קרן אורה יבמות קכה

דאינו יורשה משום דלא חשיבה נשואה. ה"נ לב"ש אע"ג דס"ל דנשואה אינה ממאנת מ"מ לענין ליורשה וליטמא לה לא עבדו רבנן תקנתא עד שתעמוד בקומתה תדע דאי ב"ש לדבריה' דב"ה קאמרי. א"כ מאי פריך מהא דאמר ר"א אין מעשה קטנה כלום. נימא נמי דר"א לדבריהם דב"ה קאמר דאמרי משתכנס לחופה. וקאמר ר"א דע"י כניסה לחופה עדיין לא תקינו רבנן ליורשה אלא עד שתיבעל כי היכי דקי"ל בשאר ירושת אשתו דיורשה ע"י מסירה לשלוחי הבעל ובקטנה אמרי ב"ה דדווקא משתכנס לחופה וה"נ קאמר ר"א לדברי ב"ה דאינו יורשה עד אחר שתיבעל. אלא וודאי כל חד לדעתי' דנפשי' קאמר. ולא מצאתי כעת מבואר בדברי הראשונים ז"ל דלא מהני מסירה לשלוחי הבעל בקטנה. ולפי דברי הירושלמי דלב"ש ג"כ בנשואה אם עברה ומיאנה הוי מיאון בלא"ה א"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה משתגדיל ותיבעל. והקשו היכי מהניא חופה שהיתה בקטנות. ותי' כיון שהיא בביתו של בעל הוי כמסירה לחופה. ולפ"ז לר"א מדאורייתא אכלה ויורש אותה. וא"כ מאי קמ"ל ר"א כיון דנשואה גמורה היא. ועוד דמה שכתב דבועל בגדלות לשם קדושין לאו מילתא דפשיטא הוא דפליגי בה רב ושמואל לקמן בפ' ב"ש. ולא ידענא למה הוצרכו לזה ואמאי לא נימא אפי' אם לא חלין עדיין נישואין מה"ת מ"מ יורשה מחמת נישואין דרבנן. דע"כ לא קאמר ר"א אין מעשה קטנה כלום אלא בקטנותה. אבל לאחר שתגדיל ותיבעל ר"א נמי מודה דיורשה ואכלה בתרומה דרבנן כיון דאין יכולה למאן עוד:

וכתב עוד אי נמי כיון דארוסה ד"ת אוכלת בתרומה אפי' חופה של קטנות מהני לאכילת תרומה דתו ליכא למיחש לסמפון. וטעמא דיורשה משום הפקר. ולענין תרומה לא ניחא להו לפרש דאוכלת מדרבנן. וע"כ צ"ל דסבירא ליה דלר"א דאמר אין מעשה קטנה כלום ולא מהני אפי' לאחר שתגדל אי ליכא קדושין דאוריית' ואפילו לענין תרומה דרבנן לא מהני נישואי קטנות. ולענין ירושה הוא דניחא להו דיורשה מדרבנן משום הפקר. וגם בזה לא הבנתי דבריהם ז"ל דמ"ש לענין ירושה דניחא להו דבעל ירית לה מדרבנן. ולענין תרומה לא ניחא להו הא ר"א לכל מילי קאמר אין מעשה קטנה כלום. ואי מהני גדלות ובעילה לענין ירושה מדרבנן מנ"ל דלא מהני נמי לענין תרומה דרבנן. ועי' מהרש"א ז"ל שכתב דלרב חסדא דלא סליק אדעתי'. הא דהפקר. אלא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. צ"ל דהא דאמר ר"א אין מעשה קטנה כלום. היינו לענין תרומה לחוד. אבל לא לענין ירושה. וגם דבריו ז"ל לא זכיתי להבין וכי היכי דניחא להו למסקנא דמטעם הפקר הוא דיורשה ואפי' לר"א דאמר אין מעשה קטנה כלום. היינו קודם שתגדל ותיבעל. אבל לאחר שתגדיל ותיבעל ירית לה מדרבנן ה"נ לרב חסדא אע"ג דאמר ר"א אין מעשה קטנה כלום. ולא תקנו בזה רבנן היינו קודם גדלות. אבל לאחר שתגדיל ותיבעל עבדו רבנן תקנה. והיה כח בידם לעקור דבר מ"הת ויורש אותה. ומאי נ"מ אי תקנת חכמים היתה מטעם הפקר אי משום דהיה כח בידם לעקור דבר מ"הת. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי דבין לענין תרומה בין לענין ירושה הכל מדרבנן הוא גם לר"א:

דף צ בד"ה אזיל כהן ומקדש אשה. וא"ת למה אינו מדקדק כו'. ולפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דאם אכל במזיד נמי חייב לשלם חולין מתוקנים. וא"כ ברייתא זו מיירי בין שאכל בשוגג בין שאכל במזיד. מש"ה לא מוכח הש"ס מהא דהדרא לחולין. משום די"ל דברייתא מיירי באכילה במזיד דאינו נעשה התשלומים קודש. והיינו דקדייק מהא דאזיל כהן ומקדש אשה תפסי לה קידושי ואמר רבנן אין תשלומין תשלומין וקשרינן אשת איש לעלמא. וכבר הקשו התוס' ז"ל על האי דיוקא הא כו'. ותירצו התוספות ז"ל דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע הכהן להפקיר ממונו. ולענ"ד אינו מיושב דהא לא הפקירו ממונו הכא דמשלם לו אחרים חולין טהורים ומה איכפת ליה לכהן בזה. ועוד דהיאך שייך לקרות הא דשרינן אשת איש לעלמא עקירת דבר מ"הת. הא ממילא מיעקר. כיון דהממון אינו של כהן. והוי ליה להש"ס למידק מהא גופא דאין מוציאין ממונו של כהן. ועוד דאשכחן כה"ג במקדש באיסורי הנאה דרבנן דאין חוששין לקידושיו כיון דמדרבנן לאו ממונו ולא הוי בכלל עקירת דבר. ונהי דיש לחלק דאיסורי הנאה שאני כיון דלא שוי' כלום לאו ממון מ"מ הא מצינו כה"ג גם בשאר ענייני ממון דרבנן הוציאוהו מזה ונתנו לזה כמו בקנין מעות. דד"ת מעות קונות ורבנן תיקנו דמשיכה דוקא קונה. והשתא אם קידש המוכר אשה בהני מעות שקיבל אטו הוי קידושין כיון דמ"הת שלו הם. אלא וודאי בממון הי' כח ביד חכמים בא"י לתקן כפי ראות עיניהם. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' תרומות שכתב דאם מכר כהן פרה לישראל ולקח הדמים הרי זו לא תאכל בכרשיני תרומה אע"פ שלא משך הישראל. ומסוגיא דשמעתין מסתייעים דבריו ז"ל דהא מ"הת הפרה של ישראל ואיך יעקרו דבר מ"הת להאכילה בתרומה. וכבר כתבנו בזה בחי' למס' מעילה בשמעתא דנתנה לבלן ע"ש. ומסתימת לשון רש"י ז"ל נראה דלא הוי גריס לה להא דאי מקדש בהו כהן אשה כו'. אלא מהא דהדרא לחולין הוא דמוכח:

גמרא סוף סוף מיתעקרא אכילת בשר כו'. ועיין ברשב"א ז"ל שהביא גירסת ר"ח ז"ל. וכיון דלא מיתאכיל בשר בעלים היאך מתכפרי והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. וכתב הרשב"א ז"ל דלדעתו אם הבשר קיים ואינו נאכל אין הבעלים מתכפרים. ומשני שב ואל תעשה שאני דרבנן תיקנו שלא יאכל הבשר והבעלים יתכפרו. ולא הבנתי גירסא זו דא"כ מאי פריך ברישא ואמרו רבנן לא הורצה וקמעייל חולין לעזרה. ואמאי הוי חולין בעזרה כיון דלא נתכפרו הבעלים מפני שלא נאכל הבשר הא מן הדין צריך להביא קרבן אחר. ואין זה עקירת דבר דמה שאין הבשר נאכל הוא שב ואל תעשה. וממילא לא נתכפרו הבעלים. וצריך להביא קרבן אחר מ"הת. ולמה ליה לר"י ב"ר חנינא למימר דבעלים נתכפרו וגם בעיקר הדין שכתב לדברי הר"ח ז"ל דאם הבש' ראוי לאכול ואינו נאכל לא נתכפרו הבעלי'. בעיני יפלא ובהדיא אמרו בזבחים על קרא דאם האכל יאכל מזבח השלמים ביום השלישי דבמחשב נאמר דאי בנאכל ליום השלישי וכי מאחר שהוכשר יחזור ויפסל אלמא דאכילת בשר לא מעכבא כלל. וידעתי שיש לדחות. ומ"מ העיקר כגירסת רש"י ז"ל:

ע"ב תוס' בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא. וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית שאין בו ציצית הרי עובר בידים. ותירץ דעיקר החיוב הוא לאחר שנתעטף ע"ש שחילקו בין ציצית לכלאים. ול"נ דאין צריך לזה אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה. מ"מ חשיב שב ואל תעשה דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית. אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'. וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו. ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין ומותר ללובשו בלא ציצית. כיון דחכמים פטרוהו מציצית. אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בל"ת. ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק:

גמ' אפילו אומר לך עבור כו'. שאני התם דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר מילתא שאני ופי' הרמב"ן ז"ל אלא מיגדר מילתא שאני דבאמת גמרינן מיניה דב"ד היה כח בידם בא"י לעקור דבר מ"הת לצורך מגדר מילתא כמו מכות ועונשין שלא מן הדין אלא שהשעה צריכה לכך. וכתבו הראשונים ז"ל דג' חלוקים הי' בתקנת ב"ד בד"ת בשב ואל תעשה הי' כח בידם לתקן תקנת עולם להפטר כמו שופר ולולב. ולצורך מגדר מילתא לפי שעה היה כח בידם לעקור דבר מ"הת ויליף לה מאליו תשמעון. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דע"כ נתנה תורה רשות לשנות דבר מ"הת לצורך שעה דאל"ה לא היה הנביא רשאי לחדש דבר כמו שאין הנביא רשאי לבטל ח"ו איז' מצוה. אלא ודאי כיון שמצינו עקירת דבר לפי שעה לצורך קיום התורה ע"פ נביא ה"נ שהיה רשות לחכמי' שבכל דור ודור בא"י לעקור דבר לקיום התור' ולמגדר מילתא. ובדיני ממון היה כח ביד הסנהדרין בא"י לעשות תקנה לדורות. וילפינן לה מקרא דעזרא כל אשר לא יבא לג' הימים יחרם כל רכושו. ויש לדקדק מנ"ל לחלק בין דיני ממון למכות ועונשין דמכות ועונשין לא הי' רשות לב"ד בא"י אלא לצורך שעה. ובדיני ממונות היה רשות להם לתקן תקנות עולם. דהא מקרא דעזרא ג"כ לא שמעינן אלא לצורך שעה ולמגדר מילתא כמו שנאמר כל אשר לא יבא כו'. שהוא בדרך קנס למי שעובר על דברי נשיאי' בא"י וכדכתב נמי דהרשות היה ביד ב"ד בא"י להכות ולתלות שער למי שמפקיר נגדם. וכדאי' במ"ק. אבל לתקן תקנה שלא בדרך קנס כמו ירושת הבעל. ועוד כמה דברי' בעסקי ממון שתיקנו נשיאי' בא"י מנ"ל דהי' רשו' ביד' ונראה דלהכי יליף ר"א מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו דשמעינן מינה דהרשות הי' בידם לתקן תקנות כפי ראות עיניהם כמו האבות שמנחילין את בניהם כרצונם. והתוס' ז"ל כתבו עוד חילוק רביעי דבדבר שיש בו קצת סמך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"הת אפילו שלא לצורך מיגדר מילתא כמו עד אחד באשה דיש קצת טעם להאמינו משום דאשה דיקא ומנסבא. וכן טומאת כהן לאשתו קטנה משום דקרובה היא למת מצוה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. אלא דיש לדקדק מנ"ל הא. דהא מקרא לא שמעינן אלא מיגדר מלתא: