קרן אורה יבמות קמה

פרק חרש חרש כו' עיין ברשב"א ונימק"י ז"ל שהביאו דברי הירושלמי מתני' בשקידשה בכסף. אבל קידשה בביאה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה. וכ' הב"י ז"ל דלא ראה להפוסקים דס"ל הכי. וכן הש"ג כ' בהדיא דאין חילוק. וכבר עמד ע"ז במשנל"מ ז"ל בפ"ב מהל' גירושין ממתני' דאם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציאו אלמא דגם ביבמה דקנינה בביאה אפ"ה יכול להוציא. ועיין בפני משה ובק"ע מש"כ בזה ומש"ס דילן וודאי לא משמע כן מהא דפריך הש"ס לקמן מ"ש חרש דתקינו ליה רבנן נישואין ומ"ש שוטה וקטן דלא תקינו ואם איתא דאשכחן בחרש קידושי ביאה מה"ת לא הוי פריך מידי דמש"ה תקינו בי' נמי קידושי כסף. וכן משמע מהא דקאמר דאם תמאן ממנעי ולא נסבי לה והא יכול לקדשה בביאה. וי"ל דלשיטת הירושלמי ג"כ קידושי ביאה בחרש לאו ד"ת הוא אלא מדרבנן כיון דאין קנינו קנין אלא דמ"מ לא אמרינן בזה כשם שכנס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה כיון דהקדושין היו ע"י מעשה וגירושיו אינו מעשה וצ"ע:

דף קי"ג תוס' בד"ה דלמא אתי למיכלא בתרומה כו'. אבל בקטנה לא גזרו. וכ' מהרש"א ז"ל דהיינו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. אבל למ"ד דאין מצווין ליכא למגזר אטו תרומה דאורייתא. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל פ' האשה רבה. וכ' עוד דהא דאמרינן הכא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת היינו למ"ד דאין מצווין להפרישו. אבל למ"ד מצווין בלא"ה א"ש גזירה שמא יאכיל בתרומה דאורייתא. ועפ"ז היה נראה לתרץ ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תרומות שלא כתב אלא גזירה דשמא יאכיל חרש בחרשת והוא דלא כמסקנת הש"ס הכא. וכמו שדקדק הכ"מ ז"ל. אבל לפי הנ"ל ניחא דלמ"ד מצווין סגי בהך גזירה לחוד אלא דהרמב"ם ז"ל פסק דאין ב"ד מצווין להפרישו. וא"כ אכתי לא סגי בהך גזירה לחוד דהא קטן אוכל נבילות הוא. אבל הוא ז"ל דקדק שם בלשונו שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה. משמע דגזרינן שמא יאכילנה בידים ומ"מ בש"ס לא משמע הכי:

והנה לא מצאתי כעת דין קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה דרבנן בד' הרמב"ם ז"ל ומתני' דעדיות נראה שמפרש הכל בהשיאה אביה שכן כתב גם בחרשת דאפי' השיאה אביה לא אכלה דלא כפי' רש"י ז"ל. וסוגיא דשמעתין מסייע ליה דמשני הש"ס גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דכ' רש"י ז"ל דלאו שינויא מעליא היא דמה לי פקח בחרשת ומה לי חרש בחרשת. ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דאפי' בחרשת שהשיאה אביה לא אכלה אע"ג דמן הדין הוי אכלה והיינו משום גזירה דחרש בחרשת. אלא דלפ"ז שוטה שהשיאה אביה אוכלת בתרומה דהא לא שייך למיגזר גבה שמא יאכיל שוטה בשוטה כיון דלית בה קידושין כלל. והדבר תמוה דלא אשכחן בשום דוכתא דשוטה עדיף מחרש. והרמב"ם ז"ל שם כתב דשוטה נמי לא אכלה אפי' השיאה אביה. ולא אבין טעמו של דבר הא לא שייכא גבה שום גזירה ואפשר דמסרך איסורא דחרשת נאסרה נמי שוטה דגריעא מינה. אלא דמנ"ל להרמב"ם ז"ל הא. וגם יפלא בעיני על נושאי כליו ז"ל שלא עמדו ע"ז. ובתוי"ט פ' הנזקין מצאתי שתמה ג"כ על השמטת הרמב"ם ז"ל דין קטנה שאוכלת בתרומה דרבנן ולפמש"כ דמפרש למתני' בקטנה שהשיאה אביה י"ל דס"ל דהא דהאשה רבה אידחיה מהלכתא מסוגיא דשמעתין דגזרינן בחרשת ופקחת שמא יאכילנה בתרומה דאורייתא. וא"כ בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה נמי איכא למיגזר אטו תרומה דאורייתא ואינה אוכלת אפי' תרומה דרבנן ועיין בירושלמי פ' הנזקין. ובק"ע שם ודו"ק:

גמ' הוא דאמר כר' אלעזר דס"ל דחרש ספק בן דעת הוא. ויש לדקדק מכאן לגירסת הרי"ף ז"ל לעיל בפ' ב"ש דר' אלעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן וקאי נמי אקטנה וחרשת ובא על החרשת וחזר ובא על הקטנה דמלמדין את הקטנה למאן והחרשת תשאר אצלו. ולפי מאי דס"ל לר' אלעזר דחרשת ספק הוא. א"כ הרי היא קנויה ואינה קנויה ולא נפסלה החרשת כלל בביאת הקטנה וחרשת תיתיב גביה ממ"נ. וכדאי' לעיל פ' ב"ש. וי"ל דר' יצחק אמר משום ר"א הכי. אבל תנא דמתני' לעיל אליבא דר"א לא ס"ל הכי. ושמואל דפסק הלכה כר"א לעיל לא קאי אלא אגדולה וקטנה. אבל בקטנה וחרשת לא פסק הלכה כר"א דהא ס"ל כר' אלעזר דהכא דאמר דחרש ספק הוא וניחא בזה צריכותא דהש"ס לעיל דלא הוזכר הא דקטנה וחרשת. וכמו שדקדקו המפרשים על הרי"ף ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דלשמואל הוא דעביד הש"ס צריכותא לעיל. והוא לא פסק כר"א אלא בגדולה וקטנה. ודו"ק:

ולענין הלכה וודאי לא קי"ל בהא דשמואל דפסק כר"א בחרש. כדמוכח בכמה דוכתי דהא דר"א יחידאה היא ובחנם תמה הק"ע בזה. ועיין תוס' בשבת פ' מי שהחשיך. ויש להקשות בזה למאי דס"ל לשמואל דחרש ספק בר דעת הוא. א"כ מאי פריך הש"ס לעיל פ' הבע"י לשמואל דאמר דביאת שוגג לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה מהא דתניא אם נפלה לפני יבם חרש אוכלת בתרומה ולל"ב דאמר התם דאפי' מן הנישואין לא אכלה ע"י ביאת שוגג. א"כ אמאי אוכלת בנפלה לפני יבם חרש. ולפי הנ"ל מאי קושיא שאני חרש דספק בן דעת הוא. וכיון דאכלה מעיקרא לא אסרינן לה מספיקא ואוכלת גם לפני היבם חרש. וי"ל דלא ניחא לשנויי הכי דמ"מ כיון דהשתא ספק הוא אזלינן לחומרא ואסורה לאכול. ודו"ק:

ע"ב תוס' יצתה זו שאין לה יד. אומר ר"ת דהיינו דווקא באין לה אב ודלא כפי' רש"י ז"ל בגיטין ובקדושין ונראה דד' ר"ת ז"ל לא נאמרו אלא בקטנה ארוסה דאע"ג דאין לה יד יש יד לאביה וכן לדרשא דמשלחה ואינה חוזרת בקטנה דברשות אביה היא אביה משמרה. אבל בשוטה גדולה או נשואה וודאי לא מהני הא דיש לה אב כיון דאין לו יד לקבל גיטה וגם אינו יכול לשומרה. וא"כ צ"ע מה שהביאו ראיה מירושלמי דפירקין דאמרינן למ"ד משום דאין יכולה לשמור גיטה יש לה אב יכול לשמור את גיטה הא מתני' בנשואה מיירי כדתנן פקח שנשא פקחת ונשתטית לא יוציא. ומאי אהני בזה אם יש לה אב כיון שיצתה מרשותו ואין לו עוד יד בה. ואין לומר דהירושלמי נמי מיירי בקטנה ארוסה ולאו אמתני' קאי אלא נפ"מ בעלמא קאמר בין טעמא דגרירה לטעמא דמשום שאינה יכולה לשמור את גיטה דהא בקטנה לא שייכא נמי טעמא דגרירה דהיינו שלא ינהגו בה מנהג הפקר כיון דקטנ' אין הכל להוטים אחריה. וכן לא הבנתי מש"כ בסוף דבריהם דהוי מצי לאוקמי הכא ביש לה אב וכי יש לה אב מאי הוי כיון דנשואה היא וגם סתמא מיירי בגדולה. וכן מבואר בד' הרא"ש ז"ל דר"ת לא אמר אלא בקטנה ארוסה אבל לא בנשואה או שוט' גדולה. אבל מל' הנימק"י נ' דאפי' בגדולה מהני הא דיש לה אב ויכול לשמור את גיטה. אלא דכתב התם דזה אינו אלא למאן דיליף מונתן בידה משום דאינה יכולה לשמור את גיטה בזה הוא דדמיין להדדי קטנה וגדולה שוטה דבתרוייהו יכול האב לשמור את גיטה. אבל למ"ד משום משלחה וחוזרת בזה לא מהני בשוטה אם יש לה אב דמ"מ משלחה וחוזרת היא. אבל קטנה לא מיקרי משלחה וחוזרת דביד אביה להשיאה לאחר. ונראה שהוא מפרש כפי' הי"מ שהביאו התוס' ז"ל. אבל דבריו צ"ל צ"ע דאיזה זכות יש לאב בבתו גדולה יותר מאחר. ובירושלמי גרסינן יש לה בן ואב ואח איכא בינייהו. משמע דל"ד אב ומטעם יד האב אלא כל שיש לה קרוב לשמור את גיטה. והדבר תמוה דמה לי קרוב או אחר. ועי' בק"ע שהאריך בזה והאריך גם לישב ד' הרמב"ם ז"ל שלא כתב בשוטה דאם אינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת מדאורייתא וחילק שם בין קטנה לשוטה. ואין דבריו מובנים שם דשוטה נמי קידושיה מה"ת דנתקדשה כשהיא פקחת וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל בתשובותיהם:

גמ' איבעיא להו ריב"נ כו'. ואשה קמיבעי ליה. או דלמא איש קמיבעי ליה. יש לדקדק היכי ס"ד דאיש קמיבעי ליה דפשיטא כיון דלאו בר דעת הוא דאין גיטו גט כמו דאין קידושיו קדושין דבאיש אין חילוק בין קידושין לגירושין ובתרווייהו בעינן דעתו וי"ל דס"ד דס"ל כרשב"ג דפ' מי שאחזו דיכול לגרש מתוך הכתב בפקח ונתחרש. ולמסקנא דמסיק דס"ל לריב"נ דאשה נמי לא מתגרשת צריך לומר דהיינו טעמא דאע"ג דמתגרשת שלא לדעתה עכ"פ בעינן שתדע שמקבלת גיטה אלא שלא ברצונה הוא לאפוקי חרשת דאין לה דעת בקבלת גיטה. והיינו דדייק רבא לקמן מעדותו של ר"י בן גודגדא דאם אמר לה כנסי שט"ח זה נמי מגורשת. והתוס' ז"ל לעיל במתני' בד"ה העיד כתבו דטעמא דריב"נ הוא משום דבשעת נתינה משלחה וחוזרת היא. ויש לכוין דבריהם ז"ל כמו שכ'. ובירושלמי בפירקין איכא מ"ד דדוקא פיקחת דיוצאת לדעת הוא דיוצאת נמי שלא לדעת אבל חרשת לא. וכן איתא כה"ג בירוש' ריש פ' הבע"י לענין ביאת יבמה אבל לא קאי התם הכי במסקנא ע"ש:

דף קי"ד אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ומסיק הש"ס דלר"י ספוקי מספקא ליה. והיה נראה דלמ"ד דב"ד מצווין להפרישו האיסור חל גם על הקטן אלא דהתורה פטרתו מעונשין מפני קטנותו. אבל הב"ד מצויין להפרישו מאיסורא ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו ליכא איסור על הקטן כלל. אלא דהגדולים מוזהרים שלא להאכילו בידים. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל בפ' ד"א דאיסור בת אחת היינו היכא דאייתי ב' שערות בשבת דזרות ושבת בהדי הדדי קאתי ע"כ אזלא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו דאי למ"ד מצווין הרי חל איסור זרות קודם איסור שבת כיון דבקטנותו ג"כ איכא איסורא עליו. אלא די"ל כיון דמ"מ הקטן עצמו אינו מוזהר שפיר מיקרי איסור בת אחת. ועוד י"ל דהא דמצווין להפרישו לאו מחמת איסורא בקטנותו אלא כי היכי דלא ליתי למיסרך באיסורא גם לכשיגדל. וא"כ היינו דווקא בקטן