קרן אורה יבמות כו

נודע לנו שיצא הקול מפי נשים וקטנים דהקול לאו כלום הוא. וכן בקול של קדושין ושל גירושין בעינן דבר ברור. כדאיתא סוף גיטין. אלא ודאי בעינן עדי דבר מכוער. ומ"מ אין זה אלא קול בעלמא. והיכא דפסיק. גם מנטען לא מפקינן כמו מבעל כיון דאין חשש בזה אלא משום קלא ורינה בעלמא כל שנפסק הקול לא תצא. ולפ"ז מצינן למימר דרבי נמי מודה דבעינן קלא דלא פסיק. ואין להקשות לשיטת הרי"ף ז"ל אמאי לא מפרשינן הא דאמר רב אמתניתין בעדים היינו עדי דבר מכוער ולא פליג ארבי משום דהא לא איצטריך לאשמועינן דבעינן עדי דבר מכוער. אלא דקשה לי הא דאמרינן דאי איכא אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא. ולשיטתו ז"ל הא איכא עדים בדבר מכוער וכי חשודים האויבים להעיד שקר. וצ"ל דכל דאיכא אויבים אין כאן קול והוי כקלא דפסיק. וכן הוא שיטת השאלתות ז"ל לפי מה שביאר הרא"ש ז"ל דבריו:

וראיתי בדברי הנימק"י ז"ל שכ' גם לשיטת הרי"ף ז"ל לפרש תצא דקאמר רבי היינו תצא מבעל ולא ע"פ ב"ד אלא יכול להוציאה בלא כתובה. ולא הבנתי זאת דא"כ מנ"ל לרבי דמוציאין מנטען ע"פ ב"ד וגם לא ראיתי מי שפירש כן. אך בזאת מחולקים המה השאלתות והרי"ף ז"ל דלהרי"ף ז"ל מבעל אין מוציאין אפילו בעידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק והשאלתות ז"ל ס"ל דבעל ובועל שוין הן:

ור"ת ז"ל פי' דברי השאלתות ז"ל בדרך אחר. והוא דרב דאמר דמתניתין מיירי בעדי' היינו עידי דבר מכוער ומוציאין בהם מבע.:

ג"כ דכעידי טומאה הם. אבל בלא עידי כיעור אלא בקול בעלמא בזה פליגי רבי ורבנן בין בבעל בין בבועל. והאי קלא לא ידעתי פירושו. דלמה נחוש לקלא בעלמא בלי שום דבר ברור להוציאה מבעלה. ומדברי הר"מ ז"ל נראה דבראיית הבעל דבר מכוער פליגי רבי ורבנן. וגם זה קשיא לי למה יהא הבעל נאמן שיוציאו הב"ד ע"פ את האשה וכן להוציאה מנטען. וגם מש"כ הרא"ש ז"ל דבראיית הבעל לבד לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אלא בראיית עדים ונתפרסם הקול. ג"כ לא הבנתי ולמה לא נימא דבאמת שוי' אנפשי' חד"א אלא דב"ד אין מוציאין והוא עצמו מחוייב לגרשה. ובהא דאמרינך הא בקלא דלא פסיק הא בקלא דפסיק. פי' הר"מ ז"ל ג"כ דראיית הבעל בעינן. ונראה מלשונו ז"ל לפרש דבאמת מבעל אין מוציאין אלא הוא מחוייב להוציאה ומבועל הוא דמפקינן לה כיון שיצתה מתחת בעלה ע"י. ומשמע עוד לשיטתו ז"ל דהקול הוא אינו אלא פרסום בעלמא דכיון דנתפרסם הדבר מוציאין אותה מבועל משום לעז. אבל אי הוי קלא דפסיק ואין הדבר מפורסם לא מפקינן לה מבועל ג"כ משום דלא מהמנינן ליה לבעל. אבל קול בעלמא בלי ראיית שום אדם ודאי לא חיישינן ליה כלל. וזה שכתבו דלרבנן בראיית הבעל לא שויא אנפשי' חד"א כלל דלרבי ג"כ הא דקאמר תצא לא בב"ד קאמר אלא הוא מחויב להוציאה:

ובאמת בירושלמי פ' המדיר משמע להדיא דהא דרבי דאמה ובייל תצא אבעל קאי ולענין יוצאות שלא בכתובה כמו שהבאתי לעיל דברי הנימק"י ז"ל. וא"כ ע"י ראיית בעל לחוד אמאי תצא שלא בכתובה. וכי מהימן הוא להפקיע כתובתה. ע"כ הפי' המרווח יותר הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהכל בעידי כיעור. וכמו שאמרו שם בירושלמי על כל העוברת על דת וכולן בעדים. ולענין זה אין נ"מ בקלא כלל. אלא כל שיש עדים שראו דבר מכוער תצא שלא בכתובה. ולענין בועל הוא דבעינן קלא דלא פסיק. אבל בקלא דפסיק אין מוציאין אותה גם מבועל:

וראיתי בספר אבני מילואים שהביא בשם בעל העיטור ז"ל לישב הא דבירושלמי שם משמע דרבי פליג אהא דרוכל יוצא כו'. ותירץ דהתם מיירי בקלא דפסיק. ולענ"ד נראה דלענין להוציאה בלא כתובה ליכא נ"מ בקלא כלל. ומ"מ עוברת על דת היא ומכוער הדבר. וכן משמע התם מהא דאמר רבי ומה בכך משמע דפליג על עיקר הדבר דאין חוששין לזה. והיינו דבעון קמוי אפי' פיו על פיה. ואמר כזה באת מעשה לפני ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן. והיינו משום דמעשה כזה מכוער יותר. ואי נימא דמיירי בקלא דפסיק מ"ט מודה בהא. ומה שפי' רש"י ז"ל קלא דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז אינו רוצה לומר שבאו אחרים והכחישו העדים הראשונים דא"כ אפילו לאחר כמה ימים אם הכחישו לעדים אמאי לא בטל קלא. אלא כוונתו שיצא קול בעלמא שהדבר שקר ונשתק הלעז. וכבר האריכו בהלכה זו הראשונים ז"ל והאחרונים ז"ל. ואני לא באתי אלא לקצר ולבאר דבריהם ז"ל בפירוש הסוגיא. ובאמת יפלא בעיני על התוס' ז"ל למה השמיטו דברי הירושלמי הנ"ל דמוכח מיני' דבבעל מיירי. ולענין הוצאה בלא כתובה. ויתיישבו כל הקושיות בזה ודו"ק. והרבה יש לי לדקדק בדברי הטור והאחרונים ז"ל ולא רציתי להאריך. ועי' בזה במרדכי בתכלית האריכות והביא שם דברי הירושלמי דכתובות ג"כ:

דף כה גמרא ילמדנו רבינו לנס מהו שוציא. עיין בדברי התוס' ז"ל ובדברי הרשב"א ז"ל פי' דשמעתא. ולדידי קשיא לפי מה שכתב הש"ע ע"פ דברי הירושלמי דהיכא דאמרו לו ב"ד שלא יחזיר אם כנס יוציא. א"כ הכא במוציא שם רע דב"ד אמרו לו הוי יודע שאין אתה יכול להחזירה הרי שהתרו בו ב"ד ולמה לא יוציא. והטור ז"ל השמיט להאי דינא. ואפשר לישב דבריו ז"ל ע"פ הנ"ל. כי סוגיא זו ס"ל כמ"ד דטעמא משום פריצותא ואין צריך לומר לו הו' יודע שאין אתה מחזירה. אבל למאי דקיי"ל דצריך לומר לו אם עבר וכנס יוציא ודו"ק. שוב מצאתי באב"מ שכתב כן:

תוס' בד"ה הכא איכא כתבא כו'. עי' מהרש"א ז"ל שהאריך בזה. ודבריהם מכוונים עם דברי הרשב"א ז"ל שהקשה ג"כ זאת אפי' במדינת הים אמאי לא ישא את אשתו. כיון שהכתב מוכיח. וכן הקשה הנימוקי יוסף ז"ל ע"ש:

בד"ה הוא ואחר מצטרפין כו'. והקשו מהא דאמרינן במכות הרוג ונרבע יציל אלמא דפסול הוא. ותי' דהתם מיירי בנרבע לרצונו דפסול הוא משום רשע והרוג פסול הוא משנעשה טריפה. ומדבריו ז"ל במכות משמע דבהרוג סגי להו בטעמא דשונא ע"ש. והר"י מאורלייניש תירץ דהרוג ונרבע קרובים יצילו. ולפ"ז הא דמשני הש"ס התם יקום דבר במקיימי דבר ולא בעושי דבר גזה"כ הוא בעושי דבר אין מצטרפין לבטל העדות. אע"ג דאם לא היה קרובו היה ראוי לקיים דבר. או אפשר גם למסקנא נשאר תירוצא דאביי כשרבעו מאחוריו. אלא דזה דחוק דא"כ כל עריות שבתורה אם היה אחד לאונסו היו ראויין להיות ממקיימי דבר. וא"כ יצילו זה את זה או משום קורבה או משום פסול דרשעות. וראיתי באו"ת סי' ל"ו שדיבר מזה והביא שם דברי הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל שפי' במקיימי דבר לאפוקי בעד עצמו. ועי' בריש מכות בדברי הרא"ש ז"ל שהביא שם דברי הראב"ד ז"ל בארוכה לבאר ג"כ הא דאמרינן פלגינן דיבורי' ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא ג"כ מהאי טעמא דעדותו על עצמו לא חשיבא עדות כלל. כי היכי דאינו מצטרף לבטל העדות מטעם נמצא האחד קרוב או פסול. ואני אכתוב לקמן בשמעתין מה שנראה לי בזה:

עיין בפירוש המשניו' להרמב"ם שכ' הא דהרגתיו לא ישא את אשתו הוא משום גזירה שמא יהרוג אדם וישא את אשתו. ולא הבנתי למה הוצרך לזה לחדש גזירה חדשה. ולא סגי ליה בטעם הפשוט שמא הוא מעיד שקר בכל הני דמתניתין:

ע"ב גמרא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ופירש רש"י ז"ל והא דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"מ לענין ממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל. ודבריו ז"ל צריך ביאור דמאי ענין קנסא לכאן דהא ליפסל ולעונש מלקות מסברא קיי"ל דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולענין קנסא ילפינן מקרא דאשר ירשיעון כו' דמודה בקנס פטור. אלא דרש"י ז"ל פי' בכמה דוכתי' דהא דאין אדם מחייב עצמו במיתה ומלקות הוא ג"כ מטעם דמודה בקנס פטור. וכבר הקשו התוס' ז"ל על זה עי' בריש פרק התערובות. ועוד דהא רבי יהודה במתניתין ס"ל כרב יוסף דאדם משים עצמו רשע ובקנס ובעונש מלקות וודאי מודה דאינו נאמן על עצמו. אלא ע"כ לאו בחדא כללא כללינהו ועיקרן של דברים כך הוא דבקנס וודאי מקראי ילפינן. ואי לאו קרא היה יכול לחייב את עצמו בזה. וה"א דהוי בכלל הודאת בעל דין כו'. משום דאין קרוב אצל ממונו ושפיר דנין ע"פ הודאתו. ולענין מיתה ומלקות כולי עלמא מודים דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולענין ליפסל פליגי רבא ורב יוסף או ר"י ורבנן לרבנן אינו נפסל ע"י עצמו ולר"י נפסל ע"י עצמו. ונראה לי עוד דר' יהודה נמי מודה דלשאר דברים אינו נאמן לפסול א"ע. ודווקא הכא בהרגתיו וכן בפלוני רבעני לרצוני הוא דאמר דנאמן לפסול א"ע משום דלא ס"ל פלגינן דיבורא. וממה נפשך אם נאמין לו שהרגוהו הרי הוא רשע. והתוס' ז"ל בד"ה לבא אמר הקשו מהא דאנוסים היינו מחמת ממון דאין נאמנים ולא אמרינן פלגינן דיבורי' ואנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמ' נפשות. ומדבריו נראה דפלגינן דיבורא היינו דמהימן שרבע. אבל לא את זה שהעיד על עצמו. וכן בהרגתיו אומרים אנו שנהרג אבל לא על ידו. ולענ"ד נראה דהכי פירושא