קרן אורה יבמות קמא

כל הראוי לבילה כו'. כן הוא גירסת הרי"ף ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל דאם אינה יכולה לקרות בנשימה אחת מעכבת החליצה ג"כ. וכבר הקשה הרשב"א ז"ל ע"ז הא ליכא מצוה כלל לקרות כאחת דאפסוקי מילתא לית לן בה ולמה יעכב. והרמב"ם ז"ל כתב ג"כ כגירסת הרי"ף ז"ל. אבל אינו מבואר בדבריו ז"ל דמעכבת החליצה בזה. ובירושלמי בפירקין איתא אמר ר' מנא אע"ג דאמר רב שמואל קרייה לא מעכבא מודה שהוא אומרן על הסדר אבל לא למפרע או שאר שינוי. וגם בזה אין הכרח לומר דאם אמר שלא על הסדר מעכבת החליצה אלא דלא יצא ידי קריאה קאמר. ועיין בש"ע שם ובב"ש:

צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומי' דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. וכתב הרמב"ם ז"ל דאין זה אלא לכתחילה אבל אם לא ראו ג"כ כשרה. ואין צריכה לרוק פ"א. ויש לדקדק דהא משמע לעיל בריש פירקין דדרשא גמורה היא ועיקר קרא דלעיני להכי כתב רחמנא ונהי דאין החליצה פסולה בזה מ"מ תרוק פ"א. וכן הקשה בק"ע ויפה השיג שם על הב"ש. וי"ל דעיקר קרא דלעיני הזקנים קאי אוחלצה נעלו. ודרשא דרבא אסמכתא היא. והא דמייתי הש"ס לעיל הא דרבא היינו דמינה שמעינן דחליצה דצריכה להיות לעיני הזקנים. אלא דלזה לא צריך קרא דלעיני דאפילו אי כתב רחמנא ונגשה אל הזקנים וחלצה הוה שמעינן דהחליצה צריכה להיות בפני הדיינים אבל רקיקה ה"א דאין צריך להיות בפני הזקנים אלא בפני היבם כדכתי' וירקה בפניו להכי איצטריך לעיני דרקיקה נמי צריך להיות לעיני הזקנים. והכי משמע בילקוט בשם הספרי וירקה בפניו יכול בפניו ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לדיינים עיי"ש:

הדרן עלך פרק מצות חליצה פרק בית שמאי דק"ז ע"א אין ממאנין אלא ארוסות. ע' בחי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל שדיקדקו מלישנא דמתני' דלב"ש נמי בנשוא' בדיעבד מיאונה מיאון. והביאו ראי' לזה מירושלמי גבי עובדא דפישון הגמל. ובירושלמי בריש פירקין איתא דלב"ש אין מיאון נשואה מיאון אפי' עברה ומיאנה והיינו למאן דמפרש טעמא דב"ש משום דס"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואם תמאן יהיה בעילת זנות. והא דאמרינן התם גבי הא דפישון הגמל דאם עברה ומיאנה מיאונה מיאון היינו לאינך טעמי דאמרינן בגמרא. וכן כתב הק"ע שם. אלא דבירושלמי לא מצינו טעמא אחרינא אלא מחמת בעילת זנות. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל בירושלמי בהא דפישון הגמל דאם עברה ומיאנה שלא בפניו הוי מיאון דע"כ לא דמיין כולהו בבי דמתניתין אהדדי. דהא ביבם ושלא בב"ד לב"ש ודאי אין מיאונה מיאון. כדמשמע בגמרא. אלא דהתם נשואה נמי הויא כדאיתא לקמן:

ב"ש אומרים בבעל ולא ביבם. למ"ד בגמרא דלכ"ע אינה ממאנת בזיקתו אלא במאמר. א"כ אמאי לא פשטינן מהכא דמאמר לב"ש אירוסין עושה דאי נישואין א"כ תיפוק ליה דהויא נשואה. וי"ל דמאמר דארוסה לכ"ע אינו עושה אלא אירוסין וק"ל:

מסר האב לשלוחי הבעל. פי' רש"י ז"ל דהיינו מסרו האחים לשלוחי הבעל. ודייקו הראשונים ז"ל מדבריו דס"ל דיתומה בחיי האב לא תקינו לה רבנן נישואין. ומש"ה ליכא לאשכוחי מסירת האב גבי מיאון. אבל בירושלמי בפירקין איתא קטנה, שהשיאוה אביה ונתגרשה והלכה היא והשיאה א"ע חוזרת וממאנת. אלמא ביתומה בחיי האב ג"כ צריכה מיאון. ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל שחילק בארוסה בין קידשה עצמה או קידשוה אמה ואחיה לדעת הגאון ע"ש. וה"נ אפ"ל דבקידשה עצמה יש לה קידושין דרבנן אפי' יתומה בחיי האב. אבל לאביה ואמה אין להם רשות בה עוד אפילו מדרבנן. ומש"ה לא אשכחן מסירת האב לשלוחין ביתומה בחיי האב. אבל לקמן בפירקין גבי הא דתנן ומודים חכמים לר"א ביתומה בחיי האב כו'. ודאי משמע מלשון רש"י ז"ל שם דאין לה קידושין כלל. וכמו שכתב הריטב"א ז"ל. אבל מסוגיא דשמעתין שם משמע דיש לה נישואין דרבנן דאל"כ מאי קמ"ל בהא דמודים חכמים לר"א. ועוד דרב אשי מפרש התם טעמא דר"א גזירה משום יתומה בחיי האב ואי לית בה נישואין כלל לא שייך גזירה בזה. וביותר קשה דהא במתני' דריש מכילתין בהא דתנן כל שיכולה למאן ולא מיאנה כתב רש"י ז"ל בפי' דיתומה בחיי האב יש לה נישואין דרבנן וצריכה מיאון. וכן כתב רש"י ז"ל לקמן ע"ב וצ"ע. וכן מבואר להדיא לעיל דף י"ב בש"ס ולקמן ע"ב:

ע"ב אמר שמואל עד שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאונים ראשוני'. ועולא אמר תרתי קתני כו'. נראה דפליגי בטעמ' דב"ש שמואל ס"ל דטעמא דב"ש הוא משום דאין בנות ישראל הפקר ליארס או לינשא שנית אחר המיאון משום דשמא חזרה בו מן המיאון הראשון ואע"ג דאינו יכולה לבטל המיאון בחזרתה מ"מ נראין בנות ישראל כהפקר. ועולא ס"ל דטעמא דב"ש הוא שלא להרבות במיאונים משום דבזה נראית כהפקר. ומש"ה אינה אסורה אלא ליארס אחר המיאון שמא תמאן גם בזה. אבל לינשא מותרת גם בקטנותה דתו לא תמאן דנשואה אינה ממאנת. וי"ל דשמואל ועולא פליגי בהא. דשמואל ס"ל דבנשואה נמי אם עברה ומיאנה הוי מיאון. ומש"ה לא ניחא ליה לתרוצי מתניתין דאו תמאן ותנשא קתני כיון דגם בנשואה יכולה למאן ולעולא ס"ל דנשואה אינה ממאנת אפילו בדיעבד שפיר מתרץ דאו תמאן ותנשא קתני. ועיין בזה בירושלמי ובק"ע ודו"ק:

אמר רב יהודה ואמרי לה במתניתא תנא בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא כו'. כיון דחזו דנפיש כו'. משמע דכל היכא דתני בראשונה אבל עכשיו חזרו ותיקנו לכתוב בלשון אחר. וא"כ הא תניא בתוספתא גבי גט חליצה נמי הכי בראשונה היו כותבין שטרי חליצה קרבת לקדמנא ושרת סיני מעל רגלי' וכל הנוסח כמו שכותבין עתה והא משמע דהשתא לא כתבינן הכי כיון דקתני בראשונה. וי"ל דאמוראי לעיל אמרי הכי כתבינן וש"מ דלא היה בזה תקנה אחריתי:

דף קח אמר רב יהודה כו' הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. עיין מהרש"א ז"ל שהביא פי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב ענין אמרו שאין צריכה למאן. היינו שאין צריכה למאן בפני ב' אלא תלך ותנשא ותעשה רצונה. וכתב דמשמע ליה הכי מדמייתי עלה להא דר"י ב"ב. וכתב עוד דריב"ב נמי בקטנה כי האי מיירי שאינ' יודעת לשמור קידושיה. ואין דבריו ז"ל מובנים. דא"כ אמאי פליגי רבנן עלי'. ועוד דאמאי לא מיבעי ליה נמי אי פליגי רבנן אר"ח בן אנטיגנוס כיון דר"ח וריב"ב אמרו דבר אחד. ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב כן ארישא דהשיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. ע"כ נראה לי דהרמב"ם ז"ל נמי ס"ל דאינה צריכה כלום. והרי היא כפנויה. אלא דלענין מאי קאמר אינה צריכה למאן דהא מסתמא מיאנה בו כיון דאינה רוצה בו להכי כתב דאין צריכה למאן כדין מיאון בפני ב'. אלא היא ברשות עצמה לעשות כרצונה וכמו שכתב בחיבורו בפי"א מהל' גיטין. וכן משמע מהא. דכתב דלא בעינן מיאון בפני שנים. ואי נימא דנישואיה הן מיאוניה הא הוי לה מיאון בפני ב'. וכן פי' ר"ח ז"ל דכפנויה היא אפי' אם גדלה תחתיה ולא בעל. אלא דהרשב"א ז"ל כתב די"ל דאינה צריכה מיאון היינו דאינה כאשתו לכל דבר אבל צריכה מיאון כמו לר"א דאמר אין מעשה קטנה כלום לכל דבר אלא שצריכה מיאון. ולא אדע מי הכריחו לזה כיון דבדר"א תני אלא שצריכה מיאון והכא תנן אינה צריכה למאן. משמע דנפקא בכדי ולקמן יתבאר עוד בזה:

אמר רב יהודה אמר שמואל חוזרני כו'. ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה. משמע מזה דלר"א אין לבעלה עלי' שום קנין אישות כיון דאוכלת בתרומה אם בת כהן היא. וא"כ למאי נפ"מ מה שהיא צריכה מיאון דאי לענין שאסורה להינשא לאחר אלא ע"י מיאון ז"א דהא נישואיה הן מיאוניה. וי"ל דנ"מ לענין יבום אם מת בעלה זקוקה היא ליבם. וכדמשמע לקמן בהא דגזר ר"א אטו יתומה בחיי האב אלמא דלר"א נמי קטנה בת חליצה ויבום היא. אלא דהא גופא צ"ע אמאי היא כאשתו לענין חליצה ויבום טפי משאר מילי דאישות. ומהא דלקמן אין ראי' דהתם ר' אלעזר היא והכא ר' אליעזר. וי"ל דנ"מ לענין אם גדלה אצלו ולא מיאנה בו דתו אינו יכולה למאן. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל לענין השיאוה שלא לדעתה או שאינה יודעת לשמור קידושי'. ומהא דקאמר הש"ס לר"א נמי חלק דאי לאו אשתו מיאון נמי לא תיבעי. משמע דלא כמו שכתב הרשב"א ז"ל בהשיאוה שלא לדעתה דא"כ לרבנן נמי תיקשי הכי אי לאו אשתו היא מיאון נמי לא תיבעי ודו"ק. ומ"מ לקמן מוכח ממתניתין דקטנה בת יבום היא לר"א דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ושם יתבאר:

גמ' אמר ר"י אמר שמואל תבעוה לינשא ואמרה מחמת פלוני בעלי זו היא עכבה שהוא מן האיש מחמת בני אדם