קרן אורה יבמות קכו

אבל נימוק"י כתב בשם הרא"ה ז"ל דעד אחד באשה. וכן היא עצמה נאמנין מ"הת דבדבר מפורסם כי האי עדותן עדות ברורה היא. ולענין טומאה לאשתו קטנה כתבו ג"כ דהוי מת מצוה גמור. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בריש פירקין ובשמעתין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הל' גירושין דטעמא דעד אחד באשה משום דלא הקפידה תורה בעדות גמורה אלא במילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל במילתא דעבידא לאיגלויי לא הקפידה תורה. ויתבאר עוד בזה לקמן במכילתין בעז"ה:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. ופי' רש"י ז"ל דשוינהו למעות קידושין מתנה למפרע ויש לדקדק א"כ לענין מאי קאמר הש"ס כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפילו אינו מקדש אדעתא דרבנן בלאו הכי היה כח ביד חכמים לשויה המעות מתנה ולבטל הקידושין. ועוד היכן מצינו הפקר כזה לחול למפרע. וכבר נתאכלו המעות. והי' נראה דאין אנו צריכין הכא להפקר אלא כיון דתלה בדעת חכמים והם אמרו שלא יחולו הקידושין בכה"ג וממילא המעות מתנה. ופריך תינח דקדיש בכספא אבל קדיש בביאה מא"ל דע"י איזה אופן יבטלו הקידושין. ומשני שויוה רבנן כו'. וראיתי להתוס' בכתובות דף ג' שכתבו התם דהא דפריך קדיש בביאה מא"ל היינו אפילו למ"ד דיכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. דדוקא היכא דליכא עבירה כמו בתרומה דהדרא לטיבלה. אבל הכא דאיכא עבירה לכ"ע אין כח לעקור. ועיין שם במהרש"ל ומהרש"א ז"ל מה שכתבו. והדברים נפלאים המה דכל דבריהם ז"ל הוא נגד סוגיא דשמעתין דרב חסדא מייתי מהא דאינו מבוטל סייעתא לדבריו דיכולין לעקור אפי' לעבור על דברי תורה. ודברי מהרש"א ז"ל שכתב דגבי תרומה שייך ג"כ הפקר הוא תמוה. וכמבואר בסוגיא דשמעתין:

ובעיקר הפקעת קדושין כתבו התוס' בגיטין פרק השולח דהיכא דהפקיעו קדושין לאו אשת איש היא למפרע. ואין חייבין עליה מיתה. וא"כ נראה דכהן לא לקי עלה משום גרושה. כיון דהקדושין בטלו למפרע. ורש"י ז"ל כתב בריש כתובות דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. היינו שהקדושין יחולו ע"פ דעת חכמים ויבטלו ג"כ ע"י גט שתיקנו חכמים. וכיון דהתירא הוא ע"י הגט י"ל דכהן חייב עליה משום גרושה. אבל ז"א דכיון דעיקר ההיתר הוא משום דבגט כזה עקרו חכמים הקדושין למפרע. א"כ לאו גרושה גמורה היא:

וראיתי בירושלמי בגיטין פרק השולח דמפרש טעמא דרבי משום דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת. ופריך עלה ר' אושעיא מהא דתנן בתרומות אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבי' היין ואם תרמו אין תרומתן תרומ'. לדברי ב"ה. והא דהת' ד"ת תרומה היא ורבנן אמרו דאין תרומתו תרומה ונשאר בקושיא. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דמשום גזירה הוא דאין תרומתו תרומה. וא"כ קשיא טובא הא קי"ל כרבה דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת. ואמאי אין תרומתו תרומה. ועוד אמאי לא הביא רב חסדא ראיה מהא מתניתין דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. ואפי' אם נחלק בין תרומה לשארי דברים של תורה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכתובות מ"מ אמאי לא השיב רב חסדא לרבה ממשנה דאין תורמין זיתים כו'. האמרי ב"ה דאין תרומתו תרומה משום גזירה דרבנן וגזל השבט. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בתרומות ובעדיות. ובדברי הר"ש ז"ל בתרומות. ובדברי הראב"ד ז"ל בעדיות. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות נראה דאין תרומתו תרומה לגמרי והדרא לטיבלה. וא"כ קשה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וצ"ע. ומדברי הירושלמי הנ"ל נראה דלא ס"ל האי סברא דרבנן מפקעי קדושין. ובאמת צ"ע מנ"ל האי מילתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דמה שאומרין כדת משה וישראל. גם זה מנהג הוא ואינו מפורש בגמרא. ומ"ש קנין אשה משאר קנינים דעושה אותן לדעת עצמו וקנין אשה עושה לדעת חכמים אם לא שנאמר דתקנה קדומה היתה אמירה זו כדת משה וישראל ותיקנו כן מפני שאין הכל בקיאין בדיני קדושין:

וראיתי להתוס' ז"ל בבבא בתרא דף מ"ח שדקדקו בהא דהתם ולקמן פרק בית שמאי לא קאמר הש"ס הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו דהתם ליכא למימר הכי דהא חזינן דלא קידש אדעתא דרבנן ועשה שלא כהוגן. אלא ס"ל למר בר ר"א התם ולרב אשי בפרק ב"ש דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. וכתבו שם ג"כ כמו שכתבו בכתובות. דהא דפריך קדיש בביאה מא"ל היינו אפי' למ"ד גבי תרומה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היינו משום דהתם ליכא עבירה. וכבר כתבתי לעיל שאין דבריהם ז"ל מובנים לי בהא ועדיפא מינה הוי מצי לפרושי דהש"ס דקאמר תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ס"ל דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. ותינח קדיש בכספא יש לומר דאפקעינהו רבנן לקדושין מטעם דעבדי למעות קדושין מתנה. אלא קדיש בביאה מא"ל. ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ובית דין היו מתנין לעקור דבר מה"ת:

אבל בהא נראין דבריהם ז"ל דלא שייך התם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כיון דהוא עשה שלא כהוגן ולא קידש אדעתא דרבנן. וא"כ קשיא הילכתא אהילכתא דהכא קי"ל כרבה דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. והתם גבי תליוה וקדיש קי"ל כמר בר ר"א דלא הוי קדושין. והיינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וב"ד היו מתנין לעקור דבר מה"ת ולקמן בפרק ב"ש כתבו התוספות ז"ל דמספקא ליה לר"י ז"ל אי גם התם הוא מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וע"כ צ"ל דגם היכא דעשה שלא כהוגן שייך למימר דמקדש אדעתא דרבנן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. וכן משמע מהא דאמרינן שויוה לבעילתו בעילת זנות. ואי מטעם דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. בלא"ה יש כח בידם להתיר ולא איצטריך לאפקעתא דקדושין מעיקרא. אבל עדיין צ"ע היכי שייך למימר דמקדש אדעתא דרבנן. כיון שהוא עומד וצוח דלדעת עצמו מקדש. ומנ"ל הא דבקידושין אפילו בע"כ מיתלי תלי בדעת חכמים. ואפ"ל עוד דבהא דפ' חזקת ובהא דפרק ב"ש כיון שעשה שלא כהוגן הוי כעין מגדר מילתא. ובזה היה כח ביד חכמים בכל גוונא לעקור ולהפקיע הקדושין. ודברים אלו צ"ע בד' הראשונים ז"ל:

ואשוב עוד לדקדק בד' התוס' ז"ל בגיטין. שכתבו בפשיטות דהני דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה למפרע לאו אשת איש היא ויכול בזה לחפות על בת אחותו. וא"כ אם קידשה אחיו חלין קדושין למפרע. והוא פלאי וכ"כ לעיל דכהן אין לוקה עליו משום גרושה וכ"ז חידוש הוא. ומה שכתבו התוס' ז"ל התם דאם מתכוין לחפות על בת אחותו לא תקינו רבנן ולא אפקעינהו לקדושין ולא הוי גיטא. וגם זה דחוק הוא לחלק בתקנת חכמים. ועוד דא"כ היכי משכחת לה מיתה בחמותו. הא בידו ליתן גט כי האי לאשתו ופקעו קדושין ולאו חמותו היא. וזה וודאי התראת ספק היא. ואין לומר נמי דבהכי לא תקינו רבנן ולא הוי גיטא וכי אם הוא חטא היא מה חטאה דלטובת האשה תקינו רבנן דליהוי גיטא. ע"כ נראה דבכל כה"ג אע"ג דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. מ"מ קודם הגט דינה כאשת איש לכל דבריו ולא מיבעי לאביי בנדרים שכתב הר"ן ז"ל אליביה דאפשר דהיכא דאמר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי דמהני וודאי מצינן למימר דרבנן נמי בהכי אפקעינהו לקדושין מזמן הגט ואילך כיון דקידש אדעתא דרבנן ולא איצטריך למימר לפ"ז דשויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. אלא אפילו למאי דמסיק התם דלכ"ע באשה לא אמר כלום. וקנין הגוף לא פקעא בכדי. מ"מ להקל עליה לא תקינו רבנן וכל ימי' קודם גירושין דינה כא"א גמורה ואין חלין למפרע קידושי אחר בה. וכיון דאין עליה קדושין לאחר הרי היא אשת איש לכל דברי' ויש כח ביד חכמים לעשות זאת. כיון דקדושין תולה בדעת חכמים. ובזה יש לומר הא דבג' מקומות אלו שיוצאת בגט. כמו בריש כתובות. והא דשמעתין ובגיטין פרק מי שאחזו מסיק הש"ס הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דחידוש הוא דאע"ג דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. מ"מ קודם הגט דינה כא"א. והיינו משום דקדושין בדעת חכמים תלוי וקודם הגט אין לה קדושין על אחרים. אבל בהא דחזקת הבתים. ולקמן בפרק ב"ש דיוצאת בלא גט לא קאמר הש"ס הא דכל דמקדש כו' משום דקדושין בטלו לגמרי. ועדיין צ"ע. ועיין תוס' בב"ב שם בד"ה תינח קדיש בכספא מ"ש בסוף דבריהם ז"ל. ונראה דלא פליגי כו' דלכאורה אין דבריהם ז"ל מובנים ויש לכוונם למה שכתבתי ודו"ק:

ולענין מה שהקשיתי מהא דגבי תורם זיתים על שמן וענבים על יין דאין תרומתו תרומה. ע"כ צריך לחלק בין תרומה לשאר עקירה. ורב חסדא הוא דהשיב לשיטת רבה דקרי לה עקירת דבר מה"ת. והביא רב חסדא כל הני דמצינו דב"ד מתנין. ורבה דחי לה. וגם רב חסדא הודה לו בזה דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת. אלא דס"ל דהא דתרומה הדרא לטיבלה לאו עקירת דבר תורה הוא. והא דלא מייתי רב חסדא ראי' מהא דשמן על זיתים משום דיש לדחות אין תרומתו תרומה היינו ג"כ דיחזור ויתרום. ולא מצאתי כעת מי שהעיר בזה בדברי הרמב"ם ז"ל:

גמרא ולא מיפר נדריה טעמא מאי כו'. יש לדקדק אמאי