קרן אורה יבמות קלג

דבריו ז"ל דהיכי מצינן למימר דאבת בתה חייב אפילו ע"י נישואין לחוד ובתה אינו חייב אלא היכא דגלי ערות שתיהן. ולא ידעתי מי הכריחו לזה דכל איסורי קרובי אשתו דמיין להדדי. וילפינן חדא מחברתה. והתוספות ז"ל מקשו לכולהו וק"ל:

גמרא בני יודן אמתא כו'. עיין בדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שהאריכו בסוגיא דשמעתין:

ועיין בירושלמי בפירקין ובק"ע שם. ועיין בש"ך סי' רמ"ט בי"ד שנסתפק בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם חייב היה משום אשת אח של אחיו שהיתה הורתו ולידתו בקדושה. וכל הראשונים ז"ל כתבו כאן דחייב. וכ"כ רש"י ז"ל בשמעתין וגם לא ידעתי לחלק בין תאומים או לא הא זרעי' דאב אפקרי' רחמנא וע"כ האחוה הוא מצד אמו ומה לי אם נולדו תאומים או שנולד השני אח"כ. ועיין לעיל פרק הערל מה שכתבתי גבי הא דגיורת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ע"ש:

דף צט איש ואשה פעמים כו'. הטבילן לשם עבדות בימים הקדמוני' ונזקקו זה לזה הרי כאן גר וכותי ועבד משמע דלא הוי עבד אלא אם הטביל שתיהם לשם עבדות. אבל אם הוא לא טבל עדיין לשם עבדות אע"פ שהיא שפחה אין הולד עבד. וא"כ אמאי לא קאמר דהא נמי קמ"ל דעובד כוכבי' שבא על השפחה אין הולד עבד. ונראה דלאו דווקא קתני הכי וה"ה אם שיחרר את השפחה לבדה הולד עבד. ועי' בירושלמי סוף פרק האומר:

יש מוכר את אביו כו'. כיצד לקח עבד ושפחה ולהם בן כו'. וכ' כל נכסיו לבנה. ולפ"ז בנה עדיין עובד כוכבי' הוא. וא"כ לא שייך גביה האי תקנה דמתנה הרי הוא כמכר לענין משעבד כיון דשלא כדין נתן לו. ועי' מה שכתבו התוספות ז"ל בזה. אבל בתוספתא קדושין איתא לקח עבד ושפחה וילדו בן משמע דברשותו נולד הרי הוא עבד. וכי כתב לו כל נכסיו יצא לחירות ומשוחרר הוא ע"ש:

ע"ב תוס' בד"ה ואינן מטמאין למתים תימא לר"י כו'. והקשה מהרש"א ז"ל הא קתני סיפא הגדילו התערובות. משמע דרישא איירי בקטנים ולא שייך בהו מלקות ואין כאן קושיא דהא קתני נותנין להם חלק אחד בגורן ואי מיירי בקטנים הא אין חולקין לקטן. ועי' תוס' לקמן בד"ה ואלו הן. ועוד דלא שייך למיתני בקטן דאינו מטמא למת דהא בעיא הוא לקמן אי ב"ד מצווין להפרישו. והוא וודאי אינו מוזהר. ולמאי דמפרש הש"ס לקמן דכופין ומשחררין זא"ז א"ש דתני הגדילו התערובות היינו עד זמן החיוב היינו בשנת י"ח וכמבואר בש"ע אה"ע סי' א' דמצוה זו אין חיובה מתחיל תיכף אחר שנת י"ג ככל המצות:

בד"ה ואם אכלו אין משלמין מ"מ צריכין להפריש משום כפרה. ודבריהם מבוארים יותר בכתובות דף ל' דצריך להפריש והן שלו. וקשה הא התשלומין נעשין תרומה. וא"כ ע"כ צריך ליתן לכהן אלא דמוכרן לכהן והדמים שלהם ולא משמע כן לישנא דמתניתין. ועוד כתבו התוס' ז"ל שם דהכפרה אינה אלא ההפרשה אבל לאחר הפרשה הכהן יכול למחול ומחילה זו דלאחר הפרשה ג"כ לא הבנתי כיון דזו תרומה היא. א"כ ממילא מחוייב הוא ליתנה לכהן כשאר תרומה. והר"ש ז"ל בפ"י מתרומות הביא פלוגתא דתנאי אימת נעשין התשלומין תרומה אי מיד לאחר הפרשה או לאחר שנתנו לכהן. ולמ"ד דאינ' נעשה תרומה אלא לאחר נתינה לכהן וודאי ליכא למימר דכפרה נגמרה בהפרשה. כיון דעדיין חולין הוא. וא"כ לדידי' הדק"ל אמאי אינו חייב לשלם קרן וחומש משום ספק כפרה. אבל הר"ש ז"ל כתב שם דלאו משום כפרה הוא דאינו יכול למחול ע"ש. וא"ש דאינו צריך לשלם מספק ודו"ק:

משנה ואין נותנין להם קדשים ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופי' רש"י ז"ל תרתי לישנא חדא דאין נותנים להם קדשים להקריב ואין מוציאין שלהם אם יש להם חטאת או אשם ועולה אין כופין אותן לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר משום דכל חד אמר אנא כהן וכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה והעבודה והעור שלו ותערובות הללו נמי הואיל והאח כהן אין ב"ד יכולין להוציא מהם בע"כ לתתן לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהם ויחזירו להם הבשר והעור ויתנו לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם. והקשה ע"ז הא לא מצי עביד שליח היכא דהוא לא מצי עביד ע"כ פי' דקאי אבכור וחרמים. ובתמורה דף ח' פריך הש"ס לרב נחמן דאמר בכור בזמן הבית לאו ממונא דכהן הוא. ממתניתין דבכורו' ירעה עד שיסתאב. ולפי' רש"י ז"ל אמאי לא פריך מרישא דאין מוציאין שלהם מידיהם וזה מיירי בזמן הבית דומיא דאין חולקין בקדשי המקדש. ועוד דהיכי דחי הש"ס התם דמיירי בזמן הזה וקמ"ל דאינו ניתן לכהן ומאי קמ"ל הא שמעינן לה מרישא. ועוד דלפמש"כ התוס' ז"ל גבי חרמים דנותנין זל"ז והתנו ביניהם א"כ מאי פריך בתמורה מבכור דילמא מיירי נמי בהתנו ביניהם ונתנו זה לזה. ע"כ נראה כפי' קמא. והירושלמי מסייע ליה:

דף ק' גמ' האי נפיש אונסי' כו'. מכאן נמי משמע דלא כשיטת ר"ת דמתו אחיו מחמת מילה חשיב ערלה שלא בזמנה. וכמו שהבאתי לעיל ריש פרק הערל והכא משמע דאסור בתרומה אפילו היכא דנפיש אונסי' וק"ל:

שיחרורו אי בעי אין כו'. ואמאי לישא שפחה אינו יכול מכאן יש לדקדק לדברי הרשב"א ז"ל שכתב לתרץ קושית התוס' ז"ל שהקשו היאך אומרין לרב חטא לשחררו דעובר בעשה בשביל שיזכה חבירו. וכתב הרשב"א ז"ל בריש שבת דבחצי ב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו מצד חירות שבו. והכא אמרינן דכופין אותן לשחרר זא"ז אע"ג דאחד וואדי עובר בעשה. וי"ל דהכא שאני דכ"א עושה בשביל עצמו דתרווייהו פסולי מספק. ודברי הרשב"א ז"ל בלא"ה צ"ע מהא דגיטין פרק השולח גבי חצי' שפחה וחצי' בת התם דאמרינן התם דאיכא איסורא לשחרר. ובירושלמי בשמעתין אמרינן להדיא דאפי' למ"ד דאסור לשחרר עבד הכא משום תיקון הולד מותר:

ודרך אגב ראיתי בירושלמי בשמעתין דמיבעי ליה בנתערב וולדה עם ולד שפחתה מהו שיעידו ויחשב לעד אחד. ומסיק דלא הוי עדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ויתבאר בזה לקמן במכילתין גבי עד אומר מת ועד אומר נהרג ושם יבואר באורך אם יעזרני ה':

ע"ב מתני' הוא אונן עליהם והם אוננין עליו. עיין ברא"ש ז"ל במועד קטן שהוכיח ממתניתין דמתאבלין על הספיקות. ואין זה מוכח דאדרבא מדלא תנן במתניתין דמתאבלין. משמע דדווקא לענין אנינות דמה"ת הוא דמחמרינן מספק אבל לא לענין אבילות אלא דבגמרא אמרינן דאנינות דליקוט עצמו' ג"כ מחמרינן בספק אע"ג דאינו אלא מדרבנן כדמשמע בזבחים:

גמרא הכי קאמר ליה רחמנא לא תנסוב כותית ושפחה עיין מהרש"א ז"ל בח"א שכתב דשמעינן מהכא דאברהם אבינו נצטוה על השפחה. וכתב ליישב נישואי הגר ע"ש. וצ"ע דעובדת כוכבים מאי איכא למימר. והיכן מצינו שנצטוה בזה. וכבר האריכו מפרשי התורה בזה גם בנישואי כל השבטים. ועוד דע"כ הא דאמרינן דלא ליזל זרעך בתרה היינו אי נסיב עובדת כוכבים שלא נכנסה לדתו של אברהם אבינו. וא"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין פ' ד' מיתות אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו במילה. ויליף מקרא ביצחק כו'. ולמה לי קרא הא נסבי עובדת כוכבים ולא מיקרי זרעך. וצ"ע בזה במפרשי התורה:

בד"ה רש"י אלא לאו בזנות ששניהם באו עליה בזנות. עיין מהרש"א ז"ל. ועיין בב"ש סי' ו'. ועיין מ"שכ לעיל סוף פ' אלמנה גבי פלוגתא דרב ושמואל בארוס' שעיברה. ולדברי הראשונים ז"ל דס"ל דפילגש מותר בהדיוט הוי מצי הש"ס לאוקמי בפילגש דלא הוי דרך זנות ושריא לתרוייהו. ובירושלמי מוקי לה בשאנס הראשון. וכתב הק"ע דבאונס דלא שכיח לא גזרינן דהולד שתוקי. ולא משמע כן בש"ס דילן מדלא מוקמי הכי בש"ס דילן. וכן משמע בכתובות דאין חילוק:

דף קא גמרא מ"ט דמאן דפטר אמר ר' חנינא כו' מה למעלה שאין בה שותפות כו'. והיה נראה דלא ממעטינן אלא בכה"ג דאינו מתחייב על אחד לבדו משום דלא ידעינן מנו אביו. אלא דוקא אם הכה או קילל שניהם בב"א וממעטינן לה דאינו חייב ע"י שותפות. אבל אם הכה אביו ודאי עם אחר ביחד פשיטא דחייב דזה לא מיקרי שותפות. אבל מלשון התוספתא נראה דס"ל לר' יהודה דאם הכה אביו ואחר נמי פטור. והכי איתא התם בפי"ב ר' יהודה אומר המכה את אביו ואת אחר כאחת פטור המקלל אביו ואחר כאחת חייב. ונראה דצ"ל איפכא במכה גרסינן חייב ובמקלל פטור משום דברכה הוא דילפינן מלמעלה. וס"ל להתוספתא אליבא דרבי יהודה דלא מקשינן הכאה לקללה או אפשר דבהכאה הוא דפטור באביו ואחר כאחת משום