קרן אורה יבמות קמג

בעולה היא. ובאמת סוגיא דשמעתין א"ש לפרש"י ז"ל דלפ"ז לא איצטריך למימר לר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה כיון דלמפרע חלין הקדושין וכן משמע מהא דתניא דקדושי קטנה תלוין משמע דספק הוא אי גדלה תחתיו חלין הקדושין מעיקרא ואם מיאנה בו בטלו הקדושין. אבל מד' התוס' ז"ל נראה דהקדושין לא חלין אלא לאחר גדלות אבל לא למפרע. ומש"ה הוצרכו לחלק בין המקדש אחות יבמה להא דהכא משום דהא הקדושין באין ממילא. והנה אם הא דלרבנן לא נפטרה היבמה אם קידש אחותה הוא מה"ת אין טעם לחלק בין קידושין הבאים מאליהם או אם קידש עתה כיון דכבר נזקקה היבמה ליבום או לחליצה אין לה להפטר בלא כלום אבל אם אין זה רק מדרבנן שפיר יש לחלק דבקדושין הבאים מאליהם נפטרה בלא כלום. ובטעמא דחלין הקדושין ממילא לאחר שגדלה כתב הרשב"א ז"ל דהוי כאומר הרי את מקודשת לי לאחר שתגדל ולכי גדלה חלין הקדושין. וכבר כתבתי בזה לעיל פ' ד"א דנחלקו בזה רש"י ותוס' ז"ל בקטן שקידש לאחר שיגדל דלרש"י ז"ל חלין הקדושין לאחר שיגדל. והתו' ז"ל כתבו התם דאין מעשה קטן כלום ואין יכול לקדש עד שיגדל והכא בקטנה כתב הרשב"א ז"ל דחלין הקדושין לאחר שגדלה מפני שנשתעבדה לו ע"י נישואין דרבנן והוי כמו מקדש לאחר ל' יום דאע"פ שנתעכלו המעות הרי היא מקודשת משום שעבוד הדינר ואע"ג דמקדש לאחר ל' יום בידו לקדשה מיד והכא אין יכול לקדשה בקטנותה לרב שפיר קמיבעי ליה דאית ליה בבכורות דבנו פדוי אפי' נתעכלו המעות בתוך שלשים אע"ג דאין בידו לפדותו בתוך ל'. ולפ"ז כי בעי הש"ס למימר דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה כו' פליגי בלא בעל תיקשי והא איפליגי חדא זימנא גבי פדיון הבן דשמואל ס"ל הואיל ואין בידו לפדותו בתוך ל' גם לאחר ל' אין בנו פדוי אם נתעכלו המעות. וכבר האריך בזה המשנל"מ ז"ל בפ"ד מהל' אישות אי זה בכלל דבר שלא בל"ע הוא או כיון דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ש באורך. ומש"כ שם אם כתב שחרור לשפחתו לאחר זמן יכול אחר לקדשה לאחר הזמן כיון דלאו מחוסר מעשה היא לא הבנתי דהא השתא בהמה כו' וכדאי' בקדושין פרק האומר. ולענ"ד היה נראה בטעמו של דבר דגדלי קדושין בהדה דכיון דיש לו קצת קנין בה בקטנותה אלא דאין לה כח להקנות עצמה לו מה"ת בקטנותה מ"מ לכי גדלה נגמר הקנין לגמרי ולא מיבעי היכא דנישאת בקטנותה וודאי יש לומר לכי גדלה נגמר קנינה כיון שהיא בביתו והוי כמסירה לחופה. כמו שכ' התוס' ז"ל לעיל בפ' האשה. אלא אפי' נתקדשה ג"כ נגמר הקנין. ויש לדמות להא דחציך מקודשת לי דפשטי קדושין בכולה אי לאו דדעת אחרת מקנה והכא אין דעתה מעכב כיון דרצונה להתקדש לו. ועדיין צע"ל בזה. ועי' לעיל פ' האשה גבי הא דבן ט' שבא על יבמתו אם לא ידעה משהגדיל ודו"ק:

דף ק"י תוס' בד"ה קסבר שמואל כו' וא"ת לשמואל מ"ט דר"ג כו' ולא הבנתי קישיתם דלשמואל נמי מצינן למימר דטעמא דר"ג הוא משום דגדלי קדושין בהדה אלא דאיהו לא ס"ל כר"ג אלא כר"א. וכדאמרינן לקמן בגמ'. וכן לא הבנתי מטעם זה ד' הרי"ף ז"ל שכ' דאשינויא לא סמכינן וחיישינן להאי סברא דגדלי קדושין בהדה ולמה נחוש לזה כיון דאליבא דר"ג הוא דאמרינן הכי ואנן קי"ל כר"א דמתני' אלא דבעיקר ד' הרי"ף כבר עמד עליהם הראב"ד ז"ל דלמאי נ"מ נחוש להאי דגדלי קדושין בהדה. דאי לענין דאין יכולה למאן אחר שגדלה הא בלא"ה קי"ל דאין יכולה למאן לאחר שגדלה. ומה שכ' הרשב"א ז"ל דאתי לאפוקי ממ"ד דיוצאת במיאון גם אחר שגדלה אם לא בעל מ"מ עדיין לא נתיישבו ד' הרי"ף ז"ל דאכתי אמאי קרי לה נישואין דרבנן ואין בהן ממזר כיון דחיישי' להאי סברא דגדלי קדושין בהדה. א"כ ספק ממזר הוא. וע"י בש"ג שכ' ג"כ דלאחר י"ג הוי ספק קדושין והיינו משום דחיישינן להאי סברא דגדלי קדושין בהדה ואמאי כתב עוד דאם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן והא צריכא גט מדאורייתא מספק. ועוד מהא דרב זביד בפ' יוצא דופן דאמר דלא חיישינן שמא נשרו אלא היכא דבעל לאחר י"ב. אבל אם לא בעל לא חיישינן שמא נשרו מהא גופא מוכח דלא ס"ל האי סברא דגדלי קדושין בהדה. דא"כ אפי' לא בעל איכא ספיקא דאורייתא דאם הביאה סימנים גמרו הקדושין וא"א גמורה היא. שוב ראיתי בב"ש ז"ל סי' קנ"ה שכ' דמהא דרב זביד מוכח דלא חיישינן להאי דגדלי קדושין בהדה מה"ת. וא"כ הדק"ל אמאי קרינן לה ספק קדושין כיון דר"ז לא ס"ל הא דר"ג. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות שנראה מדבריו ז"ל דס"ל הך סברא דגדלי קדושין בהדה. וכבר האריך שם בכ"מ בשם הרד"ך ז"ל לקיים סברא זו אפי' בבעל דלאו דבעילה זו הוי קדושין אלא אם נגמרו קדושין הראשונים. וכבר דקדק ע"ז הלח"מ ז"ל מסוגיא דשמעתין ועוד דא"כ מאי פריך הש"ס והא איפליגי חדא זימנא. בקידשה על תנאי דהא לד' הרד"ך ז"ל לא שייכין פלוגתייהו אהדדי כלל דבקטנה שהגדילה פליגי אי גמרו הקידושין הראשונים ובקידשה ע"ת פליגי אי בעיל לשם קדושין. ובאמת לשון הרמב"ם ז"ל צ"ע ומהא דמדמי התם קדושי חצי שפחה לקידושי קטנה נראה דס"ל כמו שכ' לעיל בטעמא דגמרו קידושי קטנה ודו"ק היטיב:

גמ' הלכה כר' אליעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן בו'. יש לדקדק דילמא ר"א לטעמיה אזיל דאמר אין מעשה קטנה כלום. ומש"ה מלמדין אותה שתמאן. אבל לר' יהושע דקי"ל כוותיה במעשה קטנה מש"ה אין מלמדין אותה שתמאן וי"ל דר' אלעזר לקמן קאי כוותיה. וכדאיפסיק הילכתא לקמן ובמתני' נראה דגרסי' ר' אליעזר בר פלוגתא דר"ג. וכדאי' בנדה ד' ח' ודלא כמו שנדפס על הגליון ר' אלעזר וכ"כ התוי"ט ז"ל:

רש"י בד"ה כונס שאינה בת חליצה כו'. שכשם שנכנסה ברמיזה כך תצא ברמיזה עכ"ל. ולא הבנתי לשונו ז"ל בזה הא הכניסה לאו ברמיזה הוא דהא פיקח הוא וקנאה לגמרי. אלא דיכול להוציאה בלא"ה וכדתנן לקמן נתחרשה תצא משום דמתגרשת בע"כ וק"ל:

ע"ב גמ'. ומדהן חרשין מעיקרא אינהו נמי חרשת מעיקרא כו' רש"י ז"ל כ' דלא גרסינן לה דמחרשין גופא מצינן למידק דלא כרבה מדתני יכנסו ולא תני דחולצין. וכי היכי דעל הכי נפיק כיון דהם חרשין מעיקרא:

ויש לישב גירסא אשר לפנינו דאי לאו האי דיוקא ה"א דאינהו פקחת ואח"כ נתחרשה ומש"ה נקט יכנסו אין חולץ לא. להכי דייק דכולהו חרשין וחרשות מעיקרא. ואפ"ה תנן כונס אין חולץ לא:

גמ' אמר רב נחמן אשכחתיה כו' ואמרי הא דתנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהם פוטרת צרתה ה"מ כו' דלא דניחא ליה קנינה יותר חזק מהשניה דלא ניחא ךיה אע"ג דתרווייהו קנוין לו במקצת מ"מ זו דניחא ליה נראית יותר אשתו האחרת ומש"ה תקינו רבנן דלא ליפטר חדא לחברתה. ומש"ה בנפלה ליה מאחיו חרש החרשת נראית כאשתו וביאתה פוטרת הקטנה ור"נ אמר להו דמאחיו חרש נמי מספקא ליה. משמע דלר"נ נמי טעמא דמתני' משום האי ספיקא הוא דלא ידעינן בהי ניחא ליה. ולפי סברא זו ע"כ גרסינן במתני' לקמן בא יבם על החרשת פסל את הקטנה ורב חסדא מפרש טעמא דמתני' אליבא דרב דקטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ופי' רש"י ז"ל קטנה ספק קנויה לגמרי או אינה קנויה כלל. וכדמשמע בגמ'. וצריך לדקדק בזה היכן מצינו דקדושי קטנה ספק הן כיון דרבנן תקינו נישואין לקטנה מהיכא תיתי נימא דתקנתן ספק הוא. ועוד דהאי צד דספק קנויה לגמרי היא ג"כ קשה מאיזה טעם יהיה קנינה יותר חזק מחרשת כיון דתרווייהו מדרבנן הם ועוד היכי אכלה קטנה בתרומה וכל דיני אישות כיון דספק נשואה היא. ולפי שיטת רש"י ז"ל לעיל בהא דקידושין גדלי בהדה דהקידושין חלין למפרע א"ש לישנא דקנויה ואינה קנויה דאי גדלה תחתיו הרי היא קנויה לגמרי למפרע אלא דרב לא ס"ל הכי לעיל דאמר דר"ג מיירי דווקא כשבעל ע"כ נראה דמהאי טעמא קטנה קנויה ואינה קנויה משום דיכולה למאן ולבטל הקידושין ואינה קנויה כלל אבל אי לאו ממאנת קנינה קנין גמור ועדיפא מקנין חרשת כיון דראויה לאחר זמן. וכן מבואר בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יבום הלכה כ"ג קטנה שיכולה למאן והחרשת אע"פ שקידושי שתיהם מד"ס מ"מ ב' מיני קידושין הם קטנה תיקנו לה קידושין שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלוין עד שתגדיל וחרשת תיקנו לה קידושין שלא תשאר פנויה לעולם ועיין בלח"מ שם שדקדק עליה אמאי לא כתב טעמא דגמ' דקנויה ואינה קנויה אבל לפי הנ"ל ניחא דהיינו שכת' וקידושיה תלוין עד שתגדיל ומש"ה הויא קנויה ואינה קנויה וזהו שכ' ג"כ שם הלכה כ"ז דבביאת החרשת לא פסל את הקטנה משום שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שראויה לאחר זמן. ומצד זה קנויה היא לגמרי וכ"כ הש"ג ז"ל. ועיין רשב"א ז"ל:

דף קיא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהם. כבר הקשו מכאן על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגרסי לקמן במתני' לא פסל את הקטנה. ובברייתא תני דנאסרו שתיהם וכ' דס"ל להרי"ף ז"ל דברייתא פליג' אמתני'. עי' בד' הרשב"א ז"ל וברייתא זו מד' התוספתא הוא ומבואר שם דפליגא אמתני' נמי בהא דתנן בשתי יתומות קטנות דאם בא על השניה לא פסל את הראשונה ובתוספתא תני דנאסרו שניהם ע"ש אלא דתני התם נמי בפיקחת וחרשת וגדולה וקטנה דאם חזר ובא על החרשת או על הקטנה נאסרו עליו הפקחת והגדולה. וזה דלא כמאן והרמב"ם ז"ל כתב בשתיהם קטנות דמלמדין את השני' שתמאן וכן בחזר ובא על הקטנה כתב דמלמדין את הקטנה שתמאן. וא"כ היינו כר"א דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן. אבל לרבנן בשתיהם קטנות או בחזר ובא על הקטנה נאסרו שתיהם כיון דהשניה צריכה גט אלא