קרן אורה יבמות יח

יבום שפיר נפטר' צרתה. ויתיישב בזה עוד הא דלא מותיב לר' אושעיא מהא דנקט במציעתא או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת. ומאי אירי' כנסה אפילו לא כנסה נמי דהא מציעתא רבותא לר"ש היא. ולפי הנ"ל ניחא משום דתני בד' ר"ש מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזה מהן שירצה. וזה דוקא אי כנסה כבר. ומ"מ אין סברא זו מוכרחת ע"ש בדברי הרשב"א ז"ל:

תוס' בד"ה גמרינן מביאה דיבמה דאע"ג דמאמר מדרבנן כו'. נראה דלא מסתבר להו להתוספות ז"ל למימר דס"ל דמאמר קונה קצת מה"ת כשיטת הירושלמי. חדא דמשיטת הש"ס דילן משמע דמאמר אינו אלא מדרבנן. ועוד דאי מאמר מה"ת ע"כ מולקחה לו לאשה ילפינן לה כדאיתא בירושלמי. א"כ מהיכא תיתי לחלק בין ביאה למאמר. וכי היכי דביאה קונה בע"כ ה"ה מאמר. ועוד נראה דרבי ע"כ ס"ל דמאמר מדרבנן. דהא קרא דולקחה לו לאשה דריש לו לאסור צרות ועריות. ואם כן מנ"ל למילף למאמר. אלא דלפ"ז תיקשי לר"ש דמספקא ליה אי מאמר קונה וגומר. וע"כ היינו משום דדריש ולקחה לו לאשה היינו מאמר כמבואר בירושלמי להדיא וא"כ מנ"ל לאסור צרות דמלצרור לא מצי למילף דהא איצטריך להיכא שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן ומדרש' דרבי מולקחה לו לאשה. הא איצטריך ליה למילף דמאמר קני. ואי יליף מולקחה א"כ מאי מספקא ליה במאמר אי קונה וגומר. כיון דלית לן קרא יתירא. וכבר כתבתי לעיל בריש מכילתין דהרמב"ם ז"ל יליף לאסור צרות מקרא אחרינא ולפ"ז א"ש. ובירושלמי פ' ר"ג איתא. נמי להך פלוגתא דרבי ורבנן במאמר. ומשמע קצת דמן התורה נמי פליגי. וכן משמע מהא דר"ש לא פליג ארישא דלא הספיק לעשות מאמר דהא לר"ש ודאי מאמר מה"ת היא אם קונה דהא אפילו גומר מספק ואפילו הכי משמע דברישא מודה דהראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. והיינו משום דס"ל כחכמים דאין קונה בע"כ:

גמ' מ"ט שבוש דרבנן כו'. ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה כו' ותיבעי חליצה כו'. יש לדקדק היכי ס"ד למימר דבעיא גם כן חליצה. אם כן יבמה שנפלה פ"א ליבום אם נפלה לפני אח שלישי היכי מצי ליבומי דהא יש עליה זיקת שני יבמין. כיון דזיקה הראשונה ג"כ ישנה עדיין מדבעי חליצה. ולכאורה אי נימא דבעיא חליצה אפילו אם מת השני ויש לו בנים צריכה חליצה מן השלישי מחמת יבומין הראשונים דאי ע"י מיתה שריא לעלמא ע"י גט נמי תשתרי. אלא ודאי צריכה חליצה בכל גוונא. וא"כ יש עליה זיקת שני יבמים ואמאי שריא ליבום אצל השלישי. וכ"ת ה"נ דתיאס' פעם ב'. א"כ למה לי קרא דלצרור לצרת צרה. הא בלא"ה אסורה צרת צרה. משו' צרה גופא דהוי כערוה מחמ' זיקת שני יבמים ואפי' חליצה לא בעי' אי נימא דמה"ת היא כדאמרינן לקמן בפ' ד' אחין. וי"ל דמ"ד לעיל דצרת צרה מלצרור ולא לצור נפקא ס"ל דאשת שני מתים לאו דאורייתא. ומאן דס"ל אשת שני מתים דאורייתא ס"ל באמת דצרת צרה לא בעיא קרא. וכבר דקדקתי לעיל באמת למה לא בעיא קרא לצרת צרה דאי משום דכבר נאסרה עליו בנפילה ראשונה כיון דהשתא נופלת לפניו מזיקת אחיו השני. ואין בזה משום דרכיה דרכי נועם ולרבנן דס"ל דלאיסורא עדיין יש עליה יבומים הראשונים א"ש. אבל לר"ש מא"ל. וי"ל דר"ש נמי מודה בכה"ג דהיו בעולם בשעה שנאסרה עליו דעדיין יבומים הראשונים עליה מויבמה. וכן נראה דאל"ה מאי דריש ר"ש מקרא דויבמה. דלהא דרבי לעיל ליכא למימר כמ"ש לעיל, דר"ש לא דריש לדרשא דאיצטריך ליה ולקחה למאמר. ואי לבע"כ ליכתב רחמנא ויבם. אלא ע"כ דריש ליה ליבומים הראשונים היכא שהי' בעולם. ודוקא הכא שבא ומצאה בהיתר ס"ל דלא חיישינן ליבומים הראשונים:

דף כ גמ' אלא מעתה אחותו מאמו כו'. יש לדקדק הא רבנן נמי הוי מודו ליה לר"ש אי לאו קרא דויבמה דעדיין יבומים הראשונים עליה. וא"כ באחותו מאמו אפילו לרבנן תיקשי הא מצאה בהיתר. וי"ל דילפינן לה בק"ו מאשת אחיו מאביו דיש לה היתר ואפ"ה אם נאסרה עליו פ"א אפילו קודם שנולד אסורה עליו כש"כ אחותו מאמו. ולר"ש עדיפא הוי מצי לאקשויי צרת אשת אחיו מאמו שנפלה לפני אחיו ויבמה ואח"כ נולד לו אח ומת השני לישתרי לשלישי דהא אין אסורה עליו אלא משום אחיו מאביו. והרי מצאה בהיתר. ובירושלמי בעי לה הכא ולא איפשיטא. וצ"ל דצרה כערוה חשיבא. ומאי דאיבעי לן התם בירושלמי בגרושה ונעשית אלמנה לא הבנתי דמי שייך בזה בא ומצאה בהיתר. ומה לי אם מצאה כשהיא פנויה או אם נישאת ונעשית אלמנה. וכן מה דמיבעי לן התם בנישאת לאחד מן השוק ע"ש:

גמ' לאתויי צרת איילונית כו'. עיין בק"ע (דף יב) בד"ה דר"מ שתמה על רש"י ז"ל מנ"ל דצרת איילונית לא בעי חליצה. והוא פלאי דמבואר בסוגין דלא בעי חליצה. ומה שכתבו התוספות ז"ל הא דלא קאמר צרת מח"ג אינו מובן דבצרת מח"ג לכ"ע בעיא חליצה. כמבואר לעיל בשמעתין. ולר"י ב"כ הוא דמיבעי לן לעיל אי צרתה יוצאת בלא חליצה. וגם זה לשיטת התוס' ז"ל לבד כמ"ש לעיל באריכות:

ע"ב מתיב רבא איסור מצוה כו'. ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא כי בא עליה אמאי נפטרה צרתה כו'. יש להקשות אפילו אי נימא דבעלמא מדאוריי' ליבומי משו' דעשה דוחה ל"ת הכא ודאי תיקשי אמאי בא עליה נפטרה צרתה הא ביאתה באיסור היא משום דאפשר לקיים המצוה בצרתה. וכל היכא דאפשר לקיומי ע"י אחר דלא עביד איסורא מיקרי אפשר לקיים שניהם. כדאמרינן בפ' ר"א דמילה. וא"כ הכא ודאי ביאתה ביאת איסור היא ואמאי נפטרה צרתה. וי"ל דסבירא לן השתא דבח"ל נמי צרתה כמותה ואם היא אסורה צרתה נמי אסורה. ומש"ה לא מצינן למימר דאפשר לקיים שניהם ע"י צרתה כיון דצרתה כמותה. ואי נימא דצרתה מותרת א"כ אמאי נפטרה צרתה דהא חליצתה חליצה פסולה היא לגבי צרתה. אלא ש"מ דצרתה כמותה. אע"ג דיש לחלק דודאי אי נימא דהיא אסורה בכל גוונא שפיר מסתבר לומר דצרה נמי אסירא. אבל היכא דהיא אינה אסורה אלא משום דאפשר לקיים ע"י אחרת. הי' נראה דצרתה מותרת. מ"מ ע"כ צ"ל דגם לענין זה שייך לומר כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי. וכדאיתא בירושלמי. והשתא אי נימא דמדאורייתא שריא א"ש דנפטרה צרתה בין בחליצה בין ביבום. אבל אם מדאורייתא לא שריא ליבום אמאי נפטרה צרתה. וה"ה דהיא עצמה לא נפטרה. ומשני לצדדין קתני דבביאה באמת לא נפטרה אלא בחליצה ולא הויא חליצה פסולה כיון דצרה נמי לאו בת יבום היא וכי קתני בא עליה אאיסור מצוה. ומצינן למימר לפ"ז דבאיסור מצוה דוקא בא עליה נפטרה צרתה אבל חלץ לה לא נפטרה צרתה דהוי' חליצה פסולה דצרת שניה ודאי שריא ליבומי. ועפ"ז יש מקום קצת לישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בין בשניות בין בח"ל דבביאה נפטרה צרתה ובחליצה לא נפטרה והכא תני בהדיא דבחליצה נמי נפטרה צרתה. וע"פ הנ"ל י"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש דברייתא לצדדין קתני אפילו לפי המסקנא דח"ל אין איסורן אלא מדרבנן. דהא בכלל איסור קדושה הויא נמי אלמנה לכ"ג דאסירא מה"ת ליבומי. וע"כ לצדדים קתני ובא עליה אאיסור מצוה ודוקא בא עליה אבל חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דהוי חליצה פסולה. וחלץ לה אאיסור קדושה משום דהך ברייתא ס"ל דצרתה כמותה ואסורה ליבומי. וכה"מ דכל שאין את מייבמני כו'. וא"כ לדידן דקי"ל דח"ל ג"כ צרתה מותרת. כדמוכח לעיל בסוגיא דמחזיר גרושתו. ואין איסור צרה אלא בערוה לפ"ז בח"ל ג"כ לא נפטרה צרתה אלא בביאה אבל לא בחליצה משום דהויא חליצה פסולה כיון דהצרה חזיא ליבום ג"כ. כן הי' נראה לכאורה לישב דעת הרמב"ם ז"ל:

אלא דאכתי קשה מה שהקשה הה"מ ז"ל. דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל חליצה פסולה אפילו אם שניהם פסולים צריכה לחזור על כולן. ואי הא דמיא לחליצה פסולה. אמאי נפטרה צרה ע"י חליצת ח"ל. ועוד מהנך ח"ל דמה"ת שריין ליבומי ומדרבנן אסירא. צרתה ודאי אפילו מדרבנן שריא ליבום כמו בשניות. וא"כ אמאי נפטרה צרתה בחליצה זו הא הויא חליצה פסולה כמו בשניות. ועוד לדברי הרמב"ם ז"ל הדק"ל מה שהקשיתי אמאי נפטרה צרה ע"י ביאתה. הא מדאורייתא אסור לייבמה כיון דאפשר לקיים ע"י אחרת. ולדידן הצרה מותרת. ולקמן בשמעתין אכתוב ישוב אחר לדברי הרמב"ם ז"ל:

גמ' אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא. קצת קשה למה לי' לרבא האי תירוצא. כיון דאיהו גופא הביא להך ברייתא דסריס אדם כו'. דמוכח מינה דבכל ח"ל נמי אסורה מדרבנן ליבומי כדקתני ואם בעלו קנו דוקא דיעבד. ולמה לא ניחא ליה לפרושי מתניתין נמי מהאי טעמא. ומאי קשיא ליה. וי"ל דמתניתין לא הוי ניחא ליה בהכי מדנקט אלמנה לכה"ג סתמא. וכי היכי דמן הנישואין איכא איסורא דאורייתא הוי משמע ליה דה"נ מן האירוסין. ויותר נראה מדקרי להו איסור קדושה משמע ליה דמה"ת אסירא דאל"ה בכלל איסור מצוה הם. ומש"ה הוי דחיק לאוקמא באיסור מה"ת עד דפרכי' הש"ס וע"כ מוקים לה באיסורא דרבנן:

תוס' בד"ה אי הכי כל הנשים כו'. ומפרשי דלאו בכל הנשים קאמר. דא"כ יעקר מצות יבום אלא בדבר הדומה קאמר כמו אחיו מאביו לחוד אטו אחיו מאמו וכן כולהו. ולשיטתם א"ש לישנא דכל הנשים דקאמר משום דהני שכיחין יותר שלא יהיה לה בנים כלל. אבל לפי שיטתם אין קושיא זו דוקא אליבא דרבא, ולכ"ע תיקשי. כיון דדמיין להדדי נגזור הא אטו הא ואפילו אם לא נגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה כיון דהכא איכא למיטעי. אלא ודאי הפי' הפשוט דנגזור הכא נמי אשת אחיו במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה וקחשיב כל איסורי אשת אחיו