קרן אורה יבמות קלב

עיקר האיסור הוא משום דנישאת לאחר. ולגירסת התוס' ז"ל היינו הא דפרכינן עלה שכן איסורא ברובו אפילו נישאת לאחר דרך היתר:

תוס' בד"ה עבד בה מאמר כו'. השתא נקט כו'. כמ"ד מאמר קונה מדאורייתא עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דב"ש קאמרי לה להאי ק"ו אתי שפיר דב"ש ס"ל מאמר קונה קנין גמור. אלא דא"כ היינו אשת איש ועוד מאי קאמר אפי' נתן גט או חלץ כיון דלב"ש קונה קנין גמור. וי"ל דמסקינן לעיל דלב"ש נמי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד. ועי' לעיל פרק ד' אחין שהארכתי בזה. והא דפריך הש"ס הכא אפילו עבד בה מאמר קצת קשה דהא מהני אם נתן השני גט למאמרו ועיין לעיל בתוס' ריש פרק ר"ג ודו"ק:

דף צו גמרא ובדרב המנונא קמיפלגי כו'. אי נמי בקדושין תופסין ביבמ' קמפלגי. מכאן נמי משמ' דלאו הא בהא תליא ואפי' למ"ד קדושין תופסין ביבמה איכא למימר כדרב המנונא. וכן אפי' אין קידושין תופסין ביבמה מ"מ לא נאסרה בזנות דאי הא בהא תלי' א"כ היינו הך. וכבר הבאתי לעיל דברי הש"ג בפירקין שנראה מדבריו דפסול זנות תליא בתפיסת קידושין:

תוס' בד"ה ר"מ אומר עשו חליצת בן ט' כו'. מסקנת דבריהם ז"ל דלר"מ חליצה וביאה שוין הם בקטן ופוסלין תחילה וסוף מדאמר כגט בגדול. ולפ"ז מתני' וברייתא דהוא פוסל בדבר אחד והם בד' דברים לא מצי אתיא כר"מ דלדידי' בחליצה נמי פסיל אפילו בסוף. אלא כרבנן אתיא דלדידהו לית ליה לקטן כלל. גט וחליצה. אבל מאמר ע"כ אית ליה. וכמ"שכ הרא"ש ז"ל דמתני' אתיא כרבנן ותנן דהוא פוסל תחילה. והיינו במאמ' דבביא' גם לרבנן פוסל תחילה וסוף. וא"כ הא דתניא בבריי' הוא פוסל בדבר אחד אבל בשאר ג' דברים לא פסיל לאו בחד גוונא הוא דגט וחליצה לא פסלי כלל אפילו בתחילה ומאמר בתחילה פוסל ולבסוף אינו פוסל. ועוד דלפ"ז מאי קאמר איתמר נמי אמר רב יהודה אמר שמואל יש לו גט. משמע דבעי לאוקמי ברייתא כר"מ וכר"מ לא מצי אתי' דא"כ תיקשי מחליצה דפוסלת גם בסוף. ולכאורה אין דבריהם ז"ל מוכרחים דהא דקאמר ר"מ עשו חליצת בן ט' כגט בגדול הא מפרש הש"ס למאי נ"מ אבל מודה לר"מ דבסוף אינה פוסלת. ולפ"ז אתיא מתני' וברייתא כר"מ. אבל לרבנן חוץ מביאה לית ליה לקטן כלל. והיינו דקאמר ר"מ יש לו גט ויש לו מאמר. אבל לרבנן גם מאמר לית ליה. והרא"ש ז"ל הכריח עוד דלרבנן אית ליה מאמר לקטן לפי גירסתו דרב יהודה ורב תחליפא תרוייהו משמיה דשמואל קאמרי דיש לו גט ומאמר. וכיון דאמר שמואל דיש לו גט. א"כ כש"כ מאמר. אלא ע"כ חדא אליבא דר"מ ואפילו גט יש לו וחדא אליבא דרבנן דיש לו מאמר אבל לא גט. אבל לפי הנוסחא אשר לפנינו רב תחליפא משמי' דנפשיה קאמר ואיכא למימר דתרוייהו אליבא דר"מ קאמר. אבל לרבנן גם מאמר אין לו ובירושלמי בפירקין אמרינן בטעמא דרבנן דס"ל דחליצת קטן לאו כלום הוא. היינו משום דביאה קונה שלא לדעת מש"ה בקטן נמי עשאוהו כמאמר בגדול. אבל חליצה דבעינן דעת בקטן לאו כלום הוא. וא"כ יש לומר דמאמר בקטן נמי תליא בפלוגתא דרבי ורבנן לרבנן דאמרי דמאמר בגדול אינו קונה אלא לדעת א"כ בקטן ליכא מאמר כלל. אבל לרבי דאמר קונה שלא לדעת קטן נמי יש לו מאמר. ובירושלמי לעיל פ' ר"ג בעי לה התם אליבא דרבי. ומשמע דפשיט התם דגם לרבי אין לומר מאמר לקטן. ועיין בפי' המשניות להר"מ ז"ל משמע דמפרש למתני' כר"מ דיש לו גט ומאמר אבל בחיבורו פסק כרבנן וכשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דמאמר לחוד הוא דאית ליה לקטן ע"ש. ובתוספתא פי"א תניא בן ט' שנים פוסל ע"י אחין בדבר אחד והאחין פוסלין ע"י בד' דברים. וכשם שהוא אינו פוסל ע"י אחין במאמר וגט וחליצה כך אחין לא יפסלו זע"ז בגט ומאמר וחליצה. כיצד ב' אחים בני ט' שנים בא זה ועשה מאמר ובא זה ועשה מאמ' בא זה ונתן גט ובא זה ונתן גט. בא זה וחלץ בא זה וחלץ לא עשה כלום. משמע מזה דלרבנן גם מאמר לית ליה בקטן דאל"כ אמאי לא פסל זע"ז אם שניהם עשו מאמר. אלא דמסיים שם בתוספתא ר"מ אומר חולצת מן הקטן ופסלה מזה ומזה משמע דמודה ר"מ בגט ומאמר דאין פוסלין זע"ז. ובגמרא אמרינן דלר"מ יש לו גט ומאמר ופוסלין זע"ז. וע"כ התוספתא אזלא כשיטת הירושלמי דר"מ ורבנן לא פליגי אלא בחליצה לחוד אבל גט ומאמר לתרוייהו לית ביה בקטן. אבל לשיטת תלמודין דר"מ ס"ל דיש גט לקטן ובקטן אחר קטן יש גט אחר גט ה"נ מאמר לרבנן יש מאמר אחר מאמר בקטנים ועיין בטור וש"ע סי' ק"ע. ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל בשמעתין שצידד לומר דביאת קטן קונה לגמרי אלא דרבנן עשאוה כמאמר וסייעתי' מדברי התוספתא דכל שאין צריך דעת ביאת חרש ביאה וה"ה לקטן ויש לחלק דקטן שאני דלא בר הקמת שם הוא. וע"כ צ"ל דיש לחלק בין קטן לחרש אליבא דר"ש דבקטן מספקא לי' ובחרש פשיטא ליה. וכבר כתבתי בזה לעיל פ' ר"ג באורך ע"ש:

ע"ב גמרא אמר רב לא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול. מכאן קשה לדברי האומר דביאת קטן יש לו קצת קנין מ"הת אבל לא קנין גמור לפוטרה בגט. דא"כ מאי טעמא לא עשו ביאת בן ט' כמאמר. ואדרבה זו יש עליה זיקת ב' יבמים מ"הת. וי"ל כיון דיש לקטן קצת קנין מ"הת כבר פקע זיקת הראשון ואין עליה אלא זיקת השני כי היכי דלמ"ד זיקה ככנוסה בעי הש"ס למימר לעיל בפ' כיצד דפקע זיקת הראשון וכש"כ הא דבאמת קנויה היא לשני ודו"ק:

הדרן עלך פרק האשה רבה פרק נושאין גמרא וכל היכא דאיכא איסורא דרבנן תני נושאין. עיין תוס' שכתבו דה"מ למיפרך מברייתא ע"ש. וי"ל דמברייתא ידע המקשן דמצינן לאוקמא לאחר מיתה משום דתרתי בבא מצי איירי לאחר מיתה הא דנשא אשה אסור לישא בתה דאיסורא לכ"ע איכא גם לאחר מיתה אבל מתניתין תנן האונס והמפתה על הנשואה חייב. דע"כ מיירי מחיים דאי לאחר מיתה ליכא חיובא לאחר מיתה לר"ע. וא"כ מסתברא דרישא נמי איירי מחיים אלא דז"א דממ"נ לשיטת הרמב"ם ז"ל הא בכולהו איכא כרת לאחר מיתה ושייך למיתני חיובא אפי' לאחר מיתה. ולשיטת הרמב"ן ז"ל דבחמותו לאחר מיתה ליכא אלא איסורא הא כתב דבתה לאחר מיתה נמי חייב ולפ"ז שייך ג"כ למיתני חיובא לאחר מיתה. וקאי אבתה כדקתני בברייתא וי"ל עוד דלישנא דעל האנוסה הוי משמע ליה דמיירי מחיים. ועיין בירושלמי ריש פירקין דאמרינן התם כיני מתני' נושאין אחר האנוסה. ופי' הק"ע דמפרש דמתניתין מיירי לאחר מיתה. וכן מפרש התם סיפא האונס והמפתה אחר הנשואה. ופי' הנ"ל דקמ"ל דאפילו לאחר מיתה חייב וא"כ הוא דלא כר"ע ע"ש:

רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה מהכא. וכתב מהרש"א ז"ל דרבא לא אתי לאיפלוגי אדרשא דברייתא דיליף מקיחה אלא דקשיא ליה דילמא כש"כ באונסין וכמו שכתבו התוס' ז"ל. לזה קאמר רבא דמהכא ילפינן דאונס שרי. וכיון דשמעינן בבת בנה ובת בתה דבאונס שריא ה"ה שאר עריות דכתיב בהן קיחה הוא דוקא ע"י קיחה. והא דפריך ואימא איפוך דבאונס אסור היינו אע"ג דדרך ליקוחין אסרה תורה היינו הראשונ' באונסין והשניה בנישואין. ולא הבנתי דבריו דכבר כתב רש"י ז"ל דבשניה לא שייך ליקוחין דאין קידושין תופסין בה. וא"כ כי הוי ראשונה באונס היכי שייך ליקוחין בשני'. וע"כ לישנא דקיחה לא שייך אלא בראשונה אלא נראה דברייתא ורבא לאו יתורא דקרא קדרשי. אלא משמעות' וברייתא קאמר' דבכולהו ילפינן מלישנא דקיחה ורבא אמר דבאשה ובתה שמעינן נמי מקרא דערות אשה ובתה ואין כאן פלוגתא כלל. ועיין ריטב"א ז"ל. והא דלא מייתי הש"ס ראיה דאחר האונס שרי מהא דדרשינן לעיל בפ' האשה רבה דאין שכיבת אחותה אוסרתה. ואי נימא דאחר האונס אסור לישא אחותה. א"כ הרי נאסרה אחותה עליו י"ל דניחא ליה לאתויי ממשמעותי' דקרא וק"ל ועיין נימק"י ז"ל מה שכתב בזה:

תוס' בד"ה עריות שאר כתיב בהו וא"ת כו'. אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות האחרת. כבר כתבתי לעיל בריש מכילתין דאין לשון התוס' ז"ל מדוקדק דמשמע מדבריו דדווקא נכנסה לחופה הוא דחייב על בתה אבל לא בקדושין לחוד. וז"א דה"ה דבקדושין לחוד חייב על בתה. וכמו שכתבתי לעיל דקדושין נמי מיקרי קיחה. והמהרש"א ז"ל כתב דהתוס' ז"ל לא מקשו אלא אאשה ובתה אבל בת בנה ובת בתה דכתיב לא תגלה ערותה דחדא לא קשיא להו וגם בזה לא הבנתי