קרן אורה יבמות קלא

גיסו ג"כ כיון דקיל לגבי' איסור אשה שהלך בעלה. אבל ארוסתו וגיסו דאיכא למיחש לתנאה בהא הוא דבעיא גיטא אלא דז"א כיון דאשה דעלמא שהלך בעלה לא בעיא גיטא א"כ מאי איכפת לן אם אזלה ארוסתו עם גיסו:

אבל אפשר לקיים עפ"ז הנוסחא שהביא רש"י ז"ל הא דנסיב אשת גיסו. והא דנסיב ארוסת גיסו דבארוסת גיסו מודה ר"י דבעי גט משום דאמרי אינשי תנאה הוי ליה. ולפ"ז ה"ה דע"פ עדים נמי אי נסיב ארוסת חבירו בעיא גט ולא תיקשי לרב ששת מהא דאמר ר"ע דאחות אשה בעיא גט אלמא דאפילו בב' עדים ס"ל דקנסינן ואמאי קאמר ר"ש דליכא מאן דפליג בהא. ועיין במלחמות ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דבקדושין לחוד כ"ע מודים דבעיא גט אפילו בב' עדים. כיון דאיכא למיחש לתנאה. ומש"ה לא מייתי הש"ס נמי למיפשט לעיל דביבמה ע"א נאמן מהא דאמר רב יבמה הרי היא כא"א. ואי בב' עדים הא רב כר"ש ס"ל. וכמו שכתב הריטב"א ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דבקידושין לחוד אין חילוק בין ע"א לב' עדים. אלא דלא מצאתי להראשונים ז"ל שהביאו נוסחא זו. ובירושלמי מוקמינן למילתיה דר' יוסי כל שאינו פוסל באחותה פנויה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן דף צ"ה ע"ב בד"ה כל שאין פוסל ודו"ק:

וראיתי בתוספתא במכילתין דאיתא התם אמרו לה מת בעליך ונישאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הרי זו יוצאת בגט כל וולדו' שילדה בחיי בעלה הרי הן ממזרים לאחר מיתת בעלה כשירים אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הרי זו יוצאת בגט וחליצה. ונראה דט"ס יש כאן. וצ"ל אמרו לה מת בעליך ונתיבמה ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הרי זו יוצאת בגט וחליצה אמרו לה מת יבמיך ונישאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הרי זו יוצאת בגט. וא"כ אמאי לא פשיט רב ששת מהא דע"א נאמן ביבמה אפילו להתירה לעלמא דאי מיירי בב' עדים א"כ אמאי תצא כיון דהעדים אחרונים נמי אמרי דכבר מת וקנסא לא שייך הכא. כיון דנישאת ע"י עדים. ודוחק לומר דלשני אסורה אפילו אם נישאת ע"פ עדים. ועיין תוס' לעיל דף צ"ב בד"ה אבל חכמים אומרים כו'. ואי מיירי בנישאת בעדים כו'. משמע דניחא להו דסיפא מיירי בב' עדים ואפ"ה תצא אע"ג דהאחרונים נמי אמרי דכבר מת. ועיין רש"י לעיל דף פ"ח ע"ב בד"ה אלא לאו כה"ג כו'. ואינו רוצה להוציא משום זונה משמע דישראל אינו צריך להוציא כיון דעכשיו מת ונישאת בעדים וצ"ע:

עוד תניא התם בתוספתא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים באת ואמרה מת בעלי נישאת ע"פ עצמה חזרה והלכה למד"הי ואמרה מת בעלי נישאת ע"פ עצמה. והרי כולן ממשמשין ובאין מותרת לראשון ותצא מכולן. ולמה היא מותרת לראשון דהא ודאי כל חומר שנתנו עלי' אם נשאת ע"פ עדים. ה"ה אם נשאת ע"פ עצמה:

גמ' אמר ליה נהי דמיעטי' קרא משריפה מאיסורא מי מיעטי' קרא. ופי' התוס' ז"ל דמלאו וכרת לא מיעטי' קרא. ועיין רשב"א וריטב"א ז"ל שכתבו דליכא אלא איסורא בעלמא. דארור שוכב עם חותנתו. וכתב עוד דבבת בתה אפי' לאחר מיתה איכא מיתה. ואע"ג דילפינן בת בתה מחמותו לשריפה משום דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרא. וכי היכי דכרת דכתיב בבת בנה אפי' לאחר מיתה ה"נ שריפה. ובחמותו ליכא אפי' כרת לאחר מיתה ג"כ מהאי טעמא אע"ג דילפינן כרת בחמותו מבת בנה דון מינה ואוקי באתרה מה שריפה אינה אלא מחיים כרת נמי ליכא אלא מחיים. והרמב"ם ז"ל כ' דאיכא כרת בחמותו לאחר מיתה וגם בבת בנה ליכא לאחר מיתה אלא כרת משום דדון מינה ומינה וכי היכי דבבת בנה איכא כרת אפי' לאחר מיתה ה"נ בחמותו וכי היכי דבחמותו ליכא שריפה אלא מחיים ה"נ בבת בנה. וכבר הקשיתי לעיל פרק הערל דהרמב"ם ז"ל ג"כ פסק בכמה דוכתי דון מינה ואוקי באתרא. וא"כ היכי ילפינן כרת בחמותו לאחר מיתה וגם שריפה בבת בנה דאינו אלא מחיים ואמאי לא נימא אוקי באתרה. ועוד דא"כ מצינן למימר לקמן בפ' נושאין דתרתי ברייתא אתיא אליבא דר"ע וחדא כמ"ד דון מינה ומינה וחדא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה. אבל באמת אין זה מוכרח דתליא בפלוגתא דדון מינה כו'. דאטו להדיא כתיב בבת בנה כרת אפילו לאחר מיתה אלא קרא סתמא כתיב. וכיון דגלי לן קרא דמיתה ליכא בחמותה לאחר מיתה. ה"ה דכרת נמי ליכא דמנ"ל לחלק. וכיון דלפי דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל חמותו אימעיט נמי מכרת. א"כ מנ"ל דבבת בנה איכא כרת לאחר מיתה דהא מסתבר יותר למילף בת בנה מחמותו דדמין אהדדי מדנילף משאר עריות דאיתרבו לאחר מיתה. ועי' תוס' לעיל דף נ"ה בד"ה דיש לו בנים לאחר מיתה מנ"ל מה שכתבתי שם. והא וודאי ליכא למימר דבכולהו ליכא אלא איסורא דארור שוכב כו' דמנ"ל דבבת בנה איכא איסורא דהא ארור שוכב עם חותנתו כתיב. ועוד דא"כ למה לי קרא באחות אשה עליה בחיי' תיפוק ליה מאשה ואמה אשה ובתה דפטורין לאחר מיתה ולמעוטי מאיסורא דארור לא מצינן למילף מעלי' דכתיב גבי לאו דלא תקח אלא ע"כ צ"ל דבכולהו לא אימעיט אלא משריפה דגבי' כתיב קרא דאתהן. אבל מכרת לא אימעיט כלל וילפינן משאר עריות כמו אשת אח. ואינך דיש בהן כרת גם לאחר מיתה. וכדברי הרמב"ם ז"ל דכל הני עריות שוין הם. ועוד יש לדקדק לשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דחמותו ובתה חלוקין בדינן בחמותו ליכא כרת אלא בחיי אשתו ובבתה אפי' לאחר מיתה. א"כ הא דאמרינן בריש כריתות והאיכא בת אשתו כו'. אלא שם אשה ובתה חדא היא. ולדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל הא לא דמין להדדי דחמותו דווקא מחיים יש בה חטאת ובת אשתו אפילו לאחר מיתה. ויתבאר עוד בזה לקמן:

דף צה תוס' בד"ה זה הדין לשוגג למזיד מנין. ע"ש שהקשו למה ליה לר' יוסי האי דינא' לענין שוגג ומהיכא תיתי לן לאיסורא דמשום ק"ו מאשת איש לא שמעינן אלא מזיד. ועי' מהרש"א ז"ל. והיה נראה דלב"ש איצטרך האי ק"ו דס"ל בחמותו דפוסל את אשתו מקרא דאותו ואתהן וא"כ י"ל דאין חילוק בין שוגג למזיד. כיון דלא מצינו היתר לשוגג בפירוש. וא"כ ס"ד למילף אחות אשה מחמותו למיסר אפי' בשוגג להכי קאמר ר' יוסי ק"ו לשוגג. ובלא קרא דאותה שמעינן דבשוגג אינה פוסלת אחותה. אלא דהאי ק"ו שייך בחמותו ג"כ ע"כ נראה דאתרוייהו קאי אחמותו ואחות אשה ויליף בק"ו דשוגג אינה פוסלת. למזיד מנין היינו נמי לב"ש דס"ל דחמותו פוסלת. א"כ נילף אחות אשה מחמותו ת"ל אותה כו'. אבל ק"ו דר' יהודה לית ליה כלל משום דאיכא למיפרך דהתם הוא דנאסרת במותר לה משום שאסרה על כל העולם. אבל לב"ה לא איצטריך קרא דאותה כיון דבחמותו ג"כ סבירא ליה דאינה פוסלת. וקל וחומר לאיסורא לית ליה:

אלא דא"כ קשה ר' יהודה למה לי קרא לאיסורא אמאי לא קאמר דאיצטריך קרא באחות אשה כי היכי דלא נילף מחמותו דהא לדידי' כ"ע מודו דחמותו פוסלת. ונראה דת"ק דברייתא ס"ל דבתרווייהו נחלקו בין בחמותו בין באחות אשה וטעמי' דב"ש משום דילפינן בק"ו מא"א דהוי איסור קל וב"ה ילפי מאותה דאין שכיבת אחותה אוסרה וה"ה לחמותו. ולר' יהודה לא איצטריך ק"ו כלל כיון דבחמותו לכ"ע פוסלת איצטריך קרא באחות אשה דאינה פוסלת ור' יוסי קאמר ק"ו להתירא בשוגג בין בחמותו בין באשת איש ולב"ש איצטריך. ואפשר לומר עוד דגם לב"ה איצטריך ולאפוקי מדרשא דאותו ואתהן:

ויש לדקדק עוד בשמעתין לר' יהודה דאמר דהכל מודים בחמותו דפוסלת ודרשי אתהן לאיסורא א"כ ר"ע ור"י דדרשי אתהן לדרשא אחריתי אטו פליגי אב"ש וב"ה דדרשי לה לפסול את אשתו. וי"ל דתרתי ש"מ דפשטי' דקרא קאי אתהן אאשה ואמה. ומינה שמעינן לאיסורא. וכיון דגבי שריפה כתיבא דרשינן נמי לדר"ע ור"י. ומצאתי בירושלמי בשמעתין דאמרינן עלה עד כדון כר"ע כר' ישמעאל כו' דאמר אותו ואת שניהם ואין זה מובן. ק"ע שם מה שפי'. ועוד אמרינן התם דב"ש אמרו האי ק"ו לאיסור וב"ה אמרו התם ק"ו דר' יוסי לקולא ע"ש. ויש להסתפק עוד לב"ש דאמרי דאחות אשה פוסלת אחותה מק"ו מא"א אם היא עצמה נאסרת לעולם גם לאחר מיתת אשתו דבא"א נאסרה לבועל ה"נ האחות אסורה לו לעולם. אבל לענין חמותו ליכא נ"מ דבלא"ה לכ"ע איסורא איכא אפי' לאחר מיתה ואי לענין מלקות דמקרא דארור שוכב עם חותנתו ליכא מלקות ונילף מאשת איש למלקות. ז"א דאין מזהירין מה"ד. ועוד דבא"א גופא ליכא מלקות לבועל. וכבר כתבתי לעיל דנראה עיקר כדברי הרמב"ם ז"ל דלא אימעט לאחר מיתה אלא משריפה אבל לא מכרת. ובאמת צ"ע היכי שמעינן מקרא דארור שוכב כו' לאחר מיתה דילמא לא קאי בארור אלא בעיקר איסורא דחמותו כי היכי דכתב רחמנא ארור שוכב עם אשת אביו או אחותו מאביו:

גמרא מאי איסור קל אמר ר"ח מחזיר גרושתו בא עלי' האי אסרה עליה דהאי בא עליה אידך אסרה עליה דהאי צ"ל דאתיא כר"י בן כיפר דליכא איסור במח"ג אלא מן הנישואין והיינו דאיצטריך דווקא בא עליה. אבל לרבנן דמחייבי מח"ג אפילו מן האירוסין. א"כ מאי ארי' בא עלי' אפי' קידשה נמי. וכן איתא בירושלמי בפירקין אלא דאכתי יש לדקדק דהא לא פטר רי"בכ אלא מן האירוסין אבל מן הנישואין אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה נאסרה לראשון. א"כ לאו ביאה הוא דאסרה לה. וי"ל דלרי"בכ בעינן דווקא נבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה. ומ"מ קשה וכי בשביל שעשה הראשון איסור הוא דאסרה על השני הא