קרן אורה יבמות קלו

אבל מדברי הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל נראה דדחיסא על ארעא לא מעכבא בדיעבד אלא דמאן דמסגי על לוחתא אינו יכול לדחוס והוי בכלל אינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו. אבל קיטע חשיב ראוי לבילה אם לא נחתכה רגלו ואין בילה מעכבת בו. וזה דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל דקיטע יכול לדחוס שפיר. ולפ"ז מצינן למימר דהרי"ף ז"ל ג"כ ס"ל דדחיסה לא מעכבא. אבל קיטע ומאן דמסגי על לוחתא הוי אינו ראוי לבילה. אלא דצ"ע אי הא דצריך למידחסי' הוא מ"הת. א"כ אמאי לא מעכבא אפילו אם ראוי לבילה כיון דעיקר חליצה כך הוא מ"הת. ע"כ נראה יותר דלשיטת הרי"ף ז"ל דחיסה בקרקע מעכבא. וכן משמע לשון הרמב"ם ז"ל. והא דאיצטריך דאמימר בתרא היינו משום דסד"א דסגי בדחיסה כל דהו קמ"ל דבעינן דחיסה כולה כרעא:

ולכל הני שיטתא הא דאמימר בתרא אפילו בדיעבד לא הוי חליצה. אבל מדברי הה"מ ז"ל בפ"ד מהל' יבום נראה דלדברי הראב"ד ז"ל הא דאמימר בתרא ג"כ אינו אלא לכתחילה לפי האי טעמא דמשום דחיסה הוא. וכיון דלא מעכבא אפילו אינו יכול לדחוס הוי חליצה בדיעבד. וכתב דמן ההלכות ודברי הגאונים ז"ל לא משמ' כן שא"כ לא היו צריכין לחלק בין משנתינו דמן הארכובה ולמטה להא דאמימר דהא מתניתין בדיעבד קאמר ודברי הה"מ צ"ע דהדבר פשוט דכוונת הראב"ד ז"ל לדחויי טעמו של הרמב"ם ז"ל בהא דאמימר בתרא דהוי משום נעיצה בקרקע. וע"ז כ' דלא שמענו דנעיצה מעכבת. וכמבואר להדיא בדברי הראב"ד ז"ל . שהביא הרא"ש ז"ל. ועיין בלח"מ שם:

ע"ב גמ' אי הכי סנדל שאינו שלו נמי דיעבד לכתחילה מי אמר. עיין בחי' הרשב"א ז"ל בפ' במה אשה שהקשה שם על הא דאמרינן התם דר"מ מודה לר"ע בסנדל של סיידין דאשה חולצת בו לכתחילה והא במתניתין דיעבד תנן. ותי' בשם התוס' ז"ל דה"ה לכתחילה ואיידי דתני באנפליא חליצה פסולה תני ברישא כשירה. וא"כ מנ"ל להש"ס דסנדל שאינו שלו ושל שמאל דאינו אלא דיעבד כיון דבחד בבא תני להו בשל עץ. וי"ל דדוקא בסנדל של עץ הוא דתני לה אגב אנפליא דדמי לה. אבל אינך משמע דדוקא דיעבד קתני להו. ואפ"ל דמהאי טעמא מוקי אבוה דשמואל במחופה עור וד"ה משום דלר"מ אפילו לכתחילה חולצין בשל עץ ומתניתין דיעבד קתני:

גמ' סנדל המוסגר לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה. עיין רש"י ז"ל ומה שכתב מהרש"א ז"ל ע"ד. ובאמת לא ידעתי למה הוצרך רש"י ז"ל לזה כיון דמוסגר ומוחלט תרווייהו איסורי הנאה נינהו ממילא אסור לעשות בהן שום מצוה לכתחילה. וכדאיתא בר"ה וסוכה. ועיין רשב"א ז"ל בשמעתין:

רש"י בד"ה מאי לאו מוחלטת ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא ואי כמאן דמיכתת דמי זיל בתר מאי דעייל כו'. עיין מהרש"א ז"ל שדקדק למה לא פירש ז"ל כפשוטו דאי כמאן דמיכתת דמי א"כ ליכא שיעורא דגע"ג ע"ש מה שכתב לישב בדוחק. ולענ"ד לשון רש"י ז"ל צ"ע דזה פשוט דלא אמרינן כמאן דמיכתת ושלא תיטמא כלל דהא איתקיש בגד לבית. וכי היכא דבית מטמא בביאה ה"נ בגד המנוגע. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. והרע"ב בפי"ג מנגעים והיינו בשיעור כזית כמת. וכי פריך הכא הוא מהא דמטמא בשיעור בגד אפילו אין בו כזית. וע"ז פריך שפיר כיון דמיכתת שיעורא אין כאן בגד וכזית נמי לית ביה ואמאי יטמא. ואכתי לא ידענא מי הכריחו לפרש דמהא דשדינן מיעוטא בתר רובא פריך. ועוד אי נימא דלכ"ע מטמאינן בשיעור בגד. א"כ מאי משני במוסגר הא גם במוחלט איכא שיעור בגד. ולא אמרינן דמיכתת שיעורא. וא"כ ה"ה לחליצה דכשר דנעל הוא. אלא וודאי משמע דאי אמרינן מיכתת שיעורא לא שייך בי' שיעורא דבגד וה"נ לאו נעל הוא. ועיין רש"י ז"ל במסקנא דפי' דמש"ה חליצה כשירה משום דילפינן איסור מטומאה. והכא משמ' דבסברא בעלמא פליגי. ורב פפא ס"ל דלא אמרינן כתותי מיכתת שיעורא. והיינו דע"כ לא אמרינן כתותי מיכתת שיעורא. אלא היכא דאיכא שיעור בדבר כמו לולב ושופר אבל הכא מ"מ הוי בגד או נעל. ובכה"ג לא אמרינן כתותי מיכתת שיעורא. אלא דא"כ של תקרובת עבוד' כוכבים ועיר הנידחת אמאי הוי חליצה פסולה אי נימא דבכה"ג לא אמרינן מיכתת שיעורא. ועיין עירובין פרק חלון דפליגי ר"י ור"ל בקורה של אשרה ובחולין סוף פרק כיסוי הדם:

ובפסול דסנדל תקרובת עבוד' כוכבים ועיר הנידחת היה נראה דהוא משום דלאו להילוכא עבידא. כיון דאיסור הנאה הוא. והוי כמו זקן שעשה לכבודו. וכל שכן לפי מה שפירש הרשב"א ז"ל תקרובות עבודת כוכבים היינו שעשה סנדל מעור של תקרובת עבוד' כוכבים דמעולם לא נעשה להילוך. אלא דא"כ סנדל המוחלט אמאי כשר. ולפי גירסת הראשונים ז"ל דלא הוי גרסי של עיר הנידחת א"ש די"ל דסנדל המוחלט דמתחילתו נעשה להילוך. וכן של עבודת כוכבים שהיו נועלין אותו מיקרי שפיר נעל. אבל של תקרובות עבודת כוכבים דמעולם לא נעשה להילוך לאו נעל הוא כלל:

גמרא אלא אי אמרת מוסגר אמאי איתקש למת. משמע דבמוסגר ליכא שיעורא דכזית'. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' טומאת צרעת דמשמע שם דמוסגר נמי מטמא בכזית. ועיין משנל"מ ז"ל שם שתמה עליו מסוגי' דשמעתין. ואם נפרש הא דפריך מסיפא דהיו בו כמה זיתים היינו לאוכוחי דלא אמרינן מיכתת שיעורא מדמטמא בכזית. פריך שפיר אי אמרת במוסגר אבל מוחלט לא מטמא בכזית אמאי איתקש למת דהעיקר הקישא למת הוא במוחלט. וכיון דבמוחלט לית בי' שיעורא דכזית א"כ מנ"ל במוסגר אלא ש"מ דאיירי במוחלט. ושפיר ילפינן ממת. ובתר הכי ילפינן מוסגר ממוחלט דגם הוא מטמא בכזית וכדתנן אין בין מצורע מוחלט למוסגר. אלא פריעה ופרימה. אבל כבר כתבתי לעיל דא"א לפרש כן. ועיין בדברי הה"מ ז"ל שכתב דרש"י נמי מפרש תקרובות עבוד' כוכבים היינו שנעשה מעור תקרבות עבוד' כוכבים. והרי רש"י ז"ל לא פירש כן אלא שמסרוהו לשם דורון. ועיין רשב"א ורמב"ן ז"ל שתמהו עליו דבעינן זריקה המשתברת כעין פנים. ועיין ב"ש שרצה לישב דברי רש"י ז"ל ג"כ כפי הרמב"ן ז"ל. וע' בירושלמי דגרסינן התם הכל מודים בסנדל של עיר הנידחת דחולצין בו דכתי' חלוץ הנעל מ"מ ועיי' בדברי המגיה שם בדברי הרמב"ם ז"ל ואין כאן קושיא דשיטת הירושלמי שיטתא אחריתי היא ומכשיר נמי שופר של עבודת כוכבים. אבל לא יצא לחלק בין עבודת כוכבים לעיר הנידחת. וכן כתב בק"ע שם:

דף קד גמ' לימא בהא קמיפלגי דמר סבר מקשינן ריבים לנגעים כו' לא דכ"ע לא מקשינן כו'. משמע בשמעתין דלכ"ע חליצה דומה לדין אלא דפליגי אי כתחילת דין או כגמר דין דמי. וא"כ יש לדקדק מהא דהדיוטות כשירים לחליצה ובד"מ בעינן מומחים ד"ת. אלמא דלא דמי לדין. ובשלמא למאן דמקיש ריבים לנגעים א"ש דחליצה ג"כ בכלל ריב הוא ואיתקיש לנגעים לענין לילה. אבל מומחים לא בעינן. אבל למאי דמסיק דמסברא הוי חליצה כדין א"כ אמאי לא הוי לגמרי כדין גם לענין מומחין. ומה שכתב רש"י ז"ל דמש"ה הוי חליצה כדין משום דגובה כתובה לא הבנתי דא"כ גט נמי ליהוי כדין ובגט ליכא למ"ד דבעינן גבי' משפטי הדין אלא וודאי חליצה עצמה הויא כדין מדהצריכה התורה לעלות אל הזקנים. וע"כ לא מקשינן לה לדין אלא לענין לילה. אבל לענין מומחין לא מקשינן לה משום דד"מ שאני שהוא משפט והוראה לחייב את הזכאי ולזכות את החייב מש"ה בעינן מומחין:

והרשב"א ז"ל הקשה על הא דאמרינן בגמרא דאי מקשינן ריבים לנגעים אפי' גמ"ד בלילה לא. ומאי קושיא דילמא ר"א כר"מ ס"ל דאמר דאפי' גמ"ד אין גומרין בלילה וכולהו ס"ל דחליצה כגמ"ד דמי. וי"ל דהא מסקינן לקמן דמאן דמכשר בלילה יחידאה הוא ואי ר"א כר"מ ס"ל א"כ לאו יחידאה הוא. דהא סתמא דמתניתין דסנהדרין ג"כ ס"ל דגומרין בלילה אלא וודאי ר"א דפוסל בחליצה פוסל אפילו לרבנן דר"מ והיינו משום דס"ל דהוי כתחילת דין. ועי' מהרש"א ז"ל בגמרא שכתב דהא דמסקינן דמוק ולילה יחידאה הוא היינו בהא דמכשיר אפי' לכתחילה אבל בדיעבד קי"ל כת"ק דבלילה חליצתה כשרה וכן במוק. וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמי הא דר"א דפוסל כר"מ בגמ"ד. אבל הרי"ף ז"ל כתב דלגמרי יחידאה היא אפי' הכשר דיעבד. ועוד נראה דהא דנקט ת"ק לשון דיעבד הוא לאו דווקא אלא איידי דנקט ר"א לישנא דפסולה תני ת"ק כשרה. וכן כתב הרשב"א ז"ל לענין מוק דמאן דמכשיר אפילו לכתחילה מכשיר. וליכא אלא תרי תנאי. ועיין בדברי הטור והאחרונים ז"ל שכתבו דמוק כשר בדיעבד. וע"כ מפרשי דהא דעביד כיחידאה היינו לענין לכתחילה. וא"כ לילה נמי כשר בדיעבד. וזה לא מצינו אלא כל הראשונים ז"ל כתבו דכולן בדיעבד נמי חליצה פסולה היא:

ויש לדקדק מכאן לשיטת הרמב"ן ז"ל לעיל דלר"מ ור' יוסי לא בעינן מנעל של עור דווקא א"כ אמאי קרי לחליצת מוק יחידאה הא ר"מ ור"י ג"כ הכי ס"ל וריב"נ לחוד הוא דפליג עלייהו. וצ"ל דמ"מ איכא רבנן דפליגי עלייהו וס"ל כריב"נ. ועיין ב"ש ז"ל מה שכתב בזה. ול"נ עוד דאפילו לל"ק דיחידי קשיא ליה מ"מ לדידן להלכה קי"ל דמוק פסול כיון דקי"ל כר"י לענין שבת דאין יוצאין בו. וכל הני רבנן נפקי ביוה"כ בשל שעם. והש"ס הכי קאמר דמאי דקפיד שמואל לא קפיד אלא ביחידי. ועיין באו"ת שכתב לתרץ דברי