קרן אורה יבמות קכז

לא דייק מכאן דב"ד מתנין כו'. דמשמע דאין הפרתו כלום ואם נדרה בנזיר מביאה קרבנותי'. אע"ג דהוי חולין בעזרה דמה"ת הפרה מעליא הוא. וראיתי בלח"מ פי"א מהל' נדרים שרצה לומר דבדיעבד הפרה מעליתא היא מכש"כ מחייבי לאוין שכתב הרמב"ם ז"ל דנדריה מופרים אבל ז"א דהא בשניות תניא בתוספתא ג"כ דאין מיפר נדריה. והיינו משום דכל היכא דאין לו שום זכות בה לשאר דברים שהבעל זכאי באשתו גם לענין הפרת נדריה אין לו זכות. אבל ח"ל וחייבי עשה דיש לו כל זכות שיש לבעל באשתו גם לענין הפרת נדריה יש לו זכות. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה כיון דלא ירתי לה דיש לחלק בין אשה שהלך בעלה לחייבי לאוין דבחייבי לאוין לא קנסוה. ועיין במשנ"למ ז"ל שם שהביא בשם חכמי אשכנז דכל שכן שניות דמיפר נדריה. וכבר תמה הוא ז"ל עליהם מדברי התוספתא. והדבר פשוט דכל היכא דקנסוה לכל מילי הוא הדין דקנסוה להפרת נדרים ואינו זכאי בהפרת נדריה אפילו דיעבד. ואם כן ש"מ דבית דין מתנין כו' ויש לומר דגבי נזירות אפשר דבדיעבד הוי הפרה ועוד יש לומר דמה שביטלו חכמים הפרתו אין זה עקירה. כיון דאין להם שום זכות זה בזה אינה נודרת על דעתו כלל ואין הפרתו כלום ולא מיקרייא נשואה כלל ודו"ק. וכן כתב הרשב"א ז"ל ע"ש:

דף צא תוס' בד"ה אמר רב ששת קנסא כו'. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מעשר ובמשנל"מ ז"ל שם:

רש"י בד"ה ולא מייבם מדרבנן דרבנן קנסוה. עיין מהרש"א ז"ל מ"שכ על הא דאחיו של שני אינו מייבם. והדבר פשוט דהטעם הוא כיון דאסירה לשני אסורה נמי לאחיו דהוי כמו אחיו של בועל דאינו מייבם. וכדאי' בירושלמי בפירקין:

ע"ב בד"ה חוץ מאשת איש כו'. וכיון דבעינן גיטא אלמא מילתא היא ומיתסר אקמא. עיין מהרש"א ז"ל מ"שכ בזה. והוא נגד מ"שכ בעצמו לעיל בד"ה אי הכי סיפא דכל היכא דצריכה גט משני אסורה לראשון. וכן הוא בפשיטות:

רב פפא סבר למיעבד עובדא במאי הוי ליה למיעבד אמר לי' רב הונא בריה דרב יהושע אנן אשינויא ניקום וניסמוך. אלא שמעינן מכל הני מתניתין דלא אמרינן מאי הוי לה למיעבד. וא"כ כל הני מתניתין דגיטין אתיין דלא כר"ש דאמר דבנישאת שלא ברשות דמותרת לחזור לו משום דמאי הוי לה למיעבד. אלא אפי' היכא דהויא אנוסה גמורה מ"מ כל הדרכים האלו בה והרמ"א ז"ל בסי' י"ג הביא בשם הרשב"א ז"ל דהיכא דנישאת ע"פ אונס שר או ע"פ הוראת ב"ד הויא כאנוסה ומותרת לחזור לראשון. וכתב כן מהא דמיכל בת שאול שחזרה לדוד. והיינו משום דאנוסה הוות או ע"פ שאול או ע"פ הוראת בית דין במלוה ופרוטה. והקשה הט"ז ז"ל שם דהא קי"ל דאפילו נישאת ע"פ ב' עדים אסורה ולא אמרינן מאי הוי לה למיעבד. והיינו משום דעביד רבנן תקנתא דכל דרך נישואין לאחר בעבירה אסורה לשניהם וכל הדרכים האלו בה ואין לחלק בין היכא דנישאת לאחר ע"פ טעות של גרושין או מיתה ובין טעות של קידושין דסברא דלא הוי קידושין לראשון כלל דהא הלכו הצרות ונישאו שהיו ג"כ בחזקת היתר לשוק. ואפ"ה כל הדרכים האלו בה:

ויש לדקדק למאי דמשמע משמעתין דע"י עדים אנוסה גמורה היא ומאי הוי לה למיעבד א"כ אמאי חייבת בקרבן הא אנוסה היא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פ' החולץ לענין אם נתייבמה אחר ג' חדשים ולא הוכר עוברה דפטורה מן הקרבן דומיא דבא על הנדה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא כדאמרינן בשבועות. וכבר הרגיש בזה בעל ק"ע בריש פ' החולץ. אלא מ"שכ שם דלר"ש דאמר דמותרת לחזור לו פטורה נמי מן הקרבן הוא תמוה דבהדיא תניא איפכא לר"ש ע"פ עדים כשגגת איש באשה וחייבת בקרבן. וצריך לומר דלא פטרינן מטעם אנוס אלא דוקא היכא דטעה בדבר מצוה. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות. וכבר דברנו בזה במקום אחר. עכ"פ לדברי הרשב"א ז"ל דהוראת ב"ד אנוסה היא יותר מכל הני. א"כ מ"ט דמ"ד דחייב קרבן אם עשה בהוראת ב"ד. כיון דאנוס גמור הוא מה שאין כמותו. וצ"ל דמשום אונס אינו נפטר מן הקרבן. אלא דוקא היכא דעשה מצוה. ועיין רש"י במתניתין שכתב דניסת שלא ע"פ ב"ד חייבת בקרבן דשוגגת היא ולאו אנוסה דאיבעי לה לאמתוני ולא הבנתי דהא בעדים אין כאן פשיעה כלל ומאי הוי לה למיעבד כדאמרי' בגמרא. ומ"מ דברי הרשב"א ז"ל צ"ע. וממיכל בת שאול אין ראיה כ"כ דהא פלטי בן ליש נהג בה איסור ולאו נישואין גמורין היו. אלא למלאות רצון שאול. וכמו שדרשו ז"ל שבכה על מצוה דאזיל מיניה. ובאמת יש לי לדקדק באותו ענין מאי דעתיה דשאול המלך ע"ה נהי דדעתיה אמלוה מ"מ הא כבר היתה נשואה לדוד. ונהי דבביאה י"ל ע"ד קידושין הראשונים הוי אבל חופה קונה לרב הונא. ואין כאן מקומו להאריך בזה:

גמ' אמר רב אשי ולקלא לא חיישינן הי קלא אלימא דבתר נישואין כו'. ודקדק הריטב"א ז"ל א"כ אידך דרב אשי למה לי ע"ש. ולא ידענא מאי קשיא לי' דמהכא לא שמעינן אלא דקול אינו סותר עדות ברורה. אבל קלא דבתר נישואין דאידך דרב אשי אין הקול סותר הנישואין. כמו שפי' רש"י ז"ל דיצא עליה קול דגרושה או זונה הוא דליכא עדות ברורה להכחיש את הקול. ואיצטריך לאשמעינן דאפ"ה לא חיישינן לקלא ולדידי קשיא מאי ארי' קלא דבתר נישואין אפילו אם יצא הקול קודם הנישואין אמאי ניחוש ליה כיון דעד מעיד שמת וכי עדיף קול מעד אחד ואפילו אם אחד אומר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון בהתירוה להינשא לחוד. והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו הא דרב אשי. והרמ"א ז"ל הביאו בסי' י"ז בשם רבינו ירוחם. ועוד דהא קול. היינו שזה שמע מפלוני וזה מפלוני. והיינו עד מפי עד ואמאי קרי לה קלא. דהא בעדות אשה מיקריא עדות. ועיין בכתובות גבי הא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ונפק קלא דבן גרושה הוא. ובתוס' שם:

דף צב ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן. שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן. ופירש רש"י ז"ל במתניתין דשלא ע"פ ב"ד היינו בעדים. משמע דע"י עד אחד אינה רשאה להינשא שלא ע"פ ב"ד ומזידה היא ואין בה קרבן. ועיין בזה בש"ע סי' י"ז ובח"מ ובב"ש שם. איזה ב"ד הוא דבעינן הכא. והח"מ ז"ל דקדק מלשון ברשות ב"ד דאין צריך ב"ד. אבל מסיפא דניסת ע"פ ב"ד משמע דבעינן ב"ד. והיינו ע"פ עד אחד אלא דהח"מ ז"ל כתב שם דניסת ע"פ ב"ד היינו דוקא ב"ד הגדול דהוא אחד מן התנאים שהיחידים פטורים. ולענ"ד צ"ע כיון דהוראה זו פשוטה היא בישראל נראה דאפילו שלא ע"פ ב"ד הגדול פטור. וכבר כתבתי בזה באורך בריש הוריות. וגם עיקר הדבר לא ידעתי מנ"ל דבעינן דוקא הוראת ב"ד הגדול לפטור את היחיד דהא מבעשותה נפקא לן וכל הוראת ב"ד בכלל. ומדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דהוא ז"ל כתב לפטור את היחידים הרבים ולחייב את הב"ד בזה הוא דבעינן דוקא ב"ד הגדול דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל. וגם בזה כתבתי בחי' הוריות. ועל הח"מ יפלא שלא הביא דברי התוס' בריש הוריות שכתבו בהדיא דהוראת ב"ד דהכא לאו דוקא ב"ד הגדול אלא ע"י כל ב"ד פטורה ע"ש:

אמר זעירי ליתא למתניתין מדתני דבי מדרשא כו'. ועיין ריטב"א ז"ל שכתב דלהכי עדיפא ליה ברייתא משום דבבי מדרשא תנן לה וקיימא לן דהילכתא היא. ונ"ל די"ל דהאי נמי סיומא דמילתא דר"ש דמתני' היא. וכדתניא בברייתא אליביה דר"ש עשו ב"ד הוראתן כזדון איש באשה. ומש"ה קאמר זעירי דלא קי"ל כר"ש בהא דפוטר גם בטעות כל שהורו ב"ד לעשות. אלא קי"ל כהא דתני בי מדרשא דבטעות לא מיקרי הוראה כלל. ועיין בריש הוריות שהארכתי שם לקיים פי' רש"י ז"ל אליבא דר"ש דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמו שפי' בשבת פ' המצניע ע"ש. ובשמעתין מוכח דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ואי נימא כוליה סיומא דמילתא דר"ש היא י"ל דהיינו טעמא דר"ש פוטר אפי' בטעות משום דלר"ש לאו מקרא ילפינן הא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דלית ליה יתורא דקרא לזה. וכמו שכתבתי שם אלא משום דאנוס הוא הואיל וברשות עשה וה"נ אפי' בטעות אנוס הוא כיון דהורו לו ב"ד לעשות. אבל למאן דיליף פטורא דהוראת ב"ד מחד מהני תלתא מיעוטי א"כ לא יליף אלא בהוראה דומיא, דהוראת ציבור. ושם הארכתי יותר בזה. והשתא אי נימא דר"ש פוטר נמי בהוראה בטעות. א"כ הא דאמר לעיל בברייתא ע"פ עדים כשגגת איש באשה. היינו משום דאם יש ב' עדים אינה צריכה להוראת ב"ד. אבל אם עשתה ע"פ הוראת ב"ד אפילו בשני עדים הרי היא פטורה ושמעינן מינה דבעד אחד צריכה להוראת ב"ד. דאל"ה אין חילוק בין ע"פ עדים או ע"פ עד אחד. אלא דאפשר לפרש דהכי קאמר עשו ב"ד בהוראה בין ע"פ עד אחד בין ע"פ ב' עדים פטורה ע"פ עדים היינו שנישאת שלא בהוראת ב"ד ג"כ בין ע"פ עדים בין ע"פ עד אחד חייבת. ובהכי ניחא הא דלא מוקמי אמוראי לעיל לדברי ר"ש דברייתא לענין קרבן כרבינא אע"ג דהכי משמע בתוספתא דאקרבן קאי משום דמשמע להו לישנא דע"פ עדים דיש חילוק בין עדים לע"א ולענין קרבן אין חילוק. אבל לרב נחמן דאמר דמתניתין נמי סברה דבעינן דווקא הוראה ולא טעות. והכא הוראה היא משום דבעלמא