קרן אורה יבמות קנא

מהימן אטו נמי נימא דע"י נאמנותה על עצמה נאמנת נמי לגבי חברתה זה וודאי אינו נראה. וכמו שכתבתי לעיל וה"נ הכא כיון דביבמה לשוק לא תקינו דעד אחד נאמן אם כן אפילו נאמנת על עצמה לגבי חברתה אינה נאמנת. ועוד דלמה ליה להש"ס למימר דטעמא דרבנן הוא משום דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה דילמא טעמא דרבנן דלגבי חברתה בלאו הכי אינה נאמנת דלא תקינו רבנן בכה"ג להאמין לעד אחד. וי"ל דסוגין אזלא אליבא דרבא ורבא ס"ל לעיל דעד אחד נאמן ביבמה מק"ו ולמאי דא"ל ההוא מרבנן דעד אחד לא מהימן י"ל באמת דטעמא דרבנן מש"ה היא וחברתה אסורה משום דעד אחד לא מהימן לגבה ור"א ס"ל כיון דהמנוה לעצמה מהימנא נמי לגבי חברתה. אלא דאם כן מאי אריא דפליגי בצרות אמאי לא פליגי בעד אחד לזו עד ולזו עד זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו ור"א אומר הואיל והותרו ליבמים הותרו לכל אדם. וראיתי בב"ש סימן קנ"ח ס"ק ד' שהקשה כן לשיטת הרא"ש ז"ל דאין עד אחד נאמן ביבמה. אם כן מאי ארי' צרה אפילו עד אחד נמי. ותירץ כנ"ל הואיל ונאמנת על עצמה נאמנת על חברתה ודווקא בצרה הוא דחיישינן דילמא משקרא. אבל בעד דעלמא כל שהוא נאמן לחדא במיתת בעלה מהימן נמי לגבי אחריתא להתירה לשוק. ולדידי צ"ע וכי משום דמהמנינן לה לגבי עצמה נאמין לה לגבי חברתה דאין עדות אחד כלום. וכן קודם תקנה דעד אחד. וכנ"ל:

תוס' ד"ה מ"ט דר"א כו'. עיין מהרש"א ז"ל שדקדק אמאי לא הקשו התוס' ז"ל דליפלוג ר"א ברישא בהלכה היא ובעלה דהיא תנשא וצרתה אסורה. ותירץ דמיירי בנשאת לישראל. ומצינן למימר בגיטא אתאי ובלאו הכי ניחא כיון דפליג בברייתא לא קשיא להו להתוס' ז"ל ליפלוג במתניתין אבל במת חמי' שפיר קשיא להו אמאי לא פליג ר"א. ותירצו התוס' ז"ל כיון דבאת להעיד על חמותה גם ר"א מודה דלא מהימנא. וכי פליג היכא דמתכונת להעיד על עצמה. ול"נ דוודאי פליג ר"א גם במת חמי' דהא כתבו התוס' לעיל דלרבנן נמי היה מן הדין להתיר חמותה אחר שנשאת הכלה דתו ליכא למיחש למידי אלא משום גזירה דילמא תינשא חמותה תחילה. וכיון דר"א לא גזר בהא ומתיר להצרה שתנשא אחר נישואי הצרה חברתה ה"ה דהתם לא גזר ודו"ק. ועי' תוס' לעיל שכתבו מיהו איכא בחדא איסורא ממ"נ והיכא דאינסיב לישראל ליכא איסורא ממ"נ דילמא בגיטא אתאי:

דף קב אין מעידין. עיין תוספות ז"ל שהביאו כאן דברי ר"ת ז"ל בזה והראשונים חלקו עליו. ובירושלמי נמי משמע קצת דלא כר"ת ז"ל ע"ש ועיין הג"הת מרדכי ז"ל:

למימרא דסימנים לאו דאורייתא. ורמינהי כו'. ומסיק הש"ס דרבא מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן. אבל סימן מובהק ביותר לכ"ע דאורייתא וסי' שאין מובהק כלל כמו בגוף ארוך וגוץ ובכלים חוורי וסומקי לכ"ע לאו כלום הוא אפילו מדרבנן. ולהאי לישנא דסימנין דרבנן אתיא מתניתין שפיר. אבל מתניתין דגיטין קשיא ותירצו התוס' ז"ל לחד תירוצא דמיירי שמצאו בעצמו ואית ליה מיגו. וללישנא דסימנין דאורייתא פריך הש"ס ממתניתין. ומשני בכלים חיישינן לשאלה. ופריך ממתניתין דגיטין. ולדברי התוס' ז"ל ה"נ הוי מצי לשנויי שמצאו בעצמו. ומסיק איבעית אימא לשאלה לא חיישינן ומיירי בחוורי וסומקי ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כאיכא דאמרי דרבא דסימנין דרבנן. ודברי הנימק"י ז"ל בשמעתין אינן מובנים שכ' דאפילו אי סימנין דרבנן בסימן מובהק סמכינן אפילו באיסור דאורייתא כדאמרינן גבי גט מצא גט קשור בכיס. והא משמע בגמרא דזה לאו סימן מובהק גמור הוא. ונהי דס"ל כמו שכתבו התוס' לחד תירוצא דזה סימן מובהק הוא אכתי אינו מובן מש"כ דמתניתין מיירי בחוורי וסומקי דהא למ"ד סימנין דרבנן לא איצטריך לאוקמי הכי דהא מצי מיירי אפילו בסתם סימנים. ובפ' אלו מציאות משמע דמסקנת דברי רבא הוא דסימנים דאורייתא אע"ג דספוקי מספקא ליה מ"מ דעתו נוטה דסימנים דאורייתא. ובחולין פרק גיד הנשה נמי משמע דס"ל לרבא דסימנין דאורייתא גבי הני עובדי דבשר שנתעלם מן העין ששאלו להם אם יש להם סימנים ואמרו לא ואהדרינהו ע"י ט"ע ועלה קאמר רבא מריש ה"א סימנא עדיפא מט"ע דמהדרינן אבידה ע"י סימנא ולא מהדרינן ע"י ט"ע. והקשו התוס' ז"ל שם הא לצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע. ותירץ דהכא מיירי בט"ע שאינו גמור ובכי האי לא מהדרינן אבידה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאם כן למסקנא אפילו ט"ע שאינו גמור עדיף מסימנא אפילו לענין מיתה. ומ"ש דלענין אבידה ט"ע כי האי לאו כלום הוא ואפי' לצורבא מרבנן לא מהדרינן ונהי דמהא דמהני התם טביעת עין כ"ד לענין איסורא דבשר שנתעלם לא תיקשי דהתם איסורא דרבנן הוא:

אבל הא דמייתי התם מקטלא דקטלינן ע"י ט"ע גמור קאמר והיכי מייתי מניה ראיה לט"ע כל דהו. וצ"ל לדבריהם ז"ל דהכי קאמר כיון דשמענא להני שמעתא דמקלינן באיסורא ע"י ט"ע כל דהוא ש"מ דטביעת עין עדיפא דע"י סימן שאינו מובהק כלל לא הוי שרינן איסורא ולהכי קאמר דאלת"ה סומא היאך מותר באשתו אלא ע"י טביעת עינא דקלא דהיינו נמי טב"ע כ"ד ואפ"ה סמכינן עליה. וכן כל היכא דהאיסור קל סמכינן על טב"ע כ"ד. אבל בט"ע גמור לא מיירי רבא אלא מייתי ראיה דט"ע כ"ד עדיף מסימנים גרועים ורב יצחק בריה דרב משרשיא מייתי ראיה מט"ע גמור וסימנים גמורים ומובהקים דחזינן דט"ע עדיפא דע"י סימנים לא קטלינן וע"י טביעות עין קטלינן. וכן מייתי רב אשי התם דע"י סימנים ספק ידע ליה. וע"י טביעת עין וודאי ידע ליה אלמא דט"ע עדיפא מסימנים. עכ"פ משמע דכולהו ס"ל דסימנים דאורייתא דאל"ה למה להו כל הני ראיה והיכי ס"ד דרבא דסימנא עדיף כיון דכל עיקר סימנים אינן אלא מדרבנן. אלא דרב אשי נמי מספקא ליה בגיטין אי סימנים דאורייתא או דרבנן ואפ"ה איצטריך לאתויי ראיה דט"ע עדיף. וצ"ל דבאמת איכא סימנים מובהקים דלכ"ע דאוריי' ורבא מיירי בסימנים גרועים וט"ע שאינו גמור ורב יצחד ורב אשי מיירי בסימנים מובהקים ובט"ע גמור ומייתי ראיה דט"ע גמור עדיף מסימנים גמורים אפילו מובהקים. ורב יצחק מייתי ראיה מקטלא דלא קטלינן ע"י סימנים וע"י ט"ע קטלינן ליה. ולענין קטלא לא מהני סימנים כלל אפי' מובהקים ביותר:

והתוס' ז"ל התם הקשו מהא דמשיאין את האשה ע"י סימנים ואם זינתה אחר כך קטלינן לה ומסקי התם בצמה דבאמת לא קטלינן לה בכה"ג. וכן אם נישאת ע"פ עד אחד או ע"פ עצמה לא קטלינן לה אם זינתה כי היכי דאין האחים יורדים לנחלה על פי עד אחד וע"פ עצמה:

וע"פ ע"א יש לומר כדבריהם ז"ל אע"ג דכבר כתבתי לעיל בפרק האשה רבה דכל היכא דהוחזק איסור על פי עד אחד מלקין אותו אחר כך עליו הכא שאני כיון דנאמנות עד אחד אינו אלא תקנתא דרבנן אין לחייב אותה מיתה אם זינתה. וכן ע"פ עצמה ג"כ מסתבר כדבריהם ז"ל דהא ע"פ חזקתה עצמה וודאי לא קטלינן לה כדאיתא בקדושין. אבל ע"י סימנים כיון דמותרת להנשא מדאורייתא וודאי נראה דקטלינן לה על זנות שאחר כך כיון דחזקת נישואין מה"ת היא לשני הרי היא כא"א גמורה ולא דמי להא דלא קטלינן ע"י סימנים דכל היכא דתחילת הדין למיתה וודאי לא קטלינן ליה כיון דספק ידע ליה. אבל הכא דמתחילה הוחזקה בא"א לשני מה"ת קטלינן לה אם זינתה אחר כך. ולפי דברי היש אומרים דטעמא דעדות אשה הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה בלאו הכי א"ש. אבל הך סברא יחידאה היא ולא משמע וכן בש"ס. והתוס' כתבו התם דממונא נמי לא מפקינן על ידי סימנים. ועיין לעיל בעובדא דשומשמי ובתוס' שם. ובמרדכי שם:

והנה צריך לדקדק מהיכא פשיטא לן הכי דלענין קטלא לא קטלין ע"י סימנים אפילו אי סימנים דאורייתא ואפילו על ידי סימנים מובהקים. וצ"ל כיון דעיקר סימנים מאבידה ילפינן. אם כן לא שמעינן אלא דומיא דאבידה דמחזקינן לה במי שנותן בה הסימן כיון דספק הוא לנו. אבל אין לנו לדון למיתה על ידי סימנים דאין זה דבר ברור כ"כ. וכן כתבו התוס' ז"ל שם בחולין. ולפ"ז יש לומר בדעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט גבי להשיא את האשה דין סימנים מובהקים גמורים. וכתב הכ"מ דסמך אמש"כ לענין גט דמחזירין למי שאמר נקב יש בו בצד אות פלוני והוא דחוק. ולפי הנ"ל יש לומר דסמך אשמעתא דחולין דמשמע דעל ידי סימנים אין להוציא מחזקה ברורה. וה"נ כיון שהוא בחזקת חי אין לסימנים כח להחזיקו כי זה הוא המת ולא דמי לגט משום דהתם דומה לאבידה ממש כיון דידעינן דאבד גיטו כי נתן בו סימן מחזקינן ליה בשלו. אבל הכא אין שום ריעותא להחזיק ולומר שבעלה הוא המת:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות משמע דהא דאין משיאין את האשה על ידי סימנים הוא מדרבנן בעלמא משום חומר איסור כרת. אבל היורשין יורדין לנחלה על פי סימני הגוף בסימנים מובהקים. ומעתה תראה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דלא כמו שכתב הכ"מ דבה' נחלות מיירי בסימנים אמצעים. אבל בסימנים מובהקים אשה נשאת ע"פ. דא"כ למה כתב דמשום איסור כרת החמירו הא בלא"ה אסימנים בינונים לא סמכינן כיון דאינן אלא מדרבנן ודווקא גבי אבידה. ועוד אמאי יורדין היורשין לנחלה על פי סימנים. אלא וודאי מיירי בסימנים גמורים או ס"ל דכל הסימנים דאורייתא. וכדמשמע מלשונו ז"ל בפ"ו מהלכות גזילה ואבידה. ואפ"ה לענין עדות אשה אחמירו בה רבנן משום חומר איסור כרת וכמו במים שאין להם סוף או מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו דכל אלו רובן למיתה והאחין יורדין לנחלה. אבל אשתו אסורה להנשא משום חומר איסור כרת: