קרן אורה יבמות קנה

ועבד ושפחה תנן אבל קטן לא תנן דומיא דכל עדות ע"א כמו סוטה וע"ע ואיסורים דאין עדות לקטן בכל הני. הן אמת דעפ"ז קשיא לי קצת הא דאית' בב"ק דילפינן דעבד פסול לעדות במה הצד מגזלן וחד מהנך אשה וקטן. והיכי מצינן למילף מגזלן וקטן מה להצד השוה שבהן שכן פסולין לעדות סוטה וע"ע. וכבר כתבתי לעיל דיש מי שאומר דאשה ועבד ג"כ אינן נאמנין בכל הני דלעיל מה"ת אלא מדרבנן. והארכתי בזה לעיל פר' האשה רבה מ"מ קטן וודאי גרע מאשה ועבד ושפחה. ובאמת יש לדקדק בעדותן של אלו מ"ש דלענין סוטה וע"ע פסול דאוריית' לא מהימן ולענין איסור פסול נמי מהימן ודווק' החשוד על אותו דבר לאדנו ולא מעידו ואין כאן מקומו בזה. עכ"פ לא מצינו עדות לקטן בשום מקום אם לא בשבויה להך בריית' דתינוק ותינוקת כשרים בשבוי'. והרמב"ם ז"ל כ' בשבוי' ג"כ אין תינוק ותינוקת נאמן אלא במסיח לפ"ת. וכבר האריכו הפוסקים ז"ל בזה:

דף קכב מעשה באח' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני כו'. ובסיפא דעובדא דצלמון לא הוזכר מקום. וע' בזה בדברי הלח"מ ז"ל והיה אפשר לומר דבמעשה דנלמון השיאו את אשתו משום דהכיר אותו בקולו. וכן משמע קצת בירושלמי סוף מכילתין בהא דפריך ממסית ע"ש בדברי הק"ע. אבל מהא דפריך ודילמ' צרה הואי לא משמע כן. וצ"ל דאטביעות עינא דקלא אין לסמוך ואע"ג דבחולין אמרי' דהא דסומא מותר באשתו הוא משום טביעות עינא דקלא דווקא התם הוא דמהני משום דחששא בעלמ' הוא. ועוד דאי טעמ' דמעשה בצלמון הוא משום טביעות עינ' דקלא. א"כ למה לי דקאמר פלוני בן פלוני. אלא וודאי בפלוני בן פלוני לחוד סגי בלא טביעות עינא דקלא. וכן אית' בירושלמי בסוף מכילתין דבעי למימר בטעמ' דגט לזמן מרובה פסול הוא משום דשמא אחר היה שם ושמו כשמו. ופריך הגט עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא איש כשמו. ומשני מ"מ חומר הוא בעריות. ופריך ממתני' דהלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא חיישינן שמא אחר היה. ומשני דבגט טעמ' אחרינא הוא. משמע למסקנא דלא חיישינן כלל לשני יוסף בן שמעון. וע' לעיל בפלוגת' דאביי ורבא גבי יצחק מקורטבא. ובדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובדברי מפרשי דבריו ז"ל. ואין להאריך בזה:

וסבר ר"ע ע"פ אשה לא והתניא כו'. וק"ק אמאי לא פריך ממתני' דלעיל דאמר ר"ע דצרתה אין זו הדרך מוציאתה מידי עבירה אלמא דמהימנא לגבי צרה. וצ"ל כמו שכתב לעיל דבכה"ג מודה ר"ע כיון דמהימנינן לה לגבי דידה חיישינן נמי לגבי חברתה אלא דלא משמע כן בהא דעביד הש"ס התם צריכות' בתרתי בבי דמתני' התם ע"ש וכבר הארכתי בזה לעיל:

ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להו לכשתהא כפונדקית נאמנת. ורש"י ז"ל כתב ב' נוסחאות בזה לחד נוסחא גרסינן לכשתהא הפונדקית נאמנת דפונדקית לא עליה סמכו אלא לפ"ת הסיחה. ולפ"ז פליגי בזה רבנן ור"ע דלרבנן מסיח לפ"ת דבב"ב גרע מעדות אשה ושפחה ומש"ה קאמרי ולא תהא כהנת כו' ור"ע ס"ל דמסיח לפ"ת עדיף. ולאידך נוסחא לכשתהא כפונדקית נאמנת דכהנת נמי באותו ענין נאמנת שהוציאה להם מקלו ותרמילו. ועל הסימנים סמכו עכ"ל רש'י ז"ל. ולא ניחא ליה לפרש לאידך נוסחא ג"כ כשתהא הכהנת כפונדקית נאמנת היינו במסיח לפ"ת. וי"ל דלר"ע ישראלית מסיח לפ"ת נמי לא מהימנא. וכמו שכת' לעיל בשיטת הירושל' לריב"ב דס"ל דבעינן דו"ח. ור"ע נמי ס"ל דבעינן דו"ח לגירסת הראשונים ז"ל לקמן כמו שיתבאר לקמן. ומ"מ מש"כ ז"ל דעל הסימנים סמכו צ"ע דהא מספקא ליה להש"ס לעיל אי סמכינן אסימנים. ולדעת הרמב"ם ז"ל אפי' אסימנים מובהקים לא סמכינן להשיא את האשה. ולפי' קמא ע' בתוס' ע"ב ד"ה פונדקית שהקשו מאי מייתי רבנן ראיה מן הפונדקית דמסיחה לפ"ת היתה ותי' היתה ממש מסיחה לפ"ת ור"ע אמר להו דהיתה מסיח לפ"ת ממש. ולדבריהם ז"ל יש לדקדק באמת למה האמינוה רבנן כיון דלא היתה מסיח לפ"ת משש וצ"ל דרבנן הכי קאמרי לר"ע כיון דהאמינו לפונדקית במסיח לפ"ת אע"ג דלא היתה מסיח לפ"ת ממש לא תהא כהנת כפונדקית להאמין אפי' בתורת עדות. וזה שסיימו בסוף דבריהם דלא גרע מעד אח' וכוונתם דמסיח לפ"ת כזו לא עדיף מע"א. ור"ע ס"ל דהויא מסיח לפ"ת ממש. וע' ירושלמי דקאמר התם לר"ע טעמ' אחרינא משום דעשו אותה כחי' על אתר ע"ש. ולפ"ז יש לומר דכולהו מודו דלא עדיף מסיח לפ"ת דבב"ב מעדות אשה ושפחה והכא שאני דעשו אותה כחי' על אתר. וי"ל עוד דלר"ע מהני הסיפור דברים ממקלו ותרמילו והקבר כי היכי דמשיאין ע"פ תינוקות בסיפור דברים וע' רי"ף ז"ל:

ע"ב תנאי היא דתניא אין בודקין כו' דברי ר"ע ר"ט אומר בודקין. עיין מהרש"א ז"ל שכתב לקיים הנוסחא ר"ע ור"ט אומרים בודקין דכן משמע בשמעתין ומדברי התוספת' כוונתו ז"ל. דלפי נוסחא דידן לא יתיישב הא דקאמר תנאי היא. ומייתי דפליגי ר"ע ור"ט. ור"ט ס"ל דבודקין. והיינו כברייתא דלעיל. אבל אי גרסינן דברי ת"ק דאין בודקין בסתמא י"ל דדברי ת"ק אליבא דר"ט קאמר. וגם זה דחוק. ועיין בלח"מ פי"ג מהל' גירושין. והק"ע כתב דגרסינן תניא והוא מילתא בפ"ע. ועיין ב"י ח"מ סימן ל' דגרס דר"ט אמר דאין בודקין וא"ש. ומסיק דפליגי בדרבי חנינא דאמר ד"ת כו'. מר סבר כיון דאיכא ממונא למשקל כד"מ דמי ומ"ס כיון דשרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא. ופי' רש"י ז"ל דהבא על אשת איש בחנק והקשו הראשונים ז"ל כיון דכדיני נפשות דמי. אם כן היאך הקילו דלא בעי דרישה וחקירה. ותירצו דדיני נפשות ליכא בזמן הזה עיין בנימק"י. ולפ"ז בזמן הבית לכ"ע בעינן דרישה וחקירה. ואם כן היאך משיאין על פי בת קול לבית הלל הא א"א בדרישה וחקירה ובית הלל היה בזמן הבית טובא. ע"כ נראה דהא דפליגי אי כד"נ דמי אי כד"מ לאו בד"ת פליגי דמד"ת וודאי לא דמי לד"נ ולא איכפת לן במה שיבא אח"כ לד"נ. כיון דהשתא קבלת העדות לאו לדיני נפשות הוא. וכי פליגי בתקנתא דרבנן פליגי אי הוי בכלל דיני ממונות. ובזה גם תיקנו דלא בעינן דרישה וחקירה. או לד"נ דמי ולא תיקנו בכה"ג דלא ליבעי דרישה וחקירה. והיינו דקאמר הש"ס דפליגי בדרבי חנינא. והעיקר הדין לחלק בין ד"מ לד"נ הוא ברייתא מפורשת. ואמאי לא קאמר בקצרה מר מדמי לה לד"מ ומר מדתי לה לד"נ. אלא וודאי אי מד"ת הי' חילוק בין ד"מ לד"נ לענין דרישה וחקירה פשיטא דכד"מ דמי אלא כיון דמה"ת תרווייהו בעי דרישה וחקירה. ומתקנתא דרבנן הוא דלא בעינן דרישה וחקירה בד"מ בזה שפיר פליגי אי גם זה לד"מ דמי ובכלל תקנתא דרבנן גבי ד"מ הוא ומ"ס דלא הוי בכלל תקנתא דד"מ אלא לד"נ דמי כיון דשרינן א"א לעלמא. ועפ"ז יש ליישב שיטת התוס' בחולין פרק גיד הנשה שכת' דאם נישאת ע"פ עד אחד אין חייבין עליה מיתה ואם כן אין כאן סרך ד"נ ואי משום דשריותא דא"א חשיבא ד"נ כיון דהבא עליה בחנק וכמשמעות לשון רש"י ז"ל גם זה קשה לדמות לד"נ דחומרא דד"נ הוא לחייבו מיתה ולא לפוטרו ולידי חיוב מיתה א"א לבא לשיטת התוס' ז"ל בחולין. אבל לפי הנ"ל ניחא דלאו לענין ד"ת קאמר אלא לענין תקנתא דרבנן וס"ל דבשריותא דא"א מחמרינן כמו בד"נ. תדע דהא מקילין טובא בעדות אשה להתיר על פי עבד ושפחה ועל פ"ע ולא מדמינן לה לד"נ. והיינו משום דבכל אלו ראו חכמים לתקן משום תקנת עגונות. אבל דרישה וחקירה דהוא דבר שאפשר לקיימו ואם עדותן אמת וודאי יכוונו עדותן לא שייך בזה כ"כ תקנת עגונות. מש"ה פליגי בזה אי בעי דרישה וחקירה. והרשב"א ז"ל הביא יש מפרשים דפלוגתא דדרישה וחקירה אינו אלא קודם שהוחזקו להשיא מפי עבד ושפחה. וכן הביאו בשם הרא"ש ז"ל ולא משמע כן מירושלמי שהבאתי לעיל דר"י בן בבא ס"ל דבעינן דרישה וחקירה והוא מיקל בעדות אשה להשיא ע"פ עד אחד כדתנן הכא במתניתין:

ומדברי התוס' ז"ל במכות גבי נמצא א' מהם קרוב או פסול נראה דס"ל דשריותא דא"א הוי כד"נ מה"ת דמהאי טעמא כתבו לבטל עידי קדושין וגירושין אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול. ולענ"ד נראה כמו שכתבו תדע דהא עיקר האי מילתא דבעינן שנים בעדות אישות הוא משום דילפינן דבר מממון ואי לאו קרא הוה אמינ' דבחד סגי כמו כל איסורין שבתורה ש"מ דעכ"פ לא חמירי עדותן של אלו מעדות ממון. ובאמת מספקא לי טובא בכל דיני עדות אישות כמו עידי קידושין וגירושין. וכן עדות זו דמכילתין מנ"ל דבעו דרישה וחקירה מה"ת הא לא שמעינן דד"מ בדרישה וחקירה אלא מהקישא דמשפט אחד יהיה לכם והיינו דווקא דייני ממונות דאיקרי משפט ובעינן ב"ד. אבל עדות אישות דבכלל הוראה היא ולא בעינן ב"ד של שלשה מנ"ל דבעינן בהו דרישה וחקירה. וי"ל כיון דילפינן דבר דבר מממון לכולי מילתא ילפינן. ועיין בסימן י"ז בח"מ ס"ק ע"ב. שהאריך בתשובה שם. וס"ל דהיתר אשה לעלמא אין צריך ב"ד. והב"ש ז"ל שם תביא ראיה משמעתין דבעינן ב"ד של ג'. דעכ"פ דמי או לד"מ או לד"נ. ולענ"ד אין זו מוכרח דא"כ כל עידי גירושין וקדושין ליבעי ב"ד של ג' דהאיכא כתובה. זוזו לא שמענו. ועיין מש"כ לעיל לענין חליצה וגט בלילה. והרמב"ן ז"ל כתב בחי' בשמעתין דלר"ט דאמר דבעינן דרישה וחקירה בעינן נמי מומחין והא דמעשין אגיטין בזמן הזה הוא משום דקיימא לן כר"ע דלא בעינן דרישה וחקירה. והנימק"י ז"ל כתב דדוקא לעינן דרישה וחקירה הוא דפליגי משום דאפשר ע"ש עכ"פ מדבריהם ז"ל משמע דבעינן ב"ד גמור בעדות גיטין או וקדושין ע"כ צ"ל דמיירי בדיני גיטין וקדושין כמו לעשות אגיטי וכה"ג בקדושין היכא דאיכא הכחשה ביניהם. אבל בעיקר עדות גיטין וקדושין מה שצריכין להיות בשעת הקדושין והגט וודאי נראה דלא בעינן ב"ד