קרן אורה יבמות קנב

אך לפ"ז קשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל הא דבעדות אשה מחמרי רבנן בכל הסימנים דהא בשמעתין משמע דאין חילוק בין עדות אשה לגט. ולכ"ע בסימן מובהק מעידין עליו. ולמ"ד סימנים דאוריי' בכל הסימנים מעידין עליו להשיא את אשתו. וליכא למימר דאשמעת' דחולין סמך דהא מהתם לא שמעינן אלא לענין מיתה דלא קטלינן ליה ע"פ סימנים. וע"כ צ"ל דדווק' לענין קטלא הוא דלא קטלינן ליה ע"י סימנים משום דאכתי אינו ברור כ"כ אם זה הוא. וכי היכי דאמרי' דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. אבל לענין עדות אשה כיון דמה"ת סמכינן אסימנים מנ"ל להחמיר בדרבנן. ונהי דמצינו דאחמור רבנן גבי מים שאין להם סוף ובחי' אוכלת בו מ"מ כיון דמשמע בגמ' דע"י סימנים למ"ד דאוריית' מעידין עליו א"כ מנ"ל לדמות גזירות דרבנן להדדי ודלא כמבואר בגמ' גם מש"כ דבמים שאין להם סוף האחין יורדין לנחלה ג"כ קשה דהתנן בגיטין בג' דברים דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. ואחת מהם הוא ספינה שאבדה בים דהוי כמים שאין להם סוף וסתמ' קתני נותנין עליו חומרי חיים דמשמע לכל מילי. ועוד דתנן התם דבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וכן עבדיו לא יאכלו. ואם היורשים כהנים עבדיו יאכלו בתרומה אתמהה. הן אמת דהרמב"ם ז"ל מפרש ספינה שאבדה בים היינו שאבדה עוגן שלה ומנהיגיה וא"כ יש לומר דלא דמי למים שאין להם סוף. אבל בתוספת' ובירושלמי בגיטין אית' דהוסיפו על אלו שלשה דר"א בן פרטא מי שגררתו חי' וששטפו נהר ושנפלה עליו מפולת דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ושטפו נהר היינו מים שאין להם סוף ואפ"ה תני סתמ' דמתנין עליו חומרי חיים ומנ"ל דהיורשין יורדין לנחלה בכל אלו. וע' שם בדברי הרמב"ם ז"ל בה' נחלות דמשמע קצת דאין יורדין לנחלה אלא היכ' דשמעו בו שמת ג"כ. וע' כ"מ שם. ובפ' מי שמת יליף אביי לענין מתנת שכ"מ שלא נאמר בו שמת מחולי זה מספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים משמע דלענין ממון נמי נותנין עליו חומרי חיים. והפוסקים ז"ל הביאו בשם הריב"ש ז"ל דהא דנותנין עליו חומרי חיים בג' דברים דר"א הוא מה"ת משום דאיכ' תרי חזקה חזקת חי וחזקת א"א ומהא דשטפו נהר לא משמע כן דהא פשיט' דלא הוי אלא מדרבנן דאם נשאת לא תצא. אלא דמהא דהוסיפו מי שנפלה עליו מפולת משמע דמה"ת קאמר. דנפלה עליו מפולת משמע בסוף יומא דלא הוי אלא ספיקא מהא דאמר שמואל התם דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. ופריך עלה ממשנה דמצא בה תינוק מושלך כו'. ואם אית' הא משנה מפורשת היא דמחללין את השבת על מי שנפלה עליו מפולת ולא אזלינן בתר רובא אלא ש"מ דלא הוי אלא ספיקא. אלא דאכתי הוי מצי לאתויי ראיה להא דשמואל מהא דתנן התם דאפי' איכא כמה ספיקי מחללין את השבת וס"ס מטעם רובא או עדיף מרובא כמבואר בדברי הפוסקים. ועוד יש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דנותנין עליו חומרי חיים בכל אלו הוא משום חומר אשת איש. א"כ מאי פריך התם בגיטין מהא דאם באו עדים שנגמר דינו בב"ד של פלוני הורגין אותו ואמאי לא חיישי' שמא מצאו לו זכות. ולפי דברי הרמב"ם ז"ל הא לא החמירו אלא בחומר אשת איש. אבל לענין קטלא קטלינן ליה כי היכי דלענין ממון היורשין יורדין לנחלה. וע' בפ' בן סורר ומורה פלוגת' דאמוראי אי הולכין אחר הרוב לענין מיתה. ובאמת יש להסתפק במי שהשליך חבירו לים אי קטלינן ליה או אמרי' שמא יצא במקום אחר. והדברים ארוכים וכבר האריכו בהם הראשונים והאחרונים ז"ל בתשובותיהם וכעת לא עמדתי על בירור דעת הרמב"ם ז"ל בזה. אך זה נראה פשוט דלשיטתו לא מהני שום סימן להתיר אשה לעלמא אפי' סימן מובהק גמור. וע' בריש חולין דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו אלמא דאזלינן בתר רובא גם לענין מיתה. ויש לחלק בין ההיא ובין ההיא דפ' בן סורר ומורה ודעת לנבון נקל:

והה"מ ז"ל הביא ראיה דסי' מובהק מהני בעדות דאית' לקמן בא' שנפל לים והעלו את רגלו מן הארכובה ולמעלה תנשא. וע"כ צ"ל דהיה ברגל סי' מובהק דאל"ה דילמ' של אחר הוא. וכמו שכ' הנימק"י בדעת הרמב"ם ז"ל מדיורא דלישנא דהעלו אבר אח' ממנו. לענ"ד אין ראיה זו מכרחת חדא די"ל דע"י טביעת עין הכירו אותה דבכל דבר יש טביעת עין ג"כ. ועוד דילמ' התם במים שאין להם סוף דבלא"ה אינה אלא חששא דרבנן הוא דמהני סי' מובהק. אבל להתירה ע"י סימנים וודאי אין לנו. ועוד נראה לומר דבלא סימן נמי תלינן דמהאי גברא הוא כיון דתיכף שנפל לים השליכו מצודה אחריו תלינן דזה הוא שנפל ודווק' בעובדא דגברא חרוכא הוא דחיישי' דילמ' אחרינא הוא משום דתלינן דמחמת כיסופא ערק לעלמ'. אבל בכה"ג מסתמ' זה שנפל הוא שנמצא רגלו והא דבעינן וחזינהו לאלתר גבי ב' תלמידי חכמים י"ל דהיינו דווקא היכ' דלא מצאום במקום טביעתם. אבל היכא שנמצא במקום הטביעה י"ל דזה שנפל הוא שנמצא וגדולה מזו הביאו האחרוני' ז"ל בשם תשובת מבי"ט ז"ל דאם הלך אח' בדרך ולא שב לביתו ואח"כ נמצא הרוג אח' בדרך תלינן דזה הוא שהלך בזה הדרך והוי כמים שאין להם סוף דמה"ת שריא לעלמא. ובתשובת שב יעקב עשה סמוכין לדברי המבי"ט מפלוגת' דרבי ורשב"ג בקבר שאבד דרבי ס"ל דאמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא. והכא נמי אמרי' זה שאבד הוא שנמצא. ונהי דאין מכאן ראיה לדברי המבי"ט ז"ל. וכמו שמאריך בזה הרב הגדול מוהר"ז ז"ל בס' מראוה"צ שלו. אבל לענין האי דינא דהעלו את רגלו מן הארכובה ולמעלה וודאי דיש לדמות להא דרבי ורשב"ג. ולכאורה קיי"ל כרבי דקבר שאבד הוא קבר שנמצא וכש"כ למה שכתב הטור ז"ל לענין חמץ דגם רשב"ג מודה בדרבנן. א"כ מים שאין להם סוף מדרבנן בעלמ' הוא ושפיר תלינן דזה שאבד הוא שנמצא. ובבכורות דף כ"ה משמע קצת דהלכה כרשב"ג בקבר שאבד למאי דמוקי התם פלוגת' דבע"מ שנתערב דפליגי התם ת"ק ור' יוסי בבדק ומצא ומוקי לת"ק כרשב"ג משמע דהלכה כרשב"ג וע' תוס' פסחים דף י' ע"ב בד"ה הניח בזוית זו כו'. ובס' מראה"צ הביא ראיה מדברי התוס' ז"ל שם בפסחים בד"ה הניח עשר כו' דרשב"ג מודה בבדיקת חמץ דרבנן. אבל דברי התוס' ז"ל התם אינן מובנים לי ולא מיבעי למה שכתבו שם דמיירי בקשורים זו לזו דליכ' למיחש אלא משום קטנים פשיט' דגם רשב"ג מודה דלא חיישינן שמא הביא חמץ אחר לכאן כיון דהבית בחזקת בדוק אם לא מטעם פלוגת' דרבי ורבנן גבי הניח מאתים כו' אלא אפי' אי מיירי באינן קשורים ג"כ לא דמיא להא דרשב"ג דהתם הוא דחייש דילמ' קבור בה איניש אחרינ' ג"כ. אבל הכא דהבית בחזקת בדוק גם רשב"ג מודה דלא חיישינן באלו שנמצאים לפנינו שמא אחר הוא אם לא מפני שנחסר אח' מן המנין וכה"ג מחלק הש"ס בבכורות התם. ועוד קשה לי לדברי הטור ז"ל דהא פלוגת' דרבי ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר הוא ג"כ בדרבנן דטומאת שדה זו אינה אלא מדרבנן. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טומאת מת. וכן יש לדקדק במה שכ' רש"י ז"ל התם לענין בדק ולא אשכח דר"מ מודה בבדיקת חמץ דרבנן. והרי בנדה דף ס"א משמע דר"מ בדרבנן נמי פליג מדהביא ראיה לדבריו מה' דג' נשים אם בדקו ומצאו טהורות כולן טמאות וטומאת כתמים אינן אלא מדרבנן וטומאת גלים אלו גופייהו נמי אין טומאתן אלא מדרבנן אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חמץ נראה דפסק כרבי דקבר שאבד הוא קבר שנמצא. וכמבואר שם במפרשי דבריו ז"ל ושפיר מצינן למימר דבהעלו את רגלו מן הארכובה ולמעלה אין חוששין שמא אחר הוא אלא תלינן דזה הוא שנפל. וכבר נתבארו דברים אלו ברוב התשובות. ע"כ לא אאריך בזה וגם בס' מראה"צ הנ"ל האריך בזה בתכלית האריכות. ומה שהקשה שם על הא דמוקים הש"ס בבכורות ר' יוסי דאמר יבדק כרבנן דר"מ דאמרי בודק עד שמגיע לקרקע בתולה והא בנדה שם משמע דר' יוסי ס"ל כר"מ ממעשה דמערה של שיחין ע"ש מה שתירץ בזה. ויש לומר דבהא דג' גלים ר"מ מחמיר מתרי טעמי חדא דלא תלינן במידי דלא שכיח דבא עורב ונטלה. והיינו דמדמי לה לג' נשים ועוד איכא טעמ' דשמא לא בדקו יפה וכהני עובדי והא דר' יוסי מחמיר גבי טומאה הוא מטעם דאימר לא בדק יפה אבל גבי בע"מ דמצינן למיבדקא ס"ל כרבנן בהא דתלינן אפי' במילת' דלא שכיח' דבא עורב ונטלה. וה"נ גבי בע"מ שמא מום עובר היה ונתרפא. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת להאי פיסקא דפלוגת' דרבי ורבנן:

ע"ב תוס' בד"ה כליו דחיישינן לשאלה. והקשו ממצא פירות בכלי. ותי' דלענין ממון רבנן תיקנו דלא ניחוש לשאלה. וקצת משמע התם בב"מ דמהאי טעמ' הוא דמסיק רבא דסימנים דאוריית' משום דלא ניחא ליה דליתקנו רבנן בהא ולדבריו ז"ל ע"כ צ"ל דתקינו רבנן גבי מציאה דלא ניחוש לשאלה משא"כ לענין איסור ויש לישב. וכ' התוס' ז"ל דלמסקנא לא חיישינן לשאלה. וכן לשיטת הרי"ף ז"ל דפסק דסימנים דרבנן ג"כ אין אנו צריכים למימר דחיישינן לשאלה. וא"כ היכא דאיכ' בכליו סי' מובהק מעידין עליו. וכתב הב"ש ז"ל בשם הגאון מהר"ל מפראג דהיכא דאיכ' סימן אמצעי בגוף וסי' מובהק בכליו שרי' ממ"נ דאי סימנים דאוריי' שריא ע"י סימן הגוף ואי סימנים דרבנן שריא ע"י סימן מובהק שבכליו. והב"ש ז"ל כתב דהא דחוששין לשאלה שייכי נמי בהא דלמ"ד סימנים דרבנן ולא סמכינן אסימן אמצעי אלא בעינן דווק' סי' מובהק ממילא חיישינן לשאלה דכיון דיש לחוש לשאלה אין זה סי' מובהק ובב"מ לא משמע כדבריו ז"ל. דא"כ מאי משני התם למ"ד סימנים דרבנן דהא דילפינן מקרא דמחזירין חמור בסימני אוכף היינו בעידי אוכף ומאי מהני בזה עידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה שמא שאל זה את האוכף לבעל החמור. וכדפריך הש"ס בתר הכי למ"ד חיישינן לשאלה. אלא וודאי למ"ד