קרן אורה יבמות קלח

אליבא דמ"ד כ"מ ששנו חליצה פסולה אינה פוסלת בלא"ה א"ש דאין להוכיח ממתניתין:

ולאיכא דאמרי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינ' צריכה לרוק פעם אחרת משום גזירה. והסדר אינו מעכב. ולכאורה משמע דלהאי לישנא אבוה דשמואל כר' אליעזר ס"ל דרקיקה מעכבת דאל"ה מאי קמ"ל דאין צריכה לרוק פשיטא כיון דלא מעכבא. ועוד דתיקשי איפכא למה לא תרוק פעם אחרת. ואי משום גזירה דיאמרו רקיקה קמייתא לית ביה מששא ואתי למישרי חלוצה לאחין הא היא גופא גזירה הא דרקיקה פסלא ונגזור גזירה לגזירה. ועוד מהא דפריך והבעינן כסדרן. ומשני כסדרן לא מעכבא נמי משמע דכר"א אתיא דלר"ע הא רקיקה לא מעכבא כלל. ואין לומר דלענין מצוה קאמר דלא מעכבא היינו דאינו צריך לרוק אחר חליצה לקיים מצות רקיקה דיצא ברקיקה ראשונה דא"כ מאי פריך ותירוק ומה בכך כיון דאין צריך לרוק שנית. אלא וודאי כר"א אתיא. וכיון דאבוה דשמואל ס"ל כר"א א"כ אמאי לא פסקינן הילכתא כר"א. וי"ל דהש"ס הוא דמפרש הכי לאסוקי הא דאבוה דשמואל גם לר"א. אבל אבוה דשמואל גופא אתי גם לר"ע וקמ"ל דאין צריכה לרוק שנית אחר חליצה גם למצוה. אלא דלפ"ז יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם ז"ל ג"כ דהא דאינה חוזרת ורוקקת משום גזירה דיאמרו רקיקה לבדה לאו כלום הוא ולמה לי' האי טעמא כיון דפסק כר"ע דרקיקה לא מעכבא כלל א"כ הא דאין הסדר מעכב היינו אפי' למצוה. וא"כ בלא"ה אינה צריכה לרוק שנית. ועוד דהא כתב התם אם קראה תחילה ואח"כ רקקה אינה צריכה לחזור ולקרות. וע"כ היינו משום דיצא ידי המצוה אפילו שלא על הסדר דמשום גזירה לא שייך בקריאה כדאיתא בש"ס וא"כ ברקיקה נמי לא איצטריך לטעמא דגזירה. והרי"ף והרא"ש ז"ל לא כתבו אלא סתמא דאין צריכה לרוק שנית משום כסדרן לא מעכבא. והיינו כר"ע דאפילו משום מצוה אינה צריכה לרוק אחר חליצה אם רקקה קודם חליצה. וכדמשמע בסוף פירקין. וכדמוכח בסנהדרין ריש פרק ד' מיתות דלר"ע ג"כ אין הסדר מעכב. ויש להביא ראיה דאין הלכה כר"א ברקיקה מהא דאמר ר' אלעזר בגיטין קטן ואנפליא פסולה ואינה פוסלת. והקשה המרדכי ז"ל והא רקיקה לחוד פוסלת ומסתמא רקקה בפניו ג"כ. ותי' דרקיקה שאחר חליצת אנפליא לא פסלה. והיינו לר"ע דהא דרקיקה פוסלת הוא רק משום גזירה וי"ל דאחר חליצת אנפליא לא גזרו. אבל לר"א דרקיקה פוסלת מדאורייתא וכר' דאמר ב' דברים המתירי' מעלין זה בלא זה א"כ אפילו אחר חליצת אנפליא אמאי לא תיפסל על ידי הרקיקה אלא וודאי ס"ל לר"א כר"ע. ואע"ג דמר' אלעזר אין ראיה דאיהו ס"ל בנדה דאין הלכה כר"א בכולי' הש"ס אלא בד' מקומות מ"מ כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"א בהא וודאי הילכתא כוותי'. ועיין בריטב"א ז"ל שכתב דב' דברים המתירים בכבשי עצרת הוא תנופה והשחיטה. והוא פלאי כמו שכתב רש"י ז"ל וכדאיתא בש"ס פרק התכלת:

ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב הלכה י"ד שנראה מדבריו ז"ל דרקיקה פוסלת מה"ת וקרא דככה יעשה לאיש דבר שהוא מעשה מכשיר ופוסלת. וכבר תמה עליו הה"מ ז"ל דהא לר"ע דפסק כוותיה מדרבנן הוא דפוסלת. וגם לא דרשינן אלא דבר שהוא מעשה באיש. ובאמת דבריו ז"ל צ"ע ואפש' לומ' דמהא דקאמ' הש"ס באידך לישנא דאבוה דשמואל דמש"ה לא תרוק גזירה שמא יאמרו רקיקה קמייתא לית בי' מששא ואתי למישרי חלוצה לאחין משמע ליה לכ"ע אסורה לאחין ברקיקה לחוד. ונהי דממיעוטא דלאיש ילפינן דרקיקה אינו מעכבת מ"מ מועלת לפסול לאחין. כיון דמעשה היא. ולא מצאתי כעת ישוב נכון לדבריו ז"ל. כיון דאמרינן בגמרא להדיא דמדרבנן הוא דפוסלת. ואפ"ל עוד דלל"ק ס"ד דכסדרן מעכב. וא"כ ע"כ הא דרקיקה פוסלת הוא מדרבנן. אבל לאידך לישנא דכסדרן לא מעכב י"ל דפוסלת מדאורייתא. ובירושלמי בפירקין מייתי פלוגתא בהא דלר"א נפסלה לאחין בחדא או בחליצה לחוד או ברקיקה לחוד ולדברי חכמים אינה נפסלת עד שתחלוץ ותרוק ע"ש:

והנה מצינן לאשכוחי כה"ג גם אליבא דהילכתא לדידן דבחליצה עצמה איכא תרי מילי התרת הרצועה ושמיטה מן הרגל וכדאמר ר' ינאי לעיל דבחדא הוי' חליצה פסולה וא"כ יש מקום לומר דהוי' חליצה פסולה מה"ת. כיון דעבדא חדא או דילמא כיון דהכל בכלל חליצה היא כל שלא גמרה לכולה לא מיקרי חליצה כלל ומדרבנן הוא דמיפסלא וכן נראה:

והקשה הרא"ש ז"ל בשמעתין לפי מאי אמרינן דרקיקה לחוד פסלה. א"כ לקמן בהני אמוראי שביקשו להטעותו אמאי לא אמרו לה שתרוק לפניו. ותיפסל לו ותי' כיון דידעינן התם דלא מכוין לא מהני דע"כ לא חיישינן לעיל ביבמה שגדלה בין האחין אלא משום שמא כוונו. אבל היכא דידעינן שלא כוון לא מהני אפילו בחליצה וכל שכן ברקיקה והוא דלא כמשמעות לשון הרי"ף ז"ל דבכוונת אחד מהם סגי לפוסלה. וכמו שהעתיק הרא"ש ז"ל בעצמו לשון הרי"ף ז"ל שם. ואני כתבתי לעיל דאפילו בלא כוונת שניהם מיפסלא לאחין. ונראה כמו שכתבתי לעיל דבע"כ לכ"ע לא מיפסלא ולא דמי לעושה שלא בכוונה. ועוד י"ל דכיון דעיקר טעמא דרקיקה פסלה הוא משום גזירה דיאמרו שכבר נחלצה בזה לא גזרו אלא בכוונת שניהם. ועיין בדברי הב"ש ס"ק מ"ד מה שכתב בזה ודו"ק:

גמרא דף קה לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת. והקשה הרא"ש ז"ל הא אמרינן לעיל מי כתי' וירקה רוק משמע דאפילו רקקה דם שפיר דמי. ותי' דהכא לענין לפוסלה ברקיקה שלא במקום חליצה בעינן דוקא צחצוח רוק. אבל רקקה דם לא גזרינן. ואין זה מובן כיון דלענין דינא ליכא נ"מ בין רקקה דם או רוק. א"כ לענין לפוסלה נמי אין חילוק וכי היכא דגזרינן ברוק ה"נ נגזור בדם. ועוד דבירושלמי איתא בהדיא בהך עובדא דלוי שהשיב להם דהוי רקיקה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק משמע דדם לחוד לא הוי רקיקה. והרא"ש ז"ל הביא מהא דאיצטריך קרא דזובו טמא למעוטי דם היוצא מן הפה משמע דאי לאו קרא ה"א דדם נמי טמא אע"ג דכתיב וכי ירוק אלמא דמיקרי רקיק'. וא"כ ה"נ דכתיב וירקה לחוד מנ"ל למעוטי דם. וי"ל דהתם גבי זב לא מצינן למעוטי מכי ירוק לאפוקי דם משום דהתם רקיקה לאו דווקא דהא מרבינן נמי כיחו וניעו ומי האף. אבל הכא שפיר אימעי' דם מוירקה דדם לא מיקרי רקיקה אלא מחמת מכה הוא בא. תדע דלקמן אימעיט אכלה שום והרוק זב מאליו מוירקה מעצמה. ולא מצינו גבי זב לטהר בכה"ג. והיינו משום דמ"מ מעין הזב הוא. אבל הכא בעינן רוק דווקא דסתם רקיקה לא הוי אלא ברוק אבל כל שיש בו צחצוחי רוק בכלל וירקה הוא. דמי כתיב וירקה רוק שיהיה נראה שהוא רוק. ולפ"ז הכא גבי יבמה לא איצטריך למימר בשותת דאין בו ציחצוחי רוק דאפילו אם היה בו צחצוחי רוק מ"מ לאו כלום הוא דלא מיקרי רקיקה כיון דשותת מעצמו. אלא לענין זב הוא דאיצטריך למימר דאין בו ציחצוחי רוק. ומטעם זה קשה לי על הרא"ש ז"ל שכתב דבמקום חליצה אפי' שותת הוי רקיקה ואמאי הא זה דמיא לאכלה שום והרוק שותת. דלא קרינן ביה וירקה מעצמה. הן אמת דהרא"ש ז"ל כתב לקמן גבי הא דאכלה שום דהטעם נמי משום דאין בו ציחצוחי רוק. אבל לא הבנתי דבריו ז"ל לפי שיטתו כאן דבמקום חליצה אפי' שותתת דם הוי רקיקה. א"כ אכלה שום נמי ומה לי אם שותת דם או הרוק זב מחמת אכילת שום. אלא ע"כ הטעם משום דלא קרינן ביה וירקה כל שזב מאיליו. וא"כ בדם שותת נמי לאו כלום הוא. אלא דלפי הנוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל רקקה או שהיה הדם שותת פסול ברקיקה לחוד הוא דאפשר לומר כסברת הרא"ש ז"ל דרקיקת דם נמי הוי רקיקה. אבל איכא נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל אם היתה שותת. ולפ"ז ליכא אלא תרי גווני או מוצצת או שותת. ובשותת ממילא פסול דלא קרינן בה וירקה מעצמה וצ"ע. ועיין בדברי הב"ש ז"ל שם:

ע"ב המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים וח"א עיניו למעלה שנאמ' נשא לבבינו כו'. ור' יוסי אמר עיניו למטה ולבו למעלה. ויתקיימו ב' המקראות הנה שורש ענין תפלה מודעת כי תכלית כוונתה הוא לדבק כל כחות נפשו אל מקורן כ"א לפי מדרגתה ויתאחדו כולם יחד אל הקדושה העליונה. ועי"ז נעשה יחוד בכל העולמות להמשיך שפע מרום המעלות. למען יתעלו במעלת הקדושה גם מדרגות התחתונות וכח העין והלב ג"כ ידוע כי כח העין הוא ראש לכחות הנפש כי כח המחשבה היא ומקורה הוא בקדושה עליונה. ע"כ אמרו ז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שיכוין להוריד השפע ממעלה למטה למען תתקדש גם הלב בתכלית הקדושה. ועי"ז תתעלה גם הלב וכל כחותיו אל המדרגה העליונה ותתפשט מכל לבושי המחשבות הזרות מדרגות הקטנים והפחותים וזהו כוונת מאמר השני צריך שיכוין עיניו למעלה כי תכלית הכוונה הוא למען העלות הכל מעלה מעלה. ובא ר' יוסי והכריע לקיים ב' המקראות צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי על ידי הורדת השפע ממקור העין למטה יעלה לבו מעלה מעלה ויחדיו יהיו תמים ביחוד שלם והבן:

זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אבל חכמים אומרים אשה בין גדולה בין קטנה עיין בדברי הרי"ף ז"ל דגרסינן במתניתין תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה. וכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרינן דר"מ הוא דמקשינן אשה לאיש הוא מדרבנן לכתחילה. אבל בדיעבד חליצתה כשירה.