קרן אורה יבמות קנ

מרע החזקה הכי נמי עדותן של אלו לא מרע החזקה. ודו"ק:

גמ' רישא דאיחזיק ליבום תתייבם. מכאן משמע דר"מ דחייש למיעוט הוא מה"ת. דע"כ לא אזלינן בתר רובא מה"ת אלא ברובא דאיתא קמן. אבל רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה. ואם כן הוי כספק השקול. ולפ"ז פריך שפיר רישא דאיחזיק ליבום תתייבם כיון דליכא מעליותא לרובא על מיעוטא וספק גמור הוא גם בזה היה לן למיזל בתר חזקה כמו בכל ספק דאזלינן בתר חזקה. אבל אי נימא דהא דחייש ר"מ למיעוטא הוא מדרבנן בעלמא קשה מאי סלקא דעתך דהמקשה רישא דאיחזיק ליבום תייבם כיון דמה"ת בתר רובא אזלינן נהי דנימא סמוך מיעוטא לחזקה אכתי לא הוי אלא פלגא ופלגא ואמאי תייבם. ורבא משני דאפילו לר"מ נהי דלא אזלינן בתר רובא מ"מ חזקה לא עדיף כרובא. וברישא לא הוי אלא כפלגא ופלגא ואף על גב דבתר חזקה ע"כ מודה ר"מ דאזלינן ובתר רובא לא אזלינן מ"מ לענין זה לא עדיף כרובא שתכריע החזקה בין רובא ובין מיעוטא. ולמיזל בתר חזקה זה לא אמרינן. וע"כ לא אזלינן בתר חזקה אלא בספק השקול. אבל ברובא ומיעוטא יש כח לרובא לדחות הכרעת החזקה ולא הוי אלא כפלגא ופלגא. אלא דא"כ למה האריך הש"ס ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה כו'. ואמאי לא קאמר בקיצור דחזקה לא מכרעת בין רובא ומיעוטא לדחות את הרוב ונשאר ספק לחוד כאילו אין כאן חזקה כלל. ועיין תוס' בד"ה וחזקה כו'. ומלשון רש"י ז"ל נראה דלא הוי גריס להאי ואייתי מיעוטא דמפילות כו'. ע"ש. ועוד יש לדקדק בסיפא דקאמר והוי ליה זכרים מיעוטא ומיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ ולמה ליה הא. הא אפילו לא הוי זכרים מיעוטא מ"מ אזלינן שפיר בתר חזקה. כי היכי דאזלינן בכל ספיקות בתר חזקה אפילו לר"מ. וצ"ל דאף על גב דאזלינן בתר חזקה בעלמא מ"מ מדרבנן חיישינן לחומרא. להכי קאמר דזכרים הוי מיעוטא דמיעוטא ואפילו מדרבנן לא חיישינן. ומהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דמטהר ר"מ מחמת סמוך מיעוטא לחזקה נמי משמע דמה"ת חייש למיעוטא דאי מדרבנן בעלמא א"כ אמאי אזיל ר"מ לקולא ומטהר ואין לומר דבכה"ג דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ס"ל לר"מ דמה"ת לא אזלינן בתר רובא דהיכי שמעינן לר"מ ורבנן דפליגי בהא כיון דעיקר פלוגתייהו הוא בקטן וקטנה והתם בדרבנן פליגי. והתוס' ז"ל האריכו בזה בכמה דוכתי ומעין גדול הוא. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ולפי שיטת רש"י ז"ל אידחיא מתניתין מהלכה דאתיא כר"מ. ואנן קיי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוטא:

אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו לדינא דמתניתין משמע דס"ל דכרבנן נמי אתיא. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלרבנן נמי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. וכבר האריך לדקדק בזה הרשב"א והרא"ש ז"ל דמוכח בכמה דוכתי דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאיכא חזקה כנגדו. אבל לענין חומרא דרבנן וודאי שפיר מצינן למימר דאחמיר רבנן בהא דלא ניזיל בתר רובא כיון דהיתה בחזקת איסור לשוק. כי היכי דאשכחן דהחמירו במים שאין להם סוף. אע"ג דרוב אינן חיים כיון שהיתה בחזקת א"א ואיכא דס"ל דאפילו נישאת תצא ודווקא כעובדא דחסא הוא דלא מפקינן מיניה. והא דקאמר הש"ס דהוי ליה פלגא ופלגא לאו דוקא אלא מדרבנן הוא דאמרינן הכא דלא תנשא. ועיין רשב"א ז"ל שכתב דמדברי רש"י ז"ל נמי משמע דרבא מוקי לה אפילו כרבנן ולא ידענא היכי משמע ליה הכי ואדרבא מלשון רש"י ז"ל בד"ה רישא חזקה כו'. משמע להדיא איפכא. ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דס"ל ג"כ דלית ח הילכתא כמתניתין דאתיא כר"מ. אבל בקיצור פסקיו מבואר דהלכה כמתניתין. ואין זה מבואר בפסקיו. ע"ש:

ויש לדקדק לשיטת הרי"ף ז"ל מהא דאיתא לעיל פ' החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תינשא צרתה שמא לא יהא הולד בן קיימא. וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן שמא יהא הולד בן קיימא ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. משמע דהיתה מותרת לינשא מחמת הא דרוב נשים ולד מעליא ילדן ולא חיישינן למיעוט מפילות אף על גב דהיתה בחזקת איסור לשוק. וי"ל דנמצאת מעוברת שאני דאיתרע חזקה בזה וכדתנן בסיפא דמתניתין גבי חמותה יצתה מליאה חוששת אע"ג דהיתה בחזקת היתר לשוק משום דכיון דיצתה מליאה איתרע חזקה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ולפ"ז אם הלך בעלה וצרתה מעוברת למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך מותרת לינשא לאחר ימי הלידה והולכין אחר רוב נשים דילדן ולד מעליא. והרשב"א ז"ל כתב לתרץ הא דחוששת בחמות אם יצתה מליאה ולא סמכינן אחזקת היתר לשוק מחמת מחצה נקיבות ומיעוט מפילות משום דלא חיישינן לשמא הפילה כבר דומיא דשמא מת לא חיישינן. ולדבריו תיקשי מהא דפ' החולץ דמשמע דהוי סמכינן ארובא להנשא לשוק ולא חיישינן שמא תפיל והוא ז"ל כתב דלשמא תפיל חיישינן וצ"ע. ועיין מש"כ לעיל פ' החולץ ובדברי מהרש"א ז"ל שם. ויש מקום ליישב דברי הרשב"א לדברי מהרש"א ז"ל ע"ש:

ולפמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ר"מ דסוגיא דהכא אתיא למ"ד דאין חילוק בין רובא דלא תלי במעשה כו'. היה אפשר ליישב דברי הרי"ף ז"ל דמש"ה לא אזלינן בתר רובא משום דהוי רובא דתלי במעשה וכרבינא בבכורות דקיי"ל כוותיה התם גבי בכור. וכן מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל. אלא דבאמת נראין דברי תי' הב' של התוס' ז"ל לחלק בין אדם לבהמה. ועיין תוס' שם בכריתות שכ' דהתם איכא חזקה דלא ילדה. ואם כן יש לדקדק לשיטת הרי"ף ז"ל מ"ש דהכא מוקי רבא למתניתין אפילו כרבנן מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. והתם קאמר דמחוורתא דר"י כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא. אלא דהרשב"א ז"ל כתב דמיעוטא דהכא עדיף דמיעוט מפילות אתי מכח הרוב דמתעברות ע"ש. ועי' בזה בתוס' בכורות ובדברי הרא"ש ז"ל באורך:

ובירושלמי מפרש טעמא דרבנן ביצאה מליאה דחוששת משום דספק אחד הוא ספק זכר ספק נקיבה ומד"ת להחמיר ור' יהושע ס"ל דאיכא ס"ס ספק זכר או נקיבה ספק נפל או בן קיימא ורבנן לא חשיבי לספק נפל משום דלא שכיח. ומשמע מדברי הירושלמי דס"ס גם כן מטעם רובא הוא והיינו הך דאמרינן בתלמודין דבחוששין למיעוט פליגי. וכן איתא לעיל פרק אלמנה לענין אשת כהן שהניחה מעוברת דבש"ס דילן קרי לה מיעוטא. ובירושלמי קרי לה ספק ספיקא. וכבר נתבאר דבר זה בדברי הראשונים ז"ל באורך:

רש"י בד"ה מה לי איסור לאו כו'. משמע דלענין תקנתא דרבנן יש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו. ועיין לעיל ברש"י פרק הערל וצ"ע קצת:

ע"ב גמ' תנן ניתן לי בן כו'. וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדאמרה. והקשה המשנל"מ ז"ל בפ"ג מהלכות יבום אמאי לא דייק מרישא הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ואמרה מת בני ואחר כך בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת וליחוש דילמא אתו עדים ומכחשי לה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ותי' כיון דשויא אנפשה חד"א אינה צריכה כרוז דלעולם צריכה חליצה אפילו אם יכחישוה עדים. וכן כתב הב"ש ז"ל. ובלאו הכי י"ל דאין לנו לחוש לעדים שיסתרו דבריה ולא חיישינן אלא לעדים שיקיימו דבריה כיון דהיא נמי אמרה הכי. אבל מש"כ מטעם חד"א יש לפקפק בזה דהא התוס' ז"ל כתבו לעיל דמתניתין מיירי אפילו בנותנת אמתלא לדבריה. ועי' מש"כ עוד המשנל"מ ז"ל שם. ואין דבריו ז"ל מובנים. ע"ש:

באומרת אני והוא נחבינו במערה. ופירש רש"י ז"ל ואין איש עמנו לבא ולהעיד. קצת משמע מכאן דעד אחד נמי נאמן להעיד דמת הבעל ואחר כך הבן ולקמן יתבאר מחלוקת הראשונים ז"ל בזה. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות יבום שכתב במתניתין האשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך. ולא הבנתי למה הצריך שנים הא עד אחד נמי נאמן. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג שם דעד אחד נאמן לומר ניתן לה בן במדינת הים. והראב"ד ז"ל השיג עליו דדווקא במיתה נאמן משום דעבידא לאיגלויי אבל לא בניתן לה בן. ולעיל בריש האשה רבה מוכח דעד אחד נאמן לומר מת בעליך ואחר כך הבן והא נמי לא עבידא לאיגלויי. אלא דהראב"ד ז"ל כתב עוד טעם אחר דלא מהימן בנולד לה בן. ולהרא"ש ז"ל דפסק דעד אחד אינו נאמן ביבמה לשוק וודאי לא מהימן נמי בהני גוונא. ועי' ב"ש סימן קנ"ו ס"ק י"ד שכתב לחלק דבניתן לה בן לכ"ע עד אחד מהימן משום דסמכינן על רוב נשים מתעברות. ודבריו צ"ע כיון דלא תקינו רבנן לעד אחד דמהימן ביבמה לשוק משום דהיא לא דייקא. לא הוי דברי העד כלום בכל גוונא אף על גב דבהא לא שייך לא דייקא דהא היא יודעת האמת מ"מ מנ"ל לחלק בזה וצ"ע. ועוד דלדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו היא עצמה נמי נאמנת לומר ניתן לי בן כיון דקיימא לן כרבנן דלא חיישי למיעוטא. ועיין שם בדברי הב"ש ז"ל בס"ק ט"ז וי"ז. ודו"ק:

משנה שני יבמות זו אומרת כו'. זו אסורה מפני בעלה של זו כו'. ר"א אומר הואיל והותרו ליבם הותרו לכל אדם. ובעי רבא בגמרא מ"ט דר"א אי משום דס"ל צרה מעידה לחברתה אי משום דהיא לא מקלקלא נפשא. יש לדקדק הא מיבעי לן לעיל פרק האשה רבה עד אחד ביבמה לשוק אי מהימן. ואם כן אכתי מ"ט דר"א כיון דעד אחד ביבמה לא מהימן אם כן אפילו אי לא מקלקלא נפשא מ"מ לא מהני עדותה לגבי חברתה. כיון דלא הימנוהו רבנן לעד אחד בכה"ג. וכ"ת כיון דמהני עדותה לגבי דידה מהני נמי לגבי חברתה. דאם כן קודם תקנה דעד אחד