קרן אורה יבמות כה

הש"ס התם טעמא דבכור קרי' רחמנא לאו למימרא דמש"ה אינו חוזר ביובל. אלא משום דר"א התם פליג ואמר בכולן חוזרין ביובל משום דבכור ויבם בכלל מתנה הם. להכי קאמר אליבא דר"מ דאע"ג דמתנה הם מ"מ אינן חוזרין ביובל אבל לאו דמהכא ילפינן עיקר ירושתו. וכ"ש דאי לא קרי' רחמנא בכור ולא הוי כתיב אלא יקום ע"ש אחיו לחוד פשיטא דלא הוי חוזרת ביובל דירושה גמורה היא. והיינו דלא מסיק הש"ס התם לרבנן הא דיבם בכור קרי' רחמנא. ואליב' דר"א דאמר התם דחוזר ביובל הוי מצי הש"ס למימר הכא דלהאי מילתא קרי' רחמנא בכור דחוזר ביובל והוי כמתנה והוי נמי לגריעותא אבל למעליותא ליכא מידי דנילף מבכור דקריה רחמנא. ובלא"ה הרי הוא יורש גמור והי' נוטל בראוי כבמוחזק אי לאו דקרי' רחמנא בכור. ולא הבנתי בזה גם דברי התוס' ז"ל התם בבכורות שכתבו לתרץ דלהכי לא קאמר הש"ס הכא דאיצטריך למעליותא משום דר"א פליג ואמר דחוזר ביובל ואדרבה לר"א ודאי הוי מצי למימר דלהא איצטריך הא דקרי' רחמנא בכור. וזה פשוט ודו"ק:

ע"ב תוס' בד"ה הא גיורת בימי' הקדמוני' מיהא הויא. דמשמע לא יכנס הוא אבל אחר שרי לכנוס עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דמאס כנס אין מוציאין מידו דייק דגיורת מיהא הוי ולמ"ד דגיורת לא הוי אפי' כנס יוציא. משום דמשמע להו מהא דפריך לקמן אי הכי לכתחילה נמי משמע דלמאי דס"ד ניחא ליה דלכתחילה לא אבל דיעבד שפיר דמי. והיינו משום דהכא חששא בעלמא הוא שמא נתגיירה מחמת האיש. ומש"כ המהרש"א ז"ל דמהא דאמר אינן גרים לא הוי מצי לאקשויי בדיעבד משום דאינן גרים יש לפרש דאינן גרים גמורים אלא ספק גרים. הוא דחוק. אלא דיש לדקדק למאי דמשמע דהוי ס"ד דטעמא דלא יכנוס הוא משום דלא הוי גיורת גמורה. א"כ בשפחה ונשתחררה מ"ט הא אחר שיחרור היא ישראלית גמורה. וצ"ל דבשפחה ידע שפיר הא דרב אסי הסר ממך עקשות פה. אבל גבי כותית ונתגיירה ס"ל למקשן דאין לחוש משום הסר ממך כו'. כיון דגיורת גמורה היא אין להרחיקה. וחשש דהסר ממך פי' רש"י ז"ל שלא יאמרו הקול הראשון היה אמת. והקשה הרשב"א ז"ל הא מיירי אפי' בעדים כאידך מתניתין. ופי' הוא ז"ל שלא יאמרו שלא נתגיירה אלא בשבילו. וא"כ קשה בשפחה מאי איכא למימר דהא השיחרור אינו תלוי בדעתה. וצ"ל דהלזות הוא שידברו בהם זו היא שנכשל ע"י ועשה תחבולות לישא אותה:

ועיין ברשב"א ז"ל ובנימוקי יוסף שהביאו דברי הירושלמי כאן בנוסחאות שונות לחד נוסחא קדש הרי הוא ככנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו. ולחד נוסחא קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. ומדאמרי הכי בירושלמי על מתניתין ולא אמרו כן על רישא דקדמו וכנסו. לנוסחא קמייתא א"ש דהתם קידש לאו כלום הוא כמ"ש לעיל והתראה נמי אפשר דלא מהני התם במקום מצוה. ולאידך נוסחא ג"כ א"ש דהתם לא הוי רבותא בקידש דלא הוי ככנס ומכאן נמי משמע דלא כדברי התוי"ט שהבאתי לעיל. וכן משמע מדברי הרשב"א ז"ל סוף פירקין:

גמרא אמר רב ובעדים כו' ראיתי לבאר כאן בקצרה שיטות שנאמרו בהלכה זו יען כי רבו ומה שיש לדקדק בה. רש"י ז"ל פי' דרב מוקי למתניתין בעידי טומאה ממש. ולפ"ז קשה מאי קמ"ל מתניתין דיוציא פשיטא כיון דנאסרה לבועל מה"ת. ואמאי קרי לי' נטען. ועי' בנימוקי יוסף שעמד ע"ז ותי' דקמ"ל אפי' אין העדים יודעים אם באונס אם ברצון. וה"א דמוקמינן לה בחזקת כשרות ע"ש ומוכח מדבריו ז"ל דס"ל דבאונס לא נאסרה גם על הבועל. ועי' במש"נלמ ז"ל בפ"ג מהל' סוטה שדקדק בדברי הנימוקי יוסף ז"ל שכתב לענין שומרת יבם שזינתה דנהי דמותרת ליבם מ"מ אסורה לבועל משום קנסא. ורצה לדקדק דס"ל בכל מקום נאסרה לבועל אע"ג דלא נאסרה לבעל. והכא מוכח דס"ל דלא נאסרה לבועל כל שלא נאסרה לבעל. ומה שתמה שם מנ"ל לחדש קנסא לענ"ד דברי הנימק"י ז"ל ברורים והוא בכלל הנטען על השפחה דאסור לכנוס. וה"נ בכל (ח"ל) דאסורים משום קנסא גם לאחר שהותרו לו. ופריך עליה רב ששת מהא דתניא אם נתגרשה מתחת ידי אחר אם כנס לא יוציא. ואי בעידי טומאה כי אתי אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי הא אסורה עליו מדאורייתא. והא דלא משני דברייתא מיירי בעדים שראו דנאנסה. דא"כ אפי' בלא אפסקי' אחר אם כנס לא יוציא כמו הנטען על השפחה. ומשני הש"ס דה"ה דאי לא אפסקיה אחר דלא תצא ואפסקי' אחר נקט לרבותא דלא תנשא לכתחילה. ותו פריך מהא דתניא בד"א דתצא כשאין לה בנים פי' רש"י מבעל. אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא אלמא דבאין לה בנים אפי' בלא עדים תצא. ומסיק דרב נמי מודה להא דבאין לה בנים תצא אפי' בלא עדים. והאי דמוקי למתניתין דדווקא בעדים היינו משום דקתני והוציאוה דמשמע ב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי מבעל. ומתניתין איירי אפי' ביש לה בנים מש"ה תני לה דווקא בעדים וברייתא קמייתא אתיא לפ"ז כפשטה ובלא עדים ואין לה בנים ואי לא אפסקי' אחר אפ"ה תצא. אבל אי אפסקי' אחר לא תצא. ולפי' רש"י ז"ל שפי' יש לה בנים היינו מבעל ליכא רבותא כלל בהא דתנן במתניתין אע"פ שכנס יוציא. כיון דכבר אפקוה מבעל ולא חשו ללעז בניו פשיטא דתצא מבועל ג"כ. אבל לפי' הרי"ף ז"ל דיש לה בנים מבועל א"ש טפי דהוי רבותא אע"ג דכבר יש לו בנים לבועל תצא. ולפי מסקנא זו קיי"ל דבאין לו בנים לבעל או לבועל אפי' בקלא בעלמא מפקינן ליה מנטען אם הוציאה בעלה ואי אפסקי' אחר לא תצא אבל לא יכנוס לכתחילה וע"י עדים בכל גוונא מפקינן לה מיני'. ואיבעית אימא הני מתנייתא רבי היא כו' ולעולם רב ס"ל דבלא עדים לא תצא כלל. והא דתני בהנך מתניתא דבאין לה בנים תצא אי לא אפסקי' אחר רבי היא דאמר רוכל יוצא כו' הואיל ומכוער הדבר תצא. ופרש"י ז"ל דתצא אפי' מבעל. וכבר האריכו התוס' ז"ל לדקדק על שיטתו ז"ל. ולדידי קשיא משמעתין דא"כ דב"ד מוציאין אותה מבעלה ע"י קול בעלמא היינו שראו בהן דבר מכוער. א"כ כי אפסקי' אחר מאי אהני וכי עדיף הוא מהבעל דמפקינן לה מיני'. ואמאי לא יוציאו אותה מנטען אפי' אחר הפסקת האחר כיון דלאו רינה בעלמא חשיבא. מדאפקינן לה מבעלה. ואפשר לומר דדוקא בדבר מכוער ברוכל יוצא ודדמי ליה הוא דקאמר רבי דתצא מבעל. ואליביה להוציא מבועל מוציאין אפי' בקול בעלמא. וכדתנן הנטען כו' והיינו דמשמע ליה לרש"י ז"ל דרבי תצא מבעל קאמר מדנקט דקא כה"ג הוי דבר מכוער. אבל לרבנן דפליגי ארבי וס"ל דמבעל לא מפקינן אלא בעדות ברורה ה"נ מבועל לא מפקינן אלא בעדות ברורה. ולפ"ז א"ש ברייתא קמייתא והוציאה קתני היינו הבעל עצמו משום דמיירי בנטען בעלמא ומש"ה כי אפסק' אחר לא תצא. ומסיק הש"ס הילכתא כוותיה דרבי והילכתא כוותי' דרב. והא בקלא דפסיק והא בקלא דלא פסיק. בקלא דלא פסיק הילכתא כרבי דתצא אפי' בלא עדים והיינו מבועל ונטען כדכתיבנא. אבל מבעל וודאי גם לרבי לא מסקינן לה בלא עידי דבר מכוער. קלא דפסיק ואיכא עדים כרב. גם בזה קשה אמאי נקט הש"ס האי דאיכא עדים דליכא רבותא בזה דהילכתא כרב דמאן פליג עליה כיון דאיכא עידי טומאה. אלא הכי הוי ליה למימר קלא דפסיק וליכא עדים כרב ולא תצא. וצ"ל דבאמת ה"ק קלא דפסיק דווקא או איכא עדים אבל בלא עדים לא מפקינן בקלא דפסיק ובזה לא מצינו דרבי חולק למאי דכתיבנא דרבי ע"כ בעידי כיעור מיירי. אבל רב ע"כ ס"ל דאפי' בקלא דלא פסיק לא מפקינן מדמוקי למתניתין דווקא בעדים. והיינו דכתבו התוס' ז"ל מיהו רב גופי' אית ליה ל"ש קלא דפסיק כו'. אלא דא"כ האי הילכתא כרב מיותר הוא כיון דליכא מאן דפליג עליה בקלא דפסיק. ע"כ כתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה אמר רבי דלרבי אפי' בקלא דפסיק מוציאין מנטען. ולא ידעתי הכרח לזה. והשתא להך אוקימתא הדין כך הוא דבעידי דבר מכוער אפי' מבעל מוציאין ובקלא בעלמא דלא פסיק אין מוציאין מבעל. אבל הנטען אם כנס יוציא. ובקלא דפסיק אפי' הנטען לא יוציא. ותרווייהו הילכתא אנטען קאי. וא"כ הא דאמרינן קלא דפסיק ואיכא עדים כרב לא בעינן דווקא עידי טומאה. כיון דקי"ל כרבי דבעידי דבר מכוער אפי' מבעל מפקינן. כן נראה לכאורה שיטת רש"י ז"ל:

והתוס' ז"ל השיגו על רש"י ז"ל מה שפי' דרבי מבעל קאמר דתצא. ושיטתם ז"ל דמבעל לא מפקינן לה אלא בעדות ברורה או ע"י קינוי וסתירה. ומפרשי דרבי תצא מבועל קאמר. ודעתם דהא דרוכל יוצא כו' הוי כקלא דפסיק. ופסקינן הילכתא כרבי בקלא דלא פסיק. וכרב בקלא דפסיק. ולשיטתם ז"ל קשה מנ"ל לחדותי האי הילכתא בקלא דלא פסיק כיון דרבי מיירי אפי' בקלא דפסיק כי האי דרוכל יוצא ובהא לית הילכתא כוותיה א"כ מנ"ל דבקלא דלא פסיק מוציאין כיון דרבנן פליגי אפי' בקלא דלא פסיק מנ"ל נהכריע בין הני תנאי:

והרי"ף ז"ל כתב ג"כ כשיטת התוס' ז"ל דרבי דאמר תצא אנטען קאי. אלא דכתב בזה דבר חדש דרבי מיירי בעידי דבר מכוער. ורב דאמר דמתניתין איירי בעדים היינו עידי טומאה. אבל בעידי דבר מכוער לא תצא. והיינו דמוקמינן למתניתין דמחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים ובין אפסקי' אחר אי לא כרבי דאמר בעידי דבר מכוער נמי תצא מנטען. ופסיק הש"ס הילכתא כרבי בעידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. אבל עידי דבר מכוער וקלא דפסיק הלכה כרב. והוא דבר מחודש לחלק בין קלא לקלא אע"ג דאיכא עדים. והיינו משום דמשמע ליה דקלא בלא עדים כלל לאו כלום הוא כיון דלא נודע מי הוציא הקול. וכי היכי דאמרינן דאם