קרן אורה יבמות קמט

דהיא עצמה נאמנת. וע' בדברי הרא"ש ז"ל שכ' דלא קיי"ל כר"א דמוקי לסתמ' כר"מ דלר"א הילכת' כר"מ וסתמא דמתני' כוותיה. וי"ל דאפי' לר"א לית הילכת' כר"מ דע"כ ר"מ כר"ע ס"ל דאמר לקמן דחוששין לדברי צרה. אבל לר"ט דאין חוששין לדברי צרה כלל אין דברי צרה כלום בין לאיסור בין להיתר ודו"ק:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' תרומות והראב"ד ז"ל השיג עליו וכ' דהלכה כר"ע. וע"כ צ"ל כמו שכתב הכ"מ ז"ל התם דלא הוי גרס בגמ' הא דרב יהודה. וכבר כתבתי לעיל דאפי' ר"ע לא פליג אלא בכה"ג דהוי תרתי דסתרי. אבל בלא"ה גם ר"ע מודה דאינה נאמנת כלל ואוכלת בתרומה. והראב"ד ז"ל ג"כ לא השיג אלא אצרה אבל לא אשאר נשים. וע' בפ"א מה' סוטה בדברי המגי' במשנל"מ ז"ל שכתב דלפי מה שכ' המשנל"מ ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דחמש נשים אינן נאמנות כלל משום דבחזקת וודאי משקרי הם. א"כ אמאי נאמנות התם בסוטה לאוסרה על בעלה. ולד' הראב"ד ז"ל כתב דע"פ חמש נשים לא הויא אלא ספק סוטה ואינו לוקה עליה. ואין דבריו מובנים דלאוסרה על בעלה נאמנים שפיר דכל היכא דלא מקלקלא לה כ"כ לא חיישינן דמשקרי והכא דבלא"ה מקלקלא וצריכה לשתות אי לאו דיודעים בבירור שנטמאת לא הוו משקרי. וכן מוכח בירושלמי שם בסוטה דמיבעי ליה אם חמותה אמרה נטמאת דאינה שותה ואח"כ בא ע"א ואומר נטמאת דאינו בא אלא להפסיד כתובתה אי נאמן לענין ממון ואי נימא דמחמת עדות חמותה אינה אלא ספק סוטה. א"כ מהני עדות העד גם לענין טומאה ולשוייה וודאי סוטה אלא דמיבעי להו התם בירושלמי גם בשמע מן עוף הפורח שנטמאה דאינה שותה ואח"כ בא ע"א ואמר נטמאה אי מהני עדותו לענין ממון לחוד. ובשמע מעוף הפורח וודאי נראה דאינו לוקה עליה כסוטה וודאית. ואפ"ה מיבעי ליה בעד אחד ואפ"ל דהיינו האי דפשיט התם מהא דר' יוסי אמר דאם אמר אחד חלב הוא והתרו בו שנים דלוקה אלמ' דמחמת ע"א מחזקינן גם למלקות. וא"כ ה"נ מהני עדות העד להחזיקה כסוטה וודאי גם לענין מלקות. וע' ק"ע שם מה שפירש בזה:

ולפי מה שכתבתי דר"ע נמי מודה בשאר הנשים דאין נאמנות כלל ודווקא הכא משום דאין זו הדרך מוציאה מידי עבירה והוי תרתי דסתרי. יש לדקדק מהא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא כו'. וחוששין לדברה הא לדברי צרה אין חוששין. וכתבו התוס' ז"ל דמיתורא שמעינן. ולפי הנ"ל דילמ' אתי לאשמועי' דאין חוששין לדברי שאר נשים מאלו שאין מעידין. וע"כ צ"ל דבזה ליכא שום רבותא דפשיט' דאין נאמנות כלל. ובירושלמי אהא דחוששין לדבריה משני הכי דגם ר"ע מודה בהא אלא דלא הוזכר שם בירושלמי האי דיוקא דלדברי צרה אין חוששין. ואי לאו דמסתפינא היה נראה לי להפך הגירסא שם דהא דקאמר חוששין לדבריה אתיא דלא כר"ט דאמר דהיכ' דחיישינן לשנאה אין חוששין לדבריה כלל כמו בצרה וה ה"נ שם ביבמה עצמה דאיכ' למיחש דסניא ליה ה"נ אין חוששין לדברי' כלל ומסיק דר"ט נמי מודה התם דספק הוא אי סניא ליה וכדמסקינן לקמן סוף פירקין. ויש ליישב בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל על הא דלא מייתי רישא דמתני' לקמן דדווק' הכא הוא דשייך למידק הא לדברי צרה אין חוששין משום דתרווייהו חד טעמ' להו מחשש שנאה. אבל ברישא טעמ' אחרינ' הוא משום דרחמא ליה ולא שייך למידק מינה לדברי צרה ודו"ק:

תוס' ד"ה בת ישראל לכהן כו' מספקא לר"י כו' מיהו איכ' הכא דעביד איסור' ממ"נ עכ"ל. לכאורה לא מספק' ליה לר"י אלא בבבא דרישא דחדא עבדה איסור' ממ"נ דאי מת. זו שאוכלת בתרומה עבדא איסור'. ואי לא מת זו שתנשא עבד' איסור'. אבל בסיפא אין כאן ממ"נ דהא אפשר דהבעל מת וחמיה לא מת ואוכלת אפי' תרומה. וא"כ לא הוי איצטריך הש"ס למיעבד צריכות' בגמ' בהני תרי בבא כיון דלא דמיין להדדי אלא שמשמע דבתרווייהו אוכלת אפי' בתרומ' דאוריי'. ומ"מ הוי מצי למיעבד הש"ס צריכות' איפכ' דאי אתמר קמיית' ה"א בהא הוא דאמר ר"ע משום דחד' מינייהו עבדא איסור' ממ"נ אבל בסיפא מודה לר"ט. אבל באמת נראה דמהאי טעמ' דחדא עבדא איסור' ממ"נ אין להאמינה כמו לר"ע קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ אשה והיא לעצמה נאמנת אטו אם באת אחת ואמרה מת בעלה נאסר צרתה מלאכול בתרומה זה וודאי אינו כיון דלא מהימנ' כלל לגבי צרתה הויא כמי שאינה ומהיכ' תיתי תיאסר הצרה בתרומה וה"נ לאחר שהוחזקו להשיא ע"פ אשה צרה אוקמוה אקמיית' דאינה נאמנת ולא מהני עדות שלה כלל לגבי חברתה. וע"כ טעמ' דר"ע משום דהשנאה ג"כ אינה חלוטה כ"ע ולהכי חיישי' לעדותה היכא דאיכ' דרך עבירה ודו"ק:

ע"ב גמרא קידש קתני בעל לא קתני כו'. למאי דס"ד דבקידש וגזל הוא דפליגי. אבל בלקח מודה ר"ע דמניח דמי מקח ובבעל מודה ר"ט דנותן כתובה לכ"א וודאי תיקשי מ"ש דבקידש פליג ר"ע ובלקח מודה. וכן ר"ט מ"ש דבגזל דעביד איסור' דאוריית' פליג ובבעל מודה לר"ע. וכן הקשה מהרש"א ז"ל וכ' דלזה נתכוין רש"י ז"ל מה שכת' כיון שעשה בה מעשה וגינה אותה. ומש"ה גרע מגזילה. אבל אכתי קשה מקידש ולקח לר"ע דבלקח מודה לר"ט ובקידש פליג וכמו שהקשה הוא ז"ל ולולי פ' רש"י ז"ל הי' נראה לפרש דס"ד דבכולהו פליגי וקתני קידש להודיעך כחו דר"ע וקתני גזל להודיעך כחו דר"ט ולא אתיא מתני' לא כרשב"א ולא כת"ק דלרשב"א לא פליגי אלא בבעל וגזל ולת"ק לא פליגי אלא בקידש ולקח כיון דלא נקיט פלוגתייהו אלא בהכי בקידש ולקח ש"מ דבבעל וגזל ר"ט נמי מודה. ועיין בתוספתא ומשני דקידש דמתניתין היינו בעל ואפ"ה קמ"ל רבותא בבעל לר"ע ובגזל לר"ט. ולשיטת רש"י ז"ל יש לומר דלר"ע קידש חמיר מלקח משום דכתובה מעשה ב"ד היא. ומש"ה ס"ל לר"ע דצריך לסלק לכל אחד ואחד אלא דלמ"ד ארוסה אין לה כתובה ומיירי הכא בדכתב לה א"א לומר כן. ועיין בזה בב"מ פרק המפקיד ובב"ק פרק הגוזל:

אמר ליה תנינא וחוששין לדבריה. ופירש"י ז"ל דמתרתי בבא דמתניתין פשיט ליה מרישא דלא אמרינן דמרחמא ליה ומסיפא דלא אמרינן דוודאי סניא ליה. ומדברי התוס' ז"ל נראה דלא פשיט ליה אלא מסיפא דלא אמרינן וודאי סניא ליה. והיינו משום דלהא לא איצטריך להביא ראיה דלא רחמא ליה דמסברא פשיטא לן הכי. כדאמרינן כיון דסניא ליה כו'. או דילמא זמנין דרחמא ליה. אבל ע"פ הרוב סניא ליה ומיבעי ליה אי חיישינן להא דזימנין רחמא ליה. וקפשיט ליה מסיפא דחוששין לדבריה ולא אמרינן דוודאי משקרא משום דסניא ליה אלא חוששין לדבריה משום דזמנין דרחמא ליה ואינה חשודה לשקר כ"כ. ועיין מהרש"א ז"ל. וכתב רש"י ז"ל דלפי מסקנא הוי ספק מגורשת במזכה גט במקום יבם משום דהוי ספק אי סניא ליה או רחמא ליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים ז"ל. ובעניותי לא ידעתי הכרח לזה דהא רבא כי מיבעי ליה א"ד כיון דזמנין רחמא ליה חוב הוא לה ואין חבין כו'. משמע דלהאי צד לא הוי גט כלל כיון שיש בה עתים דסניא ליה ועתים דרחמא ליה ולא מיבעי ליה אלא משום דשמא נלך אחר הרוב דסניא ליה וזכות הוא. וכיון דפשיט ליה רב נחמן חיישינן להא דזמנין רחמא ליה ממילא חוב הוא לה ולא הוי גט כלל אך בטלו דברי נגד דברי הראשונים ז"ל:

ובפ"ג מהלכות יבום כתב הרמב"ם ז"ל בטעמא דאין אשה נאמנת לומר מת יבמי משום דאיסור קל הוא ונקל בעיניו לזלזל בו ולפ"ז לא שמעינן כלל בשום דוכתא האי סברא דסניא ליה אלא מסברא בעלמא הוא דמיבעי ליה לרבא הכי. אלא דלעיל ריש פרק האשה רבה קאמר ההוא מרבנן לרבא דטעמא דאינה נאמנת במת יבמי משום דסניא ליה. והרמב"ם ז"ל לטעמי' דפסיק התם כרבא דיליף קל וחומר איסור לאו מאיסור כרת ולא תיקשי מהיא עצמה דלעצמה וודאי גרע איסור לאו משום דקל בעיניה:

הדרן עלך פרק האשה שלום פרק האשה בתרא דף קי"ט תוס' בד"ה אמאי הלך אחר רוב נשים כו'. והקשו מהא דניתן לי בן מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת ואמאי הא יש לה מיגו דאמרה עדיין בני קיים. ותי' דאיכא עדים ששניהם מתו דלית לה מיגו. והקשה מהרש"א ז"ל דאם כן הוחזקה על פי עדים שהיה לה בן מאי הפה שאסר כו' יש לה ולמה נאמנת טפי במת בני ואחר כך בעלי יותר מבעלי ואחר כך בני. והרשב"א ז"ל לעיל בפרק האשה שלום הקשה גם כן לקושית התוס' למה היא בחזקת היתר ליבום הא רוב נשים מתעברות ויולדות. ותי' כיון שהלכה בלא בנים וחזרה בלא בני' לא איתרע חזקתה הראשונה וה"נ מצינן למימר אפילו היכא דיש עדים שהיה לה בן ומתו שניהם כיון שאין יודעין מי מה ראשון מוקמינן לה אחזקה קמייתא בחזקת היתר ליבם ולא בטלה חזקתה על פי עדותן של אלו שאמרו שהיה לה בן כיון שאין יודעין מי מת ראשון ובחזקת מי היא השתא. וכי היכי דהרוב לא