קרן אורה יבמות קלז

הרשב"ם ז"ל שכתב דבדיעבד דין שדנו בלילה הוי דין מהא דאמרי' דחליצה פסולה וזה משום דכתב גבי חליצה ככה לעיכובא ואינו נראה שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאיתא בזבחים. וכן לפי' רש"י ז"ל דהא דחליצה הוי דין משום כתובה וודאי לא חמור מדין:

מ"ט דרבנן ילפי רגל רגל ממצורע. עיין בחי' הרמב"ן ז"ל שהביא מחלוקת הראשונים ז"ל באטר ברגל אי חליץ בימין של כל אדם או בימינו או בשתיהם לא יחלוץ. והביא ראיה מהא דתניא בבכורות אטר פסול לעבודה. ופי' רש"י ז"ל משום דאין לו ימין ובעבודה ימין בעינן. וא"כ ה"נ בחליצה לא יחלוץ כיון דאין לו ימין. ול"נ כהיש מפרשים דמשום מום הוא דפסול דאי משום דאין לו ימין א"כ יהיה עבודתו מחוללת כמו העובד בשמאל ותנא תני לה בהדי מומי אדם שאינם מחללין עבודה אלא וודאי טעמא משום דגם הוא אינו שוה בזרעו של אהרן כיון דמשונה הוא מכל אדם. וכן באטר רגל פי' רש"י ז"ל הטעם משום דכתיב לעמוד לשרת בדרך עמידה. וא"כ תהיה עבודתו מחוללת כמו ישיבה דמחלי עבודה. אלא גם אטר ברגל הוא דפסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן הוא. וכן הרמב"ם ז"ל חשיב להו בהדי מומי אדם דלא מחללי עבודה. משמע דמשום מום הוא דפסול ליה וצ"ע:

אבל לא קראה כשרה. עיין בתוס' סוטה שכתבו דלר' יהודה דיליף מככה דבלה"ק קריאה נמי מעכבא. ולא משמע כן דא"כ אמאי לא מייתי פלוגתא דר' יהודה הכא במקומה. ונראה דגם לר"י לא דרשינן עיכובא אלא לדבר שהוא מעשה כיון דסמיך ככה ליעשה ומדסמיך ככה לוענתה ואמרה דריש נמי לל"הק אבל לא לעיכובא והיכא דאינה יכולה לדבר בל"הק נראה דלכ"ע מעכבא דהוי כמו אינו ראוי לבילה:

ע"ב אמר ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה. כבר הקשו התוס' ז"ל וכל הראשונים ז"ל אמאי לא קאמר ר' ינאי משום דלאו בני דיעה נינהו ולחליצה בעי כוונה. וראיתי מי שכתב דמ"הת סגי בכוונת אחד מהם. ולא משמע כן בכוליה שמעתין. וכדתניא לעיל עד שיתכוונו שניהם. ועוד דע"כ הא דבעינן כוונה בחליצה הוא מדלא גלי לן קרא דבע"כ נמי מהני כמו בביאה דיבמה או בגט אשה ממילא בעינן שיהיה מדעת שניהם אבל לא בע"כ. וחליצת חרש וחרשת הוי כמו בע"כ. וגם זה אין לומר דרבי ינאי ס"ל כר"ל לקמן דלא בעי כוונה. דבע"כ נראה דר"ל נמי מודה דלאו חליצה היא כי היכא דשוטה אין חליצתו כלום. ומ"שכ התוס' ז"ל דיש להם כונה. ע"י בן דעת שעומדים ע"ג ג"ז צ"ע דנהי דחשיבא כוונה מ"מ נראה דחרש ע"י חליצתו אינו יכול להפקיע זיקת אחיו כמו בגיטו דכונס ואינו מוציא לעולם משום דאין לו כח להפקיע קנינו של אחיו. והנכון בזה מ"שכ הרמב"ן ז"ל בחי' דמשמע ליה לר' ינאי דמתניתין מיירי אפילו בחרש המדבר ואינו שומע מדלא תני שוטה בהדייהו וכדאיתא בירושלמי. ולהכי קאמר טעמא משום שאינו באמר ואמרה. אבל חרש גמור וחרשת גמורה בלא"ה לאו בני חליצה הם. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דחליצת חרש שוטה וקטן לאו חליצה הוא כלל. והקשו עליו המפרשים דמשמעתין משמע דטעמא משום שאינו באמר ואמרה. ועוד דרב יהודה לקמן לא אמר אלא דחליצת קטן לאו כלום היא לרבנן. משמע דחליצת חרש וחרשת לרבנן נמי חליצתו פסולה ולפי הנ"ל ניחא דמתניתין מיירי בחרש המדבר ואינו שומע וזה הוי חליצה פסולה. כיון דבר דיעה הוא. אבל חרש גמור לא עדיף משוטה וקטן וחליצתו לאו כלום היא. וכדאיתא בתוספתא דחש"ו שחלצו תצא וכל הדרכים האלו בה. אלמא דדמיין להדדי וכמו שהביא הה"מ ראיה זו אע"ג דאין ראיה זו מוכרחת דהא ר"מ הוא דקאמר הכי בתוספתא ור"מ אית להו בכולהו חליצה פסולה. ואכתי לא שמעינן מינה דלרבנן נמי דמיין להדדי דלאו חליצה הוא כלל. מ"מ מדכייל להו בהדדי עם שוטה משמע דכולהו טעמא משום דלאו בני דיעה הוא. אלא דאכתי יש לדקדק הא ודאי לא דמי חרש לקטן דקטן לכ"ע מ"הת לאו בר חליצה הוא דאיש כתיב בפרשה. וכי פליגי ר"מ ורבנן בדרבנן הוא דפליגי אי תקינו חליצה בקטן אי לא. אבל חרש נה' דלאו בר דיעה הוא ולאו בר כוונה הוא. מ"מ הא בלא כוונה ג"כ חליצה פסולה הוי. כדאיתא לעיל גבי יבמה שגדלה בין האחים. וצ"ל דהא דחליצה פוסלת בלא כוונה הוא מדרבנן. והיינו בגברא דבר כוונה הוא. אבל בחרש ושוטה דלאו בני כוונה הם לא תקינו כלל אפילו לפסול. ועוד נראה דבחרש גמור לכ"ע לא הוי חליצה כלל אפילו לר"מ דאמר גבי קטן דחליצה פסולה הוי. היינו משום דקטן אתי לכלל דעת. אבל בחרש ושוטה מודה דלא תקינו בהו חליצה כלל. והא דתנן במתניתין דהוי חליצה פסולה היינו בחרש המדבר ואינו שומע. ולא מצאתי כעת מבואר דין חרש שנתן גט ליבמה אי פסלה מן האחין. והיה נראה כיון דחליצה לא שייך ביה ה"ה דגיטא לית ביה כמו בקטן:

והיה נראה להוכיח מדברי התוספתא דאמר ר"מ דבחרש שנחלץ הולד ממזר אם נישאת לשוק. ש"מ דהטעם הוא משום דלאו בני דיעה הוא. דאי משום שאינו באמר ואמרה. א"כ נהי דקריאה מעכבא בכה"ג מ"מ מחמת החליצה קלשא זיקה מ"הת דהא קי"ל דשני דברים המתירים מעלים זבל"ז ואמאי הוי הולד ממזר. אלא דטעמא משום דלאו בני דיעה הוא. אלא דז"א דע"כ לא אמרינן שני דברים המתירים מעלים זבל"ז. אלא היכא דחזיא לתרווייהו. אבל חרש או אלם דלא חזי לקריאה לאו בר חליצה הוא כלל. והא דקרי לה חליצה פסולה הוא רק מדרבנן. ועיין ק"ע מ"שכ בפירקין. והעיקר נראה כמו שכתבתי:

וע"פ הנ"ל א"ש נמי פלוגתא דשמואל ור"א בריש פרק כל הגט דשמואל ס"ל דכל היכא דתני חליצה פסולה פוסלת ור"א אמר שמאל ולילה פוסלת. קטן ואנפליא אינה פוסלת. ולדברי הרמב"ם ז"ל יקשה אמאי לא קאמר ר"א נמי דחרש אינו פוסל בחליצה. ועוד היכי קאמר שמואל דכל חליצ' פסולה פוסלת הא חליצת חרש וחרשת לכ"ע אינה פוסלת דהא לא מצינו לר"מ ורבנן דפליגי בחליצת חרש וחרשת. אבל לפי הנ"ל א"ש דחרש וחרשת דמתניתין שפיר הוי חליצה פסולה. ומיירי בחרש המדבר ואינו שומע. ור"א לא חשיב לחרש בהדי קטן. כיון דאיכא תרי גווני חרש חד פוסלת וחד אינה פוסלת. מש"ה לא פסיקא ליה למיחשבא בהדי אינך. והא דלא חשיב התם אין לו עקב וחלצה מן הארכובה ולמעלה דתני גבייהו נמי חליצה פסולה משום דהתם לא הוי רבותא כ"כ דפוסלת כיון דחליצה גמורה היא אלא דאין לו עקב או שקשר הרצועות למעלה מן הארכובה לפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. אלא דלשיטת שאר הראשונים ז"ל דמן הארכובה ולמעלה היינו בנחתכה הרגל צ"ע קצת אמאי הוי חליצה פסולה לפסול:

ולפי הנ"ל חרש המדבר ואינו שומע ג"כ חליצתו פסולה. וא"כ יקשה אמאי לא ביאר הרמב"ם ז"ל להאי דינא דמדבר ואינו שומע חליצתו פסולה. וכן לא נתבאר דין זה בדברי הש"ע. ולא ידעתי למה כיון דהרמב"ן והריטב"א ז"ל הכי ס"ל דבאינו שומע לחוד חליצתו פסולה למה לא ניחוש לדעתם ז"ל. וגם הירושלמי מסייע להו וצ"ע. ועיין לקמן פ' ב"ש גבי הא דאמר רבה דחרשת מעיקרא חולצת ע"ש:

גמרא וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. עיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דסומא אינו חולץ לכתחילה מקרא דוירקה בפניו. וכתב הה"מ ז"ל דהא דכשר בדיעבד הוא משום דרקיקה לא מעכבא והקשה עליו המשנ"למ ז"ל דהא הוי אינו ראוי לבילה. ואין זה מוכרח דהא אם לא רקקה כלל הוי ג"כ אינו ראוי לבילה דהא אין לו מה לראות ואפ"ה לא מעכבא. ה"ה אם הוא סומא ואינו יכול לראות דלא מעכבא. אלא דבלא"ה יש לדקדק דא"כ לר"א דאמר רקיקה מעכבא ה"ה דסומא פסול לחליצה. ולא משמע כן אלא וודאי קרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין ב"ש ז"ל:

והתוס' ז"ל בד"ה דאמר ר"ז הקשו מנ"ל לר"ז הא דמעכב אם אינו ראוי לבילה. ותי' דכתיב בלילה כמה פעמים. ולהכי אהני לעכב היכא דאינו ראוי לבילה. ולפ"ז קשה מנ"ל הכא גבי חליצה דמעכבא באינו ראוי דילמא דווקא התם דכתיב בלילה ואין לומר דמהתם ילפינן לעלמא הא איכא למילף איפכא מנקטע יד העדים דלא מעכבא. וכן מטמא דמשלח קרבנותיו אע"ג דאין ראוי לסמיכה. וכן מצינו באין לו כפים גבי תנופה דאיל נזיר דאינו מעכב אע"ג דאין ראוי לבילה. ע"כ נראה דסברא הוא דבכל מצות שאין מעכבות מ"מ בעינן שיהיה ראוי לקיימן. ודוקא היכא דגלי קרא דלא מעכבי. אבל בשאר דוכתי קיימינן אסברא דר' זירא. והא דאיצטריך קרא גבי חרש דאינו מיפר. כיון דאינו ראוי לבילה שאני התם דשמיעה לאו מצוה היא כלל בבעל דבר שמיעה ויכול להפר בלא שמיעה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ועיין בדברי הר"ן ז"ל שם. והתוס' ז"ל האריכו בהא דר' זירא בכמה מקומות ע"ש:

גמ' שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ. ומסיק הש"ס בתרי לישני. לחד לישנא אתי כר"א דאמר רקיקה מעכבא וב' דברים המתירים מעלים זב"לז ואיפסילא לאחים מדאורייתא. ולאידך לישנא אפילו לר"ע רקיקה פוסלת משום גזירה. והכי תניא בברייתא. והא דלא מייתי ראיה מהא דתנן במתניתין קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה. ומשמע דכ"ע מודים בזה אפי' ר"ע אלמא דלר"ע נמי רקיקה פוסלת מדרבנן משום די"ל דשאני התם דעבדה תרתי קריאה ורקיקה בזה לכ"ע גזרינן לפסול. ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל דהוכחת הש"ס מברייתא הוא