קרן אורה יבמות קמב

שאינם מהוגנים זו היא עכבה שהוא מן האשה עיין רש"י ז"ל ונראה שהוא ז"ל ג"כ מפרש כפי' התוס' ז"ל דקאי אשלא לדעתה דקאמר ת"ק דאין צריכה מיאון. וע"ז קאמר ראב"י דאם תבעוה לינשא ולא רצתה מחמת פלוני בעלי הוי לדעתה וצריכה מיאון. אלא דיש לדקדק לפי זה אכתי אמאי צריכה מיאון כיון דהקדושין הוי שלא לדעתה. וצ"ל דמ"מ כל שהוא לדעתה אח"כ ויושבת תחתיו ברצונה. הרי היא כאשתו. והרשב"א ז"ל פי' הא דראב"י ג"כ על שיטתו אשר כתבתי לעיל דאם העכבה הוא מחמת פלוני בעלי הרי היא כאשתו וזוכה בה בכל הדברים. אבל אם העכבה הוא מחמת בני אדם שאינם מהוגנים אינה כאשתו לכל הדברים אבל צריכה מיאון. וראב"י מכריע הוא בין ר"א לר"י דלר"א בכל גוונא אינה כאשתו ולר' יהושע בכל גונא הרי היא כאשתו ולראב"י אם העכבה מחמת האיש הרי היא כאשתו לכל דבר ואם שלא מחמת האיש אינה כאשתו וסדורא דמתני' א"ש לפי שיטתו דלשיטת התוס' ז"ל היה צריך לשנות דברי ראב"י קודם דברי ר"א כיון דקאי אהשיאוה שלא לדעתה. וכבר כתבתי לעיל דלענ"ד אין שיטתו מוכרחת ולישנא דמתני' לא משמע כן. ומה שנסתייע לפירושו מד' הירושלמי כבר תמה עליו הק"ע והדבר פשוט דהירושלמי מפרש לד' ראב"י כאביי בר אבין:

ע"ב ורמינהו הממאנת כו' אלמא לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה. וע' תוס' ז"ל שהקשו אמאי לא דייק מגופא דסיפא. ועי' מהרש"א ז"ל. ולפי מאי דגרסי' במתני' ב' מיאונים וב' גירושין לכאורה לא מוכח ממתני' דאסורה לחזור לו אחר מיאון דחבריה והראשון שגירשה אסורה לחזור לו משום גירושין השני. אבל לגירסת הרי"ף ז"ל דגרס מיאון שלישי ע"כ אתי לאשמעינן דהשני שגירשה ג"כ אסור להחזיר גם אחר מיאון דחבריה ובירושלמי נראה דס"ל דמיאון דחבריה מבטל גיטה דידיה. ואמר התם והוא שיהא הגט בסוף אבל המיאון בסוף משמע דמותר להחזיר. והיינו כפי הנוסחא אשר לפנינו. ומסקנת הש"ס דמיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה משום דאזיל ומשבש לה. וכהאי תנא דבזו אסר ר"ע וריב"ב. וכתב הש"ג דלענין איסור כהונה מיאון דחבריה מבטל גיטה ומותרת לכהן. ולענ"ד צריך עיון כיון דאיכא עלה שם גרושה ליאסר בקרוביו נראה דאסורה לכהונה. ועוד דלכהונה חמיר איסורא דאפי' ריח הגט פוסל בה:

מאן תנא כו'. עיין בתוספתא דתני התם פלוגתא במיאון דידיה או אי מבטל גיטא. והיינו דקאמר שמואל לעיל תברא והכא לא ניחא לי' למימר דהני תנאי היא כיון דבמתני' פליגי במיאון דחבריה. ומש"ה מייתי הש"ס. תנחי דפליגי בהא:

שם גמרא ברם כך שאלו הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו ומת מהו שתמאן כו'. ותתשבם צרתה יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה. ומהרש"ל ז"ל כתב דלא גרסינן צרתה אלא היא גופא מיבעי ליה אי תתייבם ע"י מיאון שתמאן באחי אמו למפרע. וכמבואר בל' רש"י ז"ל אבל מהרש"א ז"ל כתב לקיים דאצרה מיבעי ליה והמיאון הוא באחיו מאביו. וכבר כתבתי לעיל במכילתין דאין איסור בצרת שניה כלל. ובד' הנימק"י ז"ל מבואר להדיא דמיאון באחי אמו מיבעי ליה בהא דכתב בד' הרי"ף ז"ל דהטעם משום דבשעת נפילה נראית כאשת אחי אמו. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל שכתב לתרץ הא דעולא ס"ל דממאנת לזיקתו והכא מסקינן דאין מיאון לאחר מיתה. והיינו משום דהכא ליכא עלה שום זיקה צא זיקת אישות ולא זיקת יבום והיינו במיאון דאחי אמו. וע"י בד' הה"מ ז"ל בפי"א מהל' גירושין שכ' להני תרי טעמי בחדא הא דבשעת נפילה נראית כאשת אחי אמו. וגם האי טעמ' דאין עליה זיקה ובאמת הם תרי טעמי כמבואר בד' הרשב"א ז"ל לעיל בפירקין ולד' הרמב"ם ז"ל שכ' דמותרת בשאר קרובים ע"כ צ"ל האי טעמא לחוד משום דאין עליה זיקה. וכמו שכ' הרשב"א ז"ל. ועיין לח"מ שם:

ד"קט א"ה חליצה נמי לא תיבעי. וכ"ת ה"נ והתני' ר"א אמרו חולצת והיינו בריי' דמייתי הש"ס לקמן דרבנן אמרו בהחזיר' כשהיא גדולה או שגדלה אצלו דמתייבמת ועלה אמר ר"א דחולצת. והשתא אי נימא דלר"א אסורה מה"ת אמאי בעי חליצה והרשב"א ז"ל כתב לקמן בשמעתין דהא דגזר ר"א משום יתומה בחיי האב היינו משום דס"ל דאפי' גדלה אצלו אין חזרתה חזרה גמורה משום דעל דעת קידושין הראשונים בעל דאין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום. וא"כ לר"א בעיא חליצה אפי' היכא דאסירא מה"ת. וא"כ מאי פריך לעיפא חליצה נמי לא תיבעי. וי"ל דביתומה בחיי האב שפיר הוא דבעיא חליצ' אע"ג דאיסורה מה"ת משום דאי הוי קידושין גמורים היתה צריכה יבום. השתא דאית בה קידושין דרבנן בכדי לא תיפוק וצריכה חליצה אבל לעיפא דטעמא דר"א משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור בכל גוונא ערוה גמורה היא עליו וחליצה נמי לא תיבעי. ולד' הרשב"א ז"ל מוכח מהא דאמר ר"א חולצת דה"ה לרבנן ביתומה בחיי האב חולצת וכגירסת התוספתא. והרא"ש ז"ל כתב בטעמא דבעי ביתומה בחיי האב חליצה משום דאין הכל יודעין בגירושין. ויפה הקשה מהרש"א ז"ל בזה דא"כ מאי פריך לעיפא דלמא מש"ה בעי חליצה לר"א משום דאין הכל יודעין בגירושין. אבל למש"כ ניחא ומ"מ לא ידענא מנ"ל להרשב"א ז"ל הא דלר"א בגדלה אצלו נמי הוי יתומה בחיי האב דהא ר"א בהחזירה כשהיא גדולה נמי אמר דחולצת ולא מתיבמת. וכי היכי דהתם מדרבנן הוא ה"נ בגדלה אצלו. וכן משמע בתוספתא דמסיים ר"א דאמר חולצת ולא מתיבמת משום שעמדה עליו שעה אחת באיסור משמע דתרווייהו חד טעמא. וכן משמע מהא דתניא ומודים ביתומה כו' דליכא פלוגתא בזה. וכן משמע מהא דדייק ממתני' דלהכי קתני קטנה שהשיאה אביה כו'. לאשמעינן דטעמא דר"א משום הכי הוא. ומתני' ע"כ מיירי דלא גדלה אצלו אלמא דעיקר גזירה משום יתומה כי האי ודלא כמו שכ' הרשב"א ז"ל דלא מסתבר לגזור גדולה אטו קטנה. והרשב"א ז"ל כתב דבכתובות האריך בזה ואיננו ת"י כעת לעיין בו:

בעא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מהו אמר ליה היא גופא גזירה כו'. משמע דלא מיבעי ליה אלא צרת גדולה אבל צרת יתומה בחיי האב צרתה נמי אסורה. והרי"ף ז"ל כתב דה"ה לרבנן צרת יתומה בחיי האב מותרת ליבם. ולפי שיטת הרשב"א ז"ל לעיל יש לישב ד' הרי"ף ז"ל דלבתר דפשיט רב נחמן דצרת גדולה מתייבמת ע"כ מוכח מהא דאמר ר"א היא חולצת צרתה מתייבמת. היינו אפי' ביתומה בחיי האב דהא ר"א מיירי ביתומה בחיי האב בגדלה אצלו ג"כ. וכיון דע"כ צריך לתרץ צרתה מתייבמת בהחזירה כשהיא גדולה ממילא דה"ה בגדלה אצלו. ושפיר מוכח דבכל גוונא צרתה מותרת:

והרשב"א ז"ל כ' לתרץ ד' הרי"ף ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דדווקא לר"א הוא דצרה אסורה ביתומה בחיי האב משום דלר"א אין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ואיכא למיגזר צרה משום דידיה. אבל לרבנן ליכא למיגזר צרה משום היא גופא כיון דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ואי גדלה אצלו היא גופא שריא. ואין דברים אלו מוכרחים דאכתי מנ"ל להרי"ף ז"ל הא כיון דלא פשיט רב נחמן אלא צרת גדולה משום דהוי גזירה לגזירה ועי' במלחמות באורך בזה. והרא"ש ז"ל כתב ג"כ לחלק בהא דתנן במתני' דריש מכילתין דערוה קטנה צרתה חולצת ולא מתייבמת והכא שרינן ליבומי הצרה משום דהכא יש לערוה גופא היתר אם גדלה אצלו. וקצת קשה אמאי לא כתב סברת הירושלמי דמצד הקנוי בה צרתה מותרת ומצד שאינו קנוי בה צרתה אסורה ולא דמי לצרת ערוה קטנה. ודו"ק:

תוס' ד"ה היא גופא גזירה כו' וכ' דלאו דוקא קאמר גזירה אלא איסורא דרבנן משום דאין הכל יודעין בחזרה. ולפ"ז ליכא למימר כסברתו של הרשב"א ז"ל והרמב"ן במלחמות דהא דמשמע דצרת יתומה בחיי האב אסורה ליבם אינו אלא לר"א. אבל לרבנן מותרת דלרבא אין שום סברא לחלק בין ר"א לרבנן כיון דרבא לא ס"ל טעמא דגזירה משום יתומה בחיי האב וא"כ הדק"ל מנ"ל להרי"ף ז"ל דלרב אשי צרת יתומה מותר' אבל למש"כ הדברים מיושבים דלשיטתו דרבא לא מצינן למיפשט מהא דאמרו משום ר"א היא חולצת וצרתה או חולצת או מתייבמת וקאי נמי אגדלה אצלו דאפי' צרת יתומה בחיי האב מותרת משום דלרבא אין הכרח לומר דר"א בגדלה אצלו מדינא קאמר דאינה מתיבמת כיון דלא ס"ל גזירה אטו יתומה כו'. אבל לרב אשי דס"ל טעמא משום גזירה אטו יתומה בחיי האב. א"כ ע"כ ס"ל לר"א בגדלה אצלו מדינא אסורה ליבם דאל"ה ליכא למיגזר גדולה אטו קטנה. ואפ"ה קאמר דהצרה מתייבמת ומוכח כד' הרי"ף ז"ל. ועי' בפ' המדיר דלחד גירסא התם פליגי ר"א ורבנן בהא ולר"א ספוקי מספקא ליה אי בעל לשם קדושין אי לא. ולפ"ז א"ש מה שהקשה הש"ס לעיפא והא משום דר"א אמרו חולצת. אלא דלפי' רש"י צ"ל שם דר"א דברייתא לאו ר"א דמתני'. א"כ לא הוי פריך מידי לעיפה. ודו"ק:

ע"ב גמ' מ"ט דר"ג משום דקסבר קידושי קטנה מיתלי תלי וקאי וכי גדלה גדלי בהדה ופי' רש"י ז"ל דכי גדלי תפסי קידושין מעיקרא ואיגלי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום היא ודבריו ז"ל צ"ע מהיכא תיתי נימא דקדושי' חלין למפרע כיון דקטנה היתה ולאו בת קנין היא. וי"ל דהא דקטנה לאו בת קנין היא משום דאין לה דעת ויכולה היא למאן בו. אבל כשהיא עומדת בדעתה ונתגדלה בנישואין. אלו איגלאי מילתא למפרע דהקדושין ג"כ מדעת שלימה היו וחלין למפרע אלא דלפ"ז מאי פריך רבא לעיל בפ' הבע"י על רב אדא בר אהבה דמוקי הא דאמר ר' אליעזר כהן לא ישא את הקטנה בכה"ג אי דקדשה נפשה הא ר"א היא ולא רבנן. ומאי קושיא אה"נ דרבנן היינו ר"ג פליג עלי' דר"א וס"ל דקדושין גדלי בהדה ולמפרע חלין הקדושין וא"כ לאו