קרן אורה יבמות יט

שאין בהן מצוה אשת אחיו מאביו משו' אשת אחיו מאמו. ומשני ההיכר שיש בכל אחת. ובתר הכי פריך כל הנשים כו' פי' בגזירה זו אין שום היכר בין כל הנשים. ועיין ברשב"א ז"ל דלא ניחא ליה גם כן בפירושם ז"ל:

תוס' בד"ה אטו ביאה שניה כו'. ודעת הרשב"א ז"ל דנהי דניקנית לי' בהעראה מ"מ מצוה איכא בגמר ביאה. וכן נראה מהא דתניא אסור לקיימן בביאה שניה. משמע דביאה ראשונה כולה בהתירא היא. וכן משמע ממאי דס"ד מעיקרא לחדושי גזירה אחרינא ואי נימא דגמר ביאה אסור א"כ גזירה פשוטה היא. ועוד הי' נראה דאי נימא דלא שריא אלא העראה בזה ודאי לכאורה חליצה עדיף. כיון דביבום לא יוכל לבנות את בית אחיו. והלא אפילו בעצה ההוגנת לו מקדמינן לחליצה כדאמרינן לקמן בפ' מצות חליצה. ויבואר מזה עוד לקמן:

בר"ה אם בעלו כו'. תימא דרבא גופא מותיב כו'. ובאמת תמי' גדולה היא. וגם מה שכתבו לעיל לשינויא דרבא דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא דצריך לאוקמא הברייתא דלעיל לצדדין קתני הוא ג"כ דחוק דרבא לא ניחא ליה לאוקמא לצדדין מדפריך מינה ברישא. ע"כ הי' נראה לומר דעיקר פירכא דרבא הוא על דרשת רב גידל מיבמתו דיליף מקרא דח"ל אינן עולין ליבום. וא"כ לא שייכא בהו מצות יבום כלל. לזה פריך אי ס"ד מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה. כיון דלאו בת יבום היא כלל ובאיסור אשת אח קאי. ומשני ליה לצדדים קתני. ופריך עוד מברייתא דסריס אדם כו' אם בעלו קנו. ומסיק אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת. פי' דרשא דיבמתו איפריכא. והא דאין מתיבמות הוא משום דעשה ול"ת הוא. ומ"מ א"ש דאם בעלו קנו דנהי דלכתחילה אסירא ליבם משום איסורא דלאו ועשה. מ"מ איסור אשת אח אין בהם ובדיעבד אם בעלו קנו כמו בכל ח"ל דקדושין תופסין. ובין בחייבי עשה ובין באלמנה לכ"ג בין מן הנישואין בין מן האירוסין בכולן אם בעלו קנו בדיעבד. ולפ"ז א"ש ג"כ מאי דקשיא לי לעיל הא אפשר לקיים שניהם ע"י צרתה דלענין דיעבד אין כאן נ"מ. ובכל גוונא בדיעבד קנה כיון דלית ביה אלא איסור הלאו או העשה לחוד. ולא איצטריך לן לפ"ז מש"כ התוספות ז"ל דאלמנה מן הנישואין וחייבי עשה ילפינן מיבמתו דעולין לחליצה דזה דחוק. דהא משמע לעיל דבאלמנה מן הנישואין בלא"ה הוי ניחא ליה דחולצת ולא מתייבמת ומש"כ התוספו' ז"ל שם דלא ניחא ליה אלא הא דלא מתייבמת הוא ג"כ דחוק. אבל לפי הנ"ל ודאי להא דאלמנה מן הנישואין חולצת לא איצטריך קרא. כיון דבדיעבד אפילו מתייבמת ואם בעלו קנו. ועיקר דרשא דרב גידל אתיא לכל ח"ל להפקיע אותה לגמרי מן היבום. וע"ז הא דפריך רבא כל הני תיובתא ואיפריכא הך דרשא לגמרי. והיינו דלא מסיק הש"ס תיובתא דרבא תיובתא משום דלא איתותב לגמרי. והי' אפשר לישב בזה נמי מה שפי' הרמב"ם ז"ל בח"ע דאם בעלו קנו משום דפסק כרבא אלא דלא משמע כן מלשונו ז"ל בפי' ע"ש. וכן יקשה מהא דבאלמנה מן הנישואין פסק דאין ביאתה פוטרת צרתה. וכדאמרינן לקמן דר"א ור"י כולהו מודו באלמנה מן הנישואין דאין ביאתה פוטרת צרתה. והיינו משום דס"ל כיון דאסורה ליבם תו ליכא בה כלל מצות יבום וקם ליה באיסור אשת אח. וה"ה דהוא עצמה לא נפטרה דאין לומר דהיא עצמה נפטרה ויוצאת בגט לחוד. דא"כ היכי אפשר לייבם צרתה. דא"כ מצינו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות. ועוד דמאי פריך מהא דואם בעלו קנו. וגם אין לומר דהיא נמי צריכה חליצה לזיקתה וגט לביאתה. דא"כ אכתי אמאי לא פליגי בהיא עצמה אם נפטרה לגמרי. אלא פשיטא דבאמת פליגי נמי בהיא עצמה. ועיין במהרש"א ז"ל. וע"כ משום דס"ל דקיימא באיסור אשת אח. וכן כתב הב"ש בסי' קע"ד ע"ש. עכ"פ אחר כל הנ"ל בין לרבא בין לר"י ור"א לא איצטריך לן דרשא דיבמתו. ודרשי לה למילתא אחריתי. וראיתי שם בב"ש שכתב ליישב דברי הה"מ ז"ל שכתב במחזיר גרושתו דחליצתה פוטרת צרתה אף על גב דבשאר ח"ל דעת הרמב"ם ז"ל דאין חליצתה פוטרת. וכתב הב"ש ז"ל דהיינו משום דילפינן מקרא דיבמתו דבת חליצה עדיפא טפי לפטור צרתה. וכ' שם דה"ה באלמנ' מן הנישואין דחליצת' פוטרת צרתה. והדב' מתמיה חליצת אלמנה מן האירוסין דבת יבום היא מה"ת אינה פוטרת וחליצת אלמנה מן הנישואין פוטרת. ועוד דכתיבנא לעיל דלא ס"ל כלל דרשא דיבמתו. ובמח"ג ודאי לא איצטריך דרשא דיבמתו דלא אלים ק"ו למידחי' לגמרי:

שוב העיר ה' עיני ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל. וראיתי בדבריו מפורש דלמאן דאמר דאינה פוטרת צרתה נמי לאו משום דקם עלה ביסור אשת אח. אלא משום דאין לו בה קנין גמור. אבל קצת קנין יש לו בה ואסור ליבם הצרה אלא חולץ לה משום דאינה נפטרת לגמרי ע"י ביאה שאין לו בה קנין גמור. ולפ"ז יש לומר דהיא שפיר נפטרה לגמרי ויוצאת בגט. וכמו שנסתפק המהרש"א ז"ל. וא"כ תבנא לדידן דלפ"ז פשיטא דלא איצטריך קרא דיבמתו דבעיא חליצה. דהא מילתא דפשיטא כיון דיש לו בה קצת קנין. ויש ליישב בזה קצת מש"כ דבחייבי עשה קנה קנין גמור דאפילו באלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת יש לו בה קצת קנין. בחייבי עשה לחוד לא החמירו וקנה קנין גמור:

וכן משמע בירושלמי בשמעתין דאפי' בביאת איסור פליגי. ור"א ס"ל דפוטרת צרתה. דלשיטת הירושלמי כל ח"ל מה"ת לאו בני יבום נינהו. וכדאיתא שם בשמעתא קמייתא דמכילתין. והדברים שכתבתי לעיל לישב תמיהת התוס' ז"ל הוא ברור ואמת:

ועיין בספר חוסן ישועות שכתב לישב דברי הרמב"ם ז"ל בחייבי עשה. דע"כ לא אמרינן אין עשה דוחה עשה אלא היכא דבשניהם מקיים מצוה. אבל הכא בעשה דמצרי ואדומי לא מקיים מצוה אלא אם נשאה עבר עבירה וז"א דא"כ עשה דאלמנה ג"כ היא בתולה ולא בעולה ואי נימא דלא עדיפא מלאו מפורש א"כ הוי כמו תרי לאוי. ואמאי אין העשה דוחה הכי לאוי. ועי' אבני מילואים שהאריכו בזה. ומצאתי שם מעין דברי ע"ש. וכבר הארכתי בזה עוד לעיל בפירקא קמא:

עוד נראה לי לישב מה שתמהו התוס' ז"ל מהא דרבא גופא מותיב כו'. ע"פ מאי דמוקמינן לקמן בפ' הערל לברייתא זו דסריס אדם כר"ע. וכגון שנפלה לפניו ואח"כ נפצע. ופריך התם ליתי איסור פצוע ולידחי עשה דיבום מי לא אמר ר"ג אם מיאנה כו' ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה אלמא דאיסור אחות אשה שבא אחר נפילה דוחה עושה דיבום. וה"נ איסור פצוע לר"ע. ולכאורה מאי קושיא הא רבנן פליגי עליה דר"ג וס"ל דאין איסור אחות אשה מדחה עשה דיבום. ודווקא ר"ג הוא דס"ל אין זיקה. וי"ל דר"ע נמי ס"ל אין זיקה דאמר לא יפר אפילו לאחד. ושפיר פריך מר"ג. אבל לרבא דאמר טעמא דר"ע גבי הפרה הוא משום דאין חייבין עליה סקילה א"כ לדידי' ליכא לאקשויי מר"ג. ושפיר מצינן לאוקמא כשנפלה ואח"כ נפצע. ותו לא תיקשי אמאי אלא אם בעלו קנו. אלא דא"כ מאי קמותיב רבא מינה לרב גידל אלא ע"כ לענין אם בעלו קנו לכ"ע לא מהני מה שנפלה תחילה. דמ"מ אין לו בה השתא שום קנין ע"י ביאה. והא דמותבינן לקמן מר"ג הוא לרווחא דמילתא אבל באמת לכ'ע יקשה מאם בעלו קנו. וע"כ צריך לאוקמי כרב יוסף שם דס"ל אליבא דר"ע דח"ל דלאו דשאר קידושין תופסין ותו לא צריכינן לאוקמא כשנפלה ואח"כ נפצע. והדק"ל בתחילה מאי קמותיב ולבסוף מאי ניחא ליה. וי"ל דלרב גידל וודאי אין נ"מ אם נפצע תחילה או נפלה תחילה. כיון דמדאורייתא לא חביא ליבום אם בעלו אמאי קנו. אבל לרבא דאמר טעמא משום דאפשר לקיים ע"י חליצה י"ל דע"כ לא קאמר האי סברא אלא אם האיסור היה בשעת נפילה. ומתחילת נפילה הוזקקה לחליצה. אבל אם נפלה תחילה בכשרות מודה רבא דיבום עדיף ולא חשיב אפשר לקיים ע"י חליצה. וכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא אבל העיקר כמו שכתבתי לעיל לישב קושית התוס' ז"ל באורך. והא לא תיקשי למאי דמוקמינן להך ברייתא דפצוע דכא כר"ע. א"כ מנ"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת. ואמאי לא נילף משאר ח"ל דאין עשה דיבום דוחה לא תעשה. וי"ל דליכא למילף ח"ל דתפסי בה קידושין מח"ל דלא תפסי בה קדושין. ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:

דף כא גמדא ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת. משום דאפשר בחליצה. עי' בירושלמי דאמרינן התם דר' יוחנן הוא דאמר אינה פוטרת ואליביה יקשה אמאי לא קאמר משום דאפשר לקיים בצרתה. דהא ר"י ס"ל דצרת ח"ל מותרת להתיבם כמבואר לעיל גבי מח"ג. ועוד קשיא לי היכא דאיכא אחין אחרים שאין עליהם איסור לאו אמאי אם בעל מי שיש עליו האיסור לאו קנה. הא אפשר לקיים ע"י האחים האחרים. ולפמש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דמודה ר"י דיש לו קצת קנין וליבם הצרה אסור אלא לחלוץ הוא דפליגי. יש לפרש הכי דברי הש"ס לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה עתה לחלוץ לצרתה. אבל לא משמע כן מהא דקאמר לימא תיהוי תיובתא דר"ל ואין להאריך עוד בזה:

ומה שדקדקתי לעיל מהא דפריך מהא דואם בעלו קנו לפי דברי המהרש"א ז"ל דהיא עצמה נפטרה עי' בתוספתא דמסיים קנו ופטרו את צרותיהן ע"ש:

והנה המהרש"א ז"ל לקמן (בדף קח) כתב דצרת שני' נמי אינה מתיבמת. ובעל חוסן ישועות הביא ראיה לדבריו מדברי התוספתא. ולפי מש"כ לעיל דהתוספתא ס"ל גם בח"ל דצרה אינה מתיבמת תו ליכא לאוכוחי לפי מה דמשמע בשיטת הש"ס דילן דח"ל צרתה מותרת א"כ ה"ה שניה. וכן פסקו כל הפוסקים: