קרן אורה יבמות קמד

דזה צ"ע דהא במתני' תנן דלא פסל את הראשונה בשתיהם קטנות. וכן בחזר ובא על הקטנה. וכן כ' הוא ז"ל בפקחת וחרשת אם חזר ובא על החרשת החרשת צריכה גט ואפ"ה פקחת מותרת. וה"נ בגדולה וקטנה אם בא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה למה לן ללמדה שתמאן תצא בגט וגדולה מותרת כמו בפקחת וחרשת. וי"ל דהוא ז"ל מפרש דר"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן אכולהו בבי קאי ולחומרא אפי' בשתיהם קטנות או אם בא על הגדולה וחזר ובא על הקטנה דלת"ק הראשונה והגדולה מותרין והשניה יוצאת בגט ומחמיר בזה ר"א ואמר מלמדין אות' למאן והכי עדיפ' מלהוציאה בגט. אבל בפקחת וחרשת דא"א באופן אחר חרשת יוצאת בגט ופיקחת מותרת ולפי שיטתו דאם בא על החרשת באחרונה דלא נפסלה הקטנה והחרשת יוצאת בגט. וכן ב' קטנות לא נפסלה הראשונה היינו אחר המיאון של שניה. א"כ היכא דבא על הקטנה באחרונה דנפסלה החרשת. היינו אפי' אחר מיאון דקטנה דהא בהאי גוונא דתנן בב' יתומות קטנות דלא פסל את הראשונה כה"ג הא דפסל את החרשת היינו אפי' אחר המיאון ואפ"ה מלמדין את הקטנה שתמאן משתצא בגט. וכללא דמילתא דר"א קאי אכולהו בבי דקטנה ובב' יתומות קטנות מחמיר ר"א ואמר מלמדין הקטנה למאן היינו השניה כדי שלא יצטרך להוציאה בגט. ובחרשת וקטנה ובא על החרשת וחזר ובא על הקטנה אע"ג דהחרשת נפסלה ויוצאת בגט אפ"ה מלמדין את הקטנה למאן והכי עדיפ' ג"כ מלהוציאה בגט. ובזה לא תיקשי מהא דתתרחק מן המיאונים כיון דהקטנה אסורה בלא"ה. ובגדולה וקטנה ובא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דלת"ק נפסלה הקטנה וגם הגדולה אסורה בהא מיקל ר"א ואמר דמלמדין את הקטנה שתמאן והגדולה מותרת. והרמב"ן והרשב"א ז"ל תמהו על הרמב"ם ז"ל שכ' דחרשת יוצאת בגט אפי' אחר מיאון הקטנה ואמאי תצא בגט כיון דהקטנה מיאנה ופקעה הזיקה. ולפמש"כ הכי משמע ממתני' כיון דהא דתנן לא פסל את הראשונה בב' קטנות היינו אחר מיאון השניה א"כ הא דתנן דפסל את החרשת היינו אפי' אחר מיאון של הקטנה ועדיין צ"ע בזה. ועיין בלח"מ ז"ל:

אמר קרא יבמה יבא עליה כל דהוא הדבר פשוט כמו שכ' מהרש"א ז"ל דקרא אתי לגלויי דליכא איסורא בביאת קטן. וע"כ קרא אתי לביאת בן ט' ואפ"ה לאו בר הקמת שם הוא להכי איצטריך קרא דיבמה יבא עליה מ"מ. אבל פחות מבן ט' לכאורה לא צריך קרא דהא אין ביאתו ביאה לכל העריות וא"כ יקשה מכאן לשיטת הפוסקים דביאת בן ט' קני לה מדאורייתא מדאיצטריך למעוטי אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן היינו יבם קטן. וכמו שהבאתי לעיל פ' אלמנה דלפ"ז למה לי קרא דיבמה יבא עליה הא שמעינן לה מאשר ינאף את אשת איש דמה"ת יש קנין ליבם קטן ביבמה. וע"כ התירא הוא ונראה דלביאת פחות מבן ט' נמי איצטריך קרא דעכ"פ איסורא דאורייתא איכא דבכלל קורבה של גילוי עריות הוא דאיכא איסורא דאורייתא בקריבה בעלמא כמו שכ' הרמב"ם ז"ל תדע דאי נימא דבביאת פחות מבן ט' ליכא איסורא כלל א"כ היכי דייק רבא מקרא דכי ישבו אחים יחדיו דאפי' בן יום אחד דשריא ליה בקטנותו דילמא בן יום אחד שאני דה"ל יבמה שהותרה דהא קודם ט' מותרת לו ונאסרה לאחר ט' וחזרה והותרה לאחר גדלות בהא הוא דשרי רחמנא אבל היכא דנפלה לפניו כשהוא בן ט' דנאסרה עליו בשעת נפילה אימא דאסורה עולמית. אלא ודאי קודם ט' נמי איסורא איכא אלא די"ל דלא שייך למיקרי יבמה שהותרה במה שנפלה לפניו קודם ט' כיון דלאו בר ביאה הוא אדרבה אין אני קורא בו יבמה יבא עליה ונהי דמפני זה אין לקרותה יבמה שנאסרה בשעת נפילה כיון דלאו מחמת איסור הוא דאינו יכול לבא עליה מ"מ גם יבמה שהותרה אין לקרותה ושפיר דייק מינה דלאחר ט' נמי שריא:

מדרשא אביי דיבמ' יבא עליה כל דהוא מצינן למידק דאזלי' בתר רובא מה"ת מדלא חיישינן שמא ימצא סריס ושמעינן דאפילו היכא דאפשר אזלינן בתר רובא ועוד משמע מכאן דלר"מ נמי הא דחייש למיעוטא הוא מדרבנן דאי מה"ת חייש למיעוטא א"כ ע"כ לא סבירא ליה דרשא זו דיבמה יבא עליה כ"ד. וא"כ מאי קאמר ר"מ שמא ימצא סריס תיפוק ליה דלא קרינן ביה להקים לאחין שם. אבל למאי דקאמר רבא בלא"ה כו' מצינן למימר דר"מ חייש למיעוטא מה"ת ואפ"ה לא תיקשי מי איכא מידי כו'. כיון דמחמת ספק שמא ימצא סריס הוא דמיתסרא ובשלא נמצא סריס איגלאי מילתא למפרע שהיתה ראויה לו בשעת נפילה. אבל מחמת הקמת שם שפיר שמעינן דליכא, איסורא דאי לאו הכי תיקשי מי איכא מידי כו'. ועיין מש"כ הרשב"א ז"ל בשם ר"ח ז"ל. ודו"ק:

תו' ד"ה נסתרה כו'. ופירש פלוגתא דר"מ ור"י בראינוה שנסתרה דלר"מ עד ל' יום מוקים אנפשיה ור"י אומר נסתרה לאלתר ובלא נסתרה היינו דלא ידעינן שנסתרה פליגי נמי ולר"מ לא מוקים אלא עד ל' יום ולר"י אפי' אחר כמה שנים. ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה וד' מהרש"ל נראין דקודם כניסה לחופה וודאי לא שייכא פלוגתייהו כלל. וכ' עוד אי נמי לא נסתרה שאנו יודעין בוודאי שלא נסתרה. ולפ"ז לא מצינו לר"י מאי אמר בסתמא דלא ידעינן אם נסתרה ואפשר מודה בהא לר"מ דעד ל' יום מוקים אנפשיה. אלא דא"כ הוי מצי לאוקמי מתני' נמי כר' יוסי ובסתמא ולפמש"כ הש"ג ז"ל דבעינן עידי יחוד בביאת יבמה א"ש דע"כ מיירי דאיכא עידי יחוד דאל"ה אפי' בעל לאו כלום הוא. ומש"ה מוקי לה דווקא כר"מ דאפי' בנסתרה אמר דמוקי אנפשיה תלתין יומין ומכאן נמי יש להוכיח קצת דחופה לאו היינו יחוד מהא דאמר ר' יוסי לא נסתרה אף לאחר כמה שנים אלמא דנשואה היא גם בלא סתירה ויחוד. ועיין בזה בדברי הר"ן ז"ל בריש כתובות:

דף קי"ב גמ' עד שכופין כו'. אמר רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. ופי' רש"י ז"ל גט לביאתו וסיפא במבקשים ג"כ מיירי בכה"ג. וכ' הנימק"י הא דמבקשין אותו ולמה לא נכוף כיון דלדבריו כבר נפטרה ממנו היינו משום דיכול לומר דאינו רוצה לאוסרה עליו דאחר הגט יכול להחזירה ואחר החליצה תיאסר עליו לעולם וז"א אלא לר' אמי דלמסקנא נמי מיירי בגט לביאתו. אבל לרב אשי דאמר דנתן תחלה גט לזיקתו הרי כבר נאסרה עליו לעולם. והתוס' ז"ל לעיל בד"ה מבקשים כתבו טעמא אחרינא ועי' בהלכה זו בד' הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ויש לדקדק לר' אמי דאמר דהגט לביאתו הוא. א"כ בברייתא דתני בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ וכי גם הוא מודה שלא בעל אמאי לא נכוף אותו לייבם דהא לא שייך הכא גט כיון דגם הוא מודה שלא בעל. ועיין מהרש"א ז"ל שהקשה מסיפא דמתני' ובזמן ששניהם מודים ג"כ כנ"ל. וכן יש לדקדק בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' יבום:

תוס' ד"ה היא אומרת נבעלתי ע"ש שכ' ב' שיטות. והרמב"ם ז"ל ג"כ כתב כשיטה הב' דהיא אומרת נבעלתי נאמנת אפי' בתוך ל' משום דבחזקת בעולה היא. וע"ש שכתב דאינו נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. ודבריו ז"ל צריך ביאור דאיזה איסור הוא מוסיף עליה דהא לפי דבריו נמי אסורה לכל אדם. וי"ל דקאי אהיכא דגיטה יוצא מתחת ידה דהיא נאמנת ואינה צריכה כלום. ומטעם זה נראה דהשמיט דין הצרה דמהא דהיא אומרת נבעלתי שמעינן גם דין הצרה דשריא כיון דבחזקת בעולה היא אפי' בתוך ל' וליכא נ"מ בין תוך ל' או לאחר ל'. אלא לענין כפי' ובקשה. ועיין בירושלמי בזה ודו"ק:

ועיין בנימק"י בשמעתין שכ' דבאיסורא לא אמרינן מיגו אפילו במקום חזקה אע"ג דלענין ממונא מיבעי לן. וע' בכריתות לענין מיגו במקום עדים כתבו התוס' התם איפכא דבממונא לכ"ע לא אמרי' מיגו ולענין לפוטרו מקרבן אמרי' מיגו ע"ש ואין כאן מקומו:

רש"י ד"ה או לא אסקא אדעתה ולא נדרה זו. אלא על מי שמותרת לו ע"י גירושי בעלה ולהפיס דעתו כו'. עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל דלא מיבעי ליה אלא איבם משו' דהוא אסור גם לאחר גירושין. ולזה לא נתכוונה דלא נדרה אלא מאלו שיותרו לה ע"י גירושין שלו וכולן בכלל אפי' בעל אחותה כיון דאינו אסור לה מחמת בעלה. ולא הבנתי מה שהקשה המלחמות ז"ל בזה ליפלגי בבעל אחותה או בנטול אני מכל הנשי' וגם מה שהקשה שם משבועה שלא אוכל ואכל שקצים ע"ש. ולפמש"כ ניחא דדוקא בנטולה אני מן היהודים פליגי משום דלא נתכוונה אלא להפיס דעתו. אבל בנטול אני מן הנשים או בשבועה שלא אוכל וודאי חל על הכל בכולל. גם מה שהקשו התוס' ז"ל מאי קאמר ש"מ כופין כרב והא הותרה לו לא תיקשי לפי הנ"ל דהיכא דנדרה מיבמה וודאי נאסרה בכל הנאות אפי' בביאת מצוה ואי לא מסקא אדעתה דמיית בעל לא נתכוונה לפטור עצמה מיבם. ומש"ה כופין אבל לשמואל דאמר דאסקא אדעתה א"כ נתכוונה לפטור עצמה מיבם ומבקשין מיבעי ליה. ועי' בדברי הרשב"א ז"ל:

הדרן עלך פרק בית שמאי