קרן אורה יבמות קנד

של דגים. ומסיק דבמים שיש להם סוף מחילה של דגים לא שכיח' מדברי רבי נראה דטעמ' דמים שאין להם סוף הוא מפני מחילה של דגים ואפשר נכנס לשם. ולקמן מעובד' דר"ג ור"ע משמע דטעמ' הוא משום דגלים העלוהו מרחוק ונפ"מ בין ב' טעמים אלו דלטעם דמחילה של דגים אין חילוק בין צורבא מרבנן לאיניש דעלמא ולא מהני בזה שהיה עד שתצא נפשו דשמא נכנס במחילה של דגים. אבל לטעמ' דר"ג ור"ע דגלים העלוהו בזה הוא דשייך לחלק בין צורבא מרבנן דקלא אית ליה לאיניש דעלמ'. וי"ל דמהאי טעמא הוא דמסיק הש"ס. ולא היא ל"ש אינש דעלמ' ול"ש צורבא מרבנן לכתחילה לא משום דאיכ' למיחש למחילה של דגים וצ"ע בזה בדברי הפוסקים ז"ל:

תוס' בד"ה ולא היא כו' אע"ג דרובייהו כו' כמו גוססין דאין מעידין עליהם אע"פ שרובן למיתה עכ"ל. נראה דלא לגמרי מדמי להו אהדדי דבמים שאין להם סוף לכתחילה הוא דלא תנשא ובגוסס אפי' דיעבד לא כיון דתנן אין מעידין על הגוסס. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל וע"כ כוונתם להא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו והוי דומיא דמגוייד וצלוב וחי' אוכלת בו דאפילו נישאת תצא. וכן משמע בגיטין פ' כל הגט דאיצטריך רבא לאשמעינן דבגוסס אין נותן לה בחזקת שהוא קיים משום דרוב גוססין למיתה משמע דעכ"פ ספיק' דרבנן הוי. ובאמת אין לדמות גזירות חכמים להדדי וצ"ע באבל רבתי לענין אבילות. וגם זה כבר מבואר בדברי הפוסקים ז"ל:

ע"ב בד"ה אין מזכירין מעשה נסים תימא לר"י כו'. ומיהו יש בירושלמי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל נפל לתוך כבשן האש אין מעידין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה. והגיה מהרש"א ז"ל בדבריו ור"מ חולק על בריית' דלעיל ע"ש פירושו. והוא דחוק. ועוד דע"כ לא דמיין מעשה נסים להדדי דהא בירושלמי סתמא תניא להא דלעיל לתוך כבשן האש אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס וכ"ע מודים בה ואפ"ה מייתי התם הא דאמרו לו רבנן לר"מ אין מזכירים מעשה נסים אלא וודאי גם לדברי הירושלמי לא חיישינן אלא לנס שנעשה כבר ומידי דתלי בזכותא כמו גוב אריות דאין חי' שולטת במי שהוא שלם במעשיו וכן האש כדאשכחן גבי ר' זירא דהוי בדק נפשיה. אבל לחיות במים הוא דבר שהוא נגד טבע הבריאה בכה"ג לכ"ע לא סמכינן אניסא ולבור מלא נחשים ועקרבים נראה דגרסינן בירושלמי ג"כ דמעידין עליו. וכמו שכתב הק"ע שם וצ"ע אמאי לא חיישינן שמא נעשה לו נס כיוסף שניצול מבור מלא נחשים ועקרבים. וגם זה אינו נגד הטבע כי אם ישוך הנחש בלא לחש ומצינו כמה דברי זכות דמגני . גם מנחשים ועקרבים וצ"ע:

אפילו שמע מן הנשים אומרות מת פלוני דיו. פירש רש"י ז"ל אפילו שמע שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפ"ת:

ורבי יהודה מוסיף אפילו שמע מן התינוקות כו'. וצריך לדקדק בלישנא דאפילו דמשמע דקמשמע לן אפילו לא שמע מהם אלא במסיח לפ"ת יכול להעיד להשיא את אשתו. משמע מזה דמסיח לפ"ת גרע מדרך עדות. ומאי קמשמע לן תו בין שהוא מתכוין ובין שאינו מתכוין הא מרישא שמעינן לה. וריב"ב קאמר בישראל אף על פי שהוא מתכוין משמע דלדידיה מסתבר יותר להאמין שלא במתכוין אלא במסית לפ"ת. וקמשמע לן דלישראל הימנוהו אפילו במתכוין וברישא דמתניתין משמע איפכא דבדרך עדות עדיף יותר וצ"ל דאיכא רבותא בתרווייהו דבתורת עדות איכא חששא דילמא משקר ומסיח לפ"ת וודאי קושטא קאמר. ומ"מ לענין עדות דעלמא וודאי עדיף בתורת עדות ממסיח לפ"ת ולא מהני מסיח לפ"ת בכל עדיות שבתורה אפילו בישראל. ובעינן דווקא שיאמר בתורת עדות ומש"ה תני ברישא אפילו שמע מן הנשים וקמ"ל דאפילו במסיח לפ"ת גם כן יכול להעיד בעדות אשה. וריב"ב קאמר בישראל אע"פ שהוא מתכוין וגם כן רבותא קמ"ל דאף על גב דליכא הכא עדות גמורה אלא ע"א או אשה והיה אפשר לומר דלא ליהמני אלא במסיח לפי תומו קמ"ל דנאמנים אפי' במתכוין תדע דהא ר"ע ס"ל לקמן במתניתין דאשה ועבד אין נאמנים בתורת עדות ומסיח לפי תומו נאמן אפי' בב"ב כעובדא דסוף מכילתין בפונדקית ואכתי יש לדקדק בהא דמשמע דריב"ב פליג את"ק. ובמאי פליגי אי בישראל הא ת"ק נמי קאמר דבין מתכוין בין שאין מתכוין. ואי בב"ב אטו ס"ל לת"ק דבב"ב במתכוין נמי מהימן. וע"כ צ"ל לשיטת הש"ס דילן דלא פליג ריב"ב אלא מפרש הוא דברי ת"ק. אבל בירושלמי גרסינן בד' רי"בב בישראל עד שיהא מתכוין משמע דבישראל פליג וס"ל דישראל אינו נאמן אלא במתכוין וטעמיה משום דס"ל דבעינן בעידי מיתה דו"ח מש"ה אינו נאמן אלא בתורת עדות. ומש"ה אמרי' התם דאין הלכה כריב"ב בישראל משום דקיי"ל דלא בעינן דו"ח ומ"מ לריב"ב קשה קצת דבב"ב נאמן במסיח לפ"ת וישראל לא מהימן. וי"ל כי היכי דלר"ע אשה ועבד לא מהימני ובב"ב מסיח לפ"ת נאמן. והיינו משום תקנת עגונו' דבב"ב שכיחי רוצחין להכי תיקנו להאמין במסיח לפ"ת. ה"נ לריב"ב בב"ב תיקנו מסיח לפ"ת. אבל בישראל לא תיקנו ובעינן דווק' בתורת עדות ככל עדיות. אלא דז"א אלא לר' יוחנן דאמר דמתכוין להעיד נמי מתכוין קרי ליה. אבל לשמואל דאמר מתכוין להעיד מיקרי אין מתכוין. א"כ לישראל במתכוין להעיד אמאי לא מהימן דהא עדות גמורה היא ואפשר בדו"ח. אלא דבירושלמי מייתי התם פלוגת' דר"י ור"ל בגווני אחריני ע"ש. ובמרדכי בפירקין. אבל לשיטת הש"ס דילן וודאי צ"ל דריב"ב לאו לחלוק אתי אלא לפרש. ועוד דאפי' במסיח לפ"ת אפשר לקיים דרישה וחקירה דהא אח"כ מותר לשואלו ככל הצורך. וכדמשמע לקמן גבי פונדקית:

ולענין גזלן דאוריית' דעת הרי"ף ז"ל דהוא ג"כ נאמן במסיח לפ"ת. והש"ג הביא דברי החולקין דאינו נאמן גם במסיח לפ"ת. והיה נראה דזה תליא בפלוגת' דאמרי' בגמ' דלשמואל בב"ב נאמן אפי' מתכווין להעיד. ור' יוחנן אמר דבעינן דווק' מסיח לפ"ת. ולשמואל נראה דפסול דאוריי' גרע מבב"ב ואינו נאמן במתכוין להעיד דרב מנשה סתמ' קאמר גזלן דאוריי' פסול לעדות אשה. וכדדייק לה ממשנה דר"ה כל העדות שהאשה כשירה לה אף הם היינו פסולי דרבנן כשרים לה. אבל פסול דאוריית' אינו כשר לעדות אשה. משמע דבכל גוונא פסול להעיד בין מתכוין להתיר בין מתכוין להעיד. והרשב"א ז"ל הקשה לעיל סוף פרק כיצד גבי הרגתיו דקאמר ת"ק דלאחר תינשא ופריך הש"ס עלה מהא דרב מנשה ואמאי לא משני דמיירי במסיח לפ"ת. וכן הא דמייתי ת"ק התם ראיה מלסטים אחד שאמר לכו ואמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה ודילמ' מיירי במסיח לפ"ת. ותירצו דמשמע דמתכוין היה להעיד עכ"פ דומיא דגט ואי נימא דבמתכוין להעיד נמי נאמן הדק"ל. ועוד ר' יהודה היכי קאמר התם סתמ' הרגתיו לא תנשא אשתו. כיון דנאמן אם מתכוין להעיד וקושית הרשב"א ז"ל לא הבנתי דהיכי מצי מוקי לה במסיח לפ"ת דא"כ מ"ט דר' יהודה דאמר לא תנשא אשתו. ולשיטתם לא גרע גזלן דאוריית' מבב"ב וליכא מאן דפליג דנאמן במסיח לפ"ת. עכ"פ נרא' דלישראל פסול דאוריית' אינו נאמן במתכוין להעיד וגרע מבב"ב. וא"כ י"ל דאפי' במסיח לפ"ת ג"כ אינו נאמן אלא דבאמת לא מסתבר לומר דפסול דאוריית' גרע מבב"ב אם לא מטעם שכתבתי לעיל דמשום תקנת עגונות תיקנו כן דרוב רוצחים מינייהו הם. ובעיקר טעמ' דשמואל דאמר דבב"ב נאמן במתכוין להעיד יש לדקדק היכן מצינו עדות לבב"ב נהי דאין לחוש שמא שכרה אותו כיון דלא קאמר השיאו את אשתו מ"מ בלא"ה לאו בר עדות הוא. ועוד אטו הני תנאי דפליגי לקמן אי משיאין ע"פ אשה ועבד לא פליגי אלא דווקא במתכוונין להתיר כיון דבמתכוין להעיד אפי' נאמן. והיכי מייתי רבנן לר"ע מהא דפונדקית הא לא קאמרי התם אלא מת וקברתיו. ולא נתכוונה אלא להעיד. ועוד דמאי פריך לקמן מר"ע דאמר דחמש נשים אינן נאמנות אבל אשה בעלמא מהימנא אפילו במתכוין להעיד מיירי דצרה ודאי לא מהימנא אפילו במתכוין להעיד כיון דחשודה לקלקלה ואפשר לומר דע"כ לא קאמר שמואל אליבא דריב"ב דבמתכוין להעיד נאמן. אלא למ"ד דאשה ועבד נאמנים לגמרי בכל גוונא ואליבייהו הוא דאמר שמואל דתקינו רבנן דבב"ב נמי נאמן במתכוין להעיד. אבל למ"ד דאין אשה ועבד נאמנים גם בב"ב לא מהימן אלא במסיח לפ"ת ממש. וקצת ראיה נראה להביא דפסול דאוריי' אינו נאמן גם במתכוין להעיד מהא דכתב הרמב"ם ז"ל לענין עגלה ערופה דפסול דאוריי' אינו נאמן בראיית ההורג. והתם לא שייך אלא מתכוין להעיד. אבל ז"א דוודאי עיקר נאמנות הבב"ב תקנת' דרבנן היא. ובעדות אשה לבד משום תקנת עגונות ומשום דהיא גופ' דייקא כו' אבל בעלמ' וודאי בב"ב לא מהימן אפי' במסיח לפ"ת וה"ה פסול דאוריית' אפי' אי לא גרע מבב"ב היינו דווק' לעדות אשה אבל בעדות אחרת שהאשה כשרה לה וודאי פסול דאוריית' לא מהימן. וכן נראה אפי' לרב יוסף דס"ל לעיל אליבא דת"ק דגזלן דאוריית' כשר לעדות אשה היינו דווק' לעדות אשה לבד. אבל לא לכל עדות שהאשה כשרה לה. ולפ"ז לא תיקשי עליו מדיוקא דמתני' דר"ה דדייקינן התם דדווק' פסולי דרבנן כשרים לעדות שהאשה כשרה לה. אבל לא פסולי דאוריית' ולרב יוסף הא גם פסול דאוריית' כשר לעדו' אשה. ולפי הנ"ל ניחא דמתני' מיירי בכל עדות שהאשה כשרה לה. ובשאר עדיות לבר מעדות אשה לכ"ע פסול דאוריית' לא מהימן. וכבר נחלקו הראשונים ז"ל לענין איסורים דרבנן אי נאמן בב"ב במסיח לפ"ת או אינו נאמן אלא בעדות אשה לבד אבל למ"ד דנאמן אפי' מתכוין להעיד וודאי נראה דלא הימנוהו אלא בעדות אשה לבד. ומשום תקנתא דרבנן כנ"ל וצ"ע בד' הפוסקים ז"ל בזה:

ומה דתנינן במתני' סתמא בין שהוא מתכוין כו'. משמע קצת דקאי אכוליה בבי דמתני' גם אם שמע מן התינוקות. וכחד נוסחא בדברי הטור ז"ל דקטן נאמן להעיד בעדות אשה. אבל דעת זו יחידאה היא. ולא מצינו מפורש כן בשום מקום דיש עדות לקטן