קרן אורה יבמות קנג

סימנים דרבנן לא חיישי' לשאלה כלל. וע' רש"י ז"ל בד"ה לא שיילי אינשי כו'. אוכפו של זה לחבירו נראה דט"ס הוא וצ"ל לחמורו. וע"כ הא דאיצטריך חמור דאבידה לאשמועי' דמחזירין החמור בסימני אוכף קמ"ל בזה דלא חיישינן לשאלה. דאל"ה משמלה נפקא ומה לי סימני הגוף ומה לי סימני הכלים ואע"ג דלמ"ד חיישינן לשאלה אם לא שנאמר דדווקא בסי' מובהק הוא דמצרפין חששא דשאלה ולא הוי סי' מובהק. אבל לענין עדים לא חיישינן לשאלה וא"ש בזה הא דמוקמינן למ"ד סימנים דרבנן בעידי אוכף ואמאי לא מוקמינן בסי' מובהק דלכ"ע דאוריי'. אבל לפי הנ"ל ניחא דבכלים ליכא סי' מובהק כלל. כיון דאיכ' חששא דשאלה ג"כ. ומ"מ אין דברי הב"ש ז"ל מוכרחים דע"כ עיקר האי מילת' דאיבעי לן סימנים דאורייתא או דרבנן בסברא בעלמ' הוא דמספקא לן דמקרא ליכא למילף דהא ליכא שום יתורא לזה דשמלה איצטריך לתובעים וחמור לעידי אוכף וזה ג"כ איצטריך לדרשא אחרית' וכדאית' התם בב"מ. אלא מסבר' בעלמא הוא דמיבעי לן אי חשיבי סימנים אמצעים למיסמך עלייהו באיסור' ולא חיישינן לאחר שנמצא בו ג"כ הסימנים האלו דזה לא שכיח. או דילמא מדאוריי' לא סמכינן עלייהו דאין זו חזקה ברורה כיון דסימנים כאלו שכיחי קצת גם באחריני. ומש"ה בסי' מובהק גמור לכ"ע סמכינן עליו מה"ת דחזקה גמורה היא ומהיכא תיתי נימא דלמ"ד סימנים דרבנן חוששין לשאלה יותר מלמ"ד סימנים דאוריי'. כיון דעיקר טעמא דמ"ד סימנים דרבנן הוא משום דסימנים אלו שכיחים הם אבל בסי' מובהק גם הוא מודה דלשאלה לא חיישינן. וידעתי שיש לפקפק בזה מ"מ נראין דברי מהר"ל ז"ל בזה. וע' ב"ש ז"ל שהביא ראיית הגאון מהר"ל ז"ל דלמ"ד סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה מהא דתנן במתני' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו. ואי חוששין לשאלה מאי אריא דאסימני כלים לא סמכינן הא אפי' אט"ע נמי לא סמכינן כיון דחיישינן לשאלה. ואין זה מוכרח דיש לפרש אע"פ שיש סימנים על הנמצא קאי דסימניו הם בגופו או בכליו והכרת הכלים אפי' ע"י ט"ע לא מהני משום חששא דשאלה. וע' ב"מ גבי הא דפריך מחמור בסימני אוכף ודו"ק:

גמרא למימרא דמגויד חיי ורמינהו כו'. טמויי הוא דלא מטמא הא מחיא לא חיי. ומשני אביי דמתני' רשב"א הוא דפליג וס"ל דאין מעידין על המגויד מפני שיכול לכוות ולחיות. ופריך מהא דתנן לקמן אם מן הארכובה ולמעלה תנשא ופי' רש"י ז"ל אלמא מגויד לא חיי מדבריו משמע דמגויד דמתני' מיירי אפי' במקום שעושה טריפה ואפ"ה ס"ל לרשב"א דאין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות. וא"כ משמע דבכל מיני טריפה מהני כו' לרשב"א. וא"כ אמאי לא פליג רשב"א בפרק אלו טריפות אלא ברגל מן הארכובה ולמעלה לחוד. ועוד דהא מוכח התם דטעמ' דרשב"א במן הארכובה ולמעלה לאו משום דיכול לכוות ולחיות. אלא משום דלא ס"ל הך טריפות כלל. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשמעתין. וא"כ בלא"ה פריך שפיר מסיפא לרשב"א. וכן פי' הרשב"א ז"ל. וא"כ שפיר מצינן למימר דבשאר טריפות מודה רשב"א דאע"ג דיכול לכוות ולחיות מ"מ הוי טריפ' והכא במגויד הוא דאין מעידין כיון דיכול לחיות. ובחולין שם משמע דלא שייך למימר דהוי טריפה אע"ג דיכול לכוות ולחיות אלא למ"ד טריפה חי' אבל למ"ד טריפה אינה חי' אין שום תרופה לטריפה שיחיה. וא"כ למאי דקיי"ל דטריפ' אינה חי' ע"כ לא ס"ל הא דיכולה לכוות ולחיות ואמאי פסקו ז"ל דאין מעידין על המגויד לחוש לדברי רשב"א כיון דלא קיי"ל כוותיה. אבל לפמש"כ הראשונים ז"ל בדברי הרי"ף ז"ל דהא דשמואל דאמר לקמן ל"ש אלא ממקום שאין נפשו יוצאה קאי נמי אמגוייד אתי שפיר דת"ק ורשב"א במגויד כי האי פליגי שהכה במכות ופצעים אבל לא נעשה טריפה דת"ק ס"ל דאפ"ה מעידין עליו דע"י המכות עצמן וודאי ימות ורשב"א ס"ל דיכול לכוות ולחיות. אבל במקום שנעשה טריפה וודאי מעידין עליו לכ"ע. וא"ש לפ"ז הא דרבא מסיק בסכין מלובנת וד"ה. ובחולין משמע דלמ"ד טריפה אינה חי' אין לה שום תרופה וסתמ' קתני התם ניקב אח' מהאיברים טריפה בין בשפוד מלובן או בשאר דבר. ולפי הנ"ל ניח' דהכא אינו נעשה טריפה אלא מרוב מכות ופצעים סופו למות ובזה ס"ל לרבא דבסכין מלובן לד"ה יכול להתרפאות:

והב"ש ז"ל והח"מ ז"ל חלקו על הב"ח ז"ל שכ' דבמקום שנעשה טריפה תנשא לאחר י"ב חודש ולא מהני כו' או סכין מלובנת והם ז"ל כתבו דדוקא במקום שנפשו יוצאת ומת מיד הוא דלא מהני סכין מלובן. אבל במקום טריפה מהני סכין מלובן בכל מיני טריפה בנקיבת המוח או הלב ושאר אברים. והנימק"י ז"ל כת' כדברי הב"ח ז"ל ע"ש. ועוד דהדק"ל א"כ ליפלוג רשב"א בכל הטריפות. ועוד כבר הקשו הפוסקים ז"ל מהא דליבן סכין ושחט בה ותיקשי לכ"ע דהא מודו רבנן בסכין מלובנת. ועוד דע"כ צ"ל כדברי הרשב"א ז"ל דהא דמכשיר רשב"א במן הארכובה ולמעלה הוא משום דס"ל דטריפה זו לא נתקבלה מסיני דאי משום שיכול לכוות ולחיות א"כ הטריפה הוא מחמת המכה ולא מחמת חסרון האבר ובסכין מלובנת לרבנן נמי כשרה. א"כ אמאי חשבינן לרגל מן הארכובה ולמעלה דבר שהנשמה תלויה בה לענין ערכין הא אפשר לחתוך אותה בסכין מלובנת לרבנן ויחי'. ועוד אמאי חשבינן ליה גוף אטוס אם נברא חסר רגל מן הארכובה ולמעלה כיון דנברא כך לא גרע מאם חתכה בסכין מלובנת. וכן אם נברא יתר ברגלו. וכדאית' בבכורות ולרבא גופ' י"ל דרבא לטעמיה שם בנדה דס"ל טריפה חיה. ע' תוס' סנהדרין גבי הורג את הטריפה. אבל לדידן דקיי"ל דטריפה אינה חי' וודאי משמע דלא מהני לה שום רפואה וכמו שכ'. ומ"מ דברי הרשב"א ז"ל שכתב דטעמיה דרשב"א ברגל מן הארכובה לאו משום דיכול לכוות ולחיות הוא צ"ע דהא אמרינן התם ר"י ס"ל כרשב"א דאמר שיכול לכוות ולחיות אלמא דתלמודין נמי ס"ל דטעמ' דרשב"א מש"ה הוא:

וכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרי' מן הארכובה ולמעלה תנשא היינו לאחר י"ב חודש והביאו ראיה לזה מן הירושל' אבל מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן ונראה לומר בדעתו דמיא מרזו מכה וימות מיד כי היכי דלרשב"א דס"ל דמן הארכובה ולמעל' לא הוי טריפ' ואפ"ה במים תינשא משום דמרזו מכה וכן משמע התם בדבריו ז"ל דכל עדות שמעידין היינו שמת מיד והא דהעוף אוכל במותו או בלבו או בבני מעיו היינו נמי דבנטילת אלו האברים ימות מיד. והיינו דאמר שמואל שחט שנים או רוב שנים מעידין עליו. אבל בא' אין מעידין עליו משום דנידון כטריפ' ואפשר שלא ימות מיד. ולפ"ז יש לפרש דפלוגתייהו דת"ק ורשב"א אפי' במגויד שנעשה טריפה ולא לענין שיחי' לגמרי אלא ת"ק סבר דמת הוא מיד ורשב"א ס"ל דיכול לכוות ולחיות ולא ימות מיד. ומש"ה אין מעידין עליו וא"ש לפ"ז הא דפריך מההוא טייעא דגיידי' לגמלי' ולא איפסיק לנערותיה וכיון שמת מיד מסתמ' אין לו רפואה וכת"ק ומשני ההוא כחישא הוי אבל בריא לא ימות מיד ועדות זו דלאחר י"ב חודש מספקא לי לפי מה שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' רוצח דטריפות אדם יש לו רפואה שכ' דהורג את הטריפה לא יפטר אלא אם יאמרו הרופאי' שמכה זו אין לה רפואה. וא"כ אפשר לא סמכינן על האי שיעורא די"ב חודש לענין עדות אשה דשמא נמצ' רפואה למכתו. וע' בדברי הה"מ ובדברי הכ"מ ז"ל אם יש לחלק בין אדם לבהמה לענין זה. וגם זה מבואר בדברי הפוסקים ז"ל באורך. וע' בחידושי הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשמעתין. וע' בלשון הב"ש ז"ל שכתב דלאביי חיישינן שמא סכין מלובן היה ואין זה מדוקדק דרבא הוא דחייש לסכין מלובנת. וע' בש"ג שכתב בשם הרמב"ם ז"ל דהא דאין מעידין על המגויד דוקא שראוהו מגויד בסכין מלובן וה"ה בסכין שאין מלובן ונכוה אח"כ. אבל אם נצרבו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו כרבנן דפליגי עליה דרשב"א ואין נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל עכ"ל. ולא הבנתי דבריו ז"ל חדא דבדברי הרמב"ם ז"ל לא נמצא דין מגויד וסכין מלובן כלל ואולי צ"ל הרמב"ן אבל עיקר דבריו לא הבנתי דמשמע דפליגי רבנן ורשב"א היכא דלא נכוה דלרבנן אינו חי. אבל אם נכוה מודה ת"ק דרשב"א דחיי ורשב"א ס"ל אע"ג דאינו נכוה חי הוא. וא"כ אמאי מעידין לרבנן שמא יכוה ויתרפא. ועוד דרשב"א הוא דקאמר מפני שיכול לכוות. אבל רבנן ס"ל דלית ליה רפואה כלל. וכדמשמע בחולין כמש"כ לעיל גם מש"כ ואין נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל לא ידעתי מהיכן משמע ליה הכי דהא פשיט' דקיי"ל כרבנן בנצרבו גידי שוקיו. וכמבואר בחולין בכמה מקומות דנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה או שניטלו צומת הגידין טריפה וכבר כתבתי מה שנ"ל בסוגי' דשמעתין ודו"ק:

דף קכא נפל למים שיש להם סוף אשתו אסורה דברי ר"מ. ופי' רש"י ז"ל דס"ל לר"מ אדם יכול לחיות במים יום או יומים. ולכאורה ממעשה דבור הגדול משמע דאפי' ג' ימים מתקיים ורבנן השיבו לר"מ דע"כ מעשה נסים היה מפני השינה. אבל מצד שהייתו במים ס"ל לר"מ דלאו מעשה נסים הוא משום שיכול לשהות אפי' ג' ימים. וראיתי שכתב הרשב"א ז"ל דר"מ לא פליג אלא בשיעור עד שתצא נפשו והתם בבור ע"כ היה עתים שלא היה משוקע כולו במים. ומ"מ נשתהא בתוך המים יותר מכדי שתצא נפשו. ולפ"ז לא נתבאר לר"מ כמה ישהא ונחוש שמא יצא חי. וגם צריך לדקדק כמה היא שיעור שתצא נפשו לרבנן. ולקמן גבי מעשה של בת נחוניא חופר שיחין משמע דיותר מב' שעות אי אפשר שתתקיים. וכמו שכ' רש"י ז"ל שם. ומפשטא דמתני' נראה דלר"מ אין חילוק בין מים שיש להם סוף לאין להם סוף וכל שלא מצאו אותו ביבשה אשתו אסורה כיון דאין שיעור לכדי שתצא נפשו אפי' אם ראו המים מארבע רוחות כמה ימים ולא ראו שיצא מ"מ גזרו רבנן בכל גוונא כיון דליכא שיעור ברור בזה:

גמרא אמר רבי מעשה בב' בני אדם כו' ונכנס אח' למחילה