קרן אורה יבמות קכד

ולפמ"ש לעיל דאביי ס"ל דטעמא דעד אחד הוא משום דשתיקה כהודאה א"ש ולא שייך גבי איסורין האי כללא דכל מקום כו' כיון דהעיקר לאו משום נאמנות העד הוא אלא בצירוף הודאתו. וכבר כתבתי דלשיטה זו ע"כ צריך לאוקמי הא דאחד אומר אכל כו' או אחד אומר נטמא שבאו דווקא בבת אחת. דבזה אחר זה לא מצינן לאוקמי. דא"כ כבר הודה לראשון. וכמשמעות התוס' ז"ל בנזיר שם:

אבל מדברי התוס' בכריתות משמע דגם לפי שיטתם דמשום שתיקה כהודאה העד נאמן מ"מ שייכא ביה הא דעולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. והיינו כמו שכתבתי לעיל דלאו הודאה ממש קאמרינן אלא קצת רגלים לדבר. אבל העיקר אנאמנות העד הוא דקסמיך. ולפ"ז שייך שפיר שתיקה כהודאה אפי' בבת אחת. וכן בזאח"ז כללא דכל מקום כו':

ובסוטה פרק מי שקינא הקשו התוס' ז"ל דלר' יצחק ולעולא דאמרי תני לא היתה שותה. והיינו משום דס"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו'. א"כ היכי מוקמי מתניתין דכריתות דאחד אומר אכל. ולא הבנתי קושיתם ז"ל דלשיטתם דס"ל דמטעם שתיקה כהודאה הוא דעד נאמן. א"כ פשיטא דבבת אחת לא שייך למימר כל מקום שהאמינה תורה כו'. כיון דלא ידעינן למאן קמודה:

ולפי משמעות דברי התוס' בסוטה דעולא אפי' בבת אחת אמר לכללא דכל מקום כו'. וכן מספקא להו להתוס' ז"ל לקמן בפ' האשה בתרא. ע"כ צ"ל לדידיה דגבי איסורין לא נאמר האי כללא. דאל"כ תיקשי ממתניתין דכריתות אמאי לא יביא חטאת. וממתניתין דטהרות אמאי לא יהיה ודאי טמא. אלא לר' חייא דמחלק בין בב"א לזאח"ז הוא דיש מקום לומר באיסורין ג"כ הכי ולאוקמי הא דכריתות וטהרות בבת אחת. ומה הוא ענין זאח"ז אם קבלת עדותו של ראשון בפני ב"ד או אמירתו בלבד. יתבאר עוד לקמן במכילתין בס"ד כי ענין עמוק הוא. הש"ית יהיה בעזרי. ועוד כמה עיקרים גדולים מהלכה זו אשר יתבארו לקמן בעז"ה:

והנני חוזר אל ראשית דבר מה שהכריחו התוס' ז"ל. דע"כ משום שתיקה כהודאה הוא ומיעוטא דלא שיודיעוהו אחרים הוא באינו יודע דאי בהכחשה למה לי קרא הכתיב לא יקום עד אחד כו'. ולכל חטאת. צ"ל דולא שיודיעוהו אחרים קאי אשנים וקמ"ל קרא דיכול לתרץ דבריו ונאמן בזה על עצמו. אלא דלדברי התוס' ז"ל דלכל חטאת קאי אקרבנות. וכן דרשינן באמת בספרי עיין בילקוט פרשה כי תצא. א"כ קשה מנ"ל לחלק, בין דבר שבערוה או דיני ממונות לשאר איסורין. כיון דבאכילת חלב לענין חטאת נמי כתב רחמנא לא יקום עד אחד באיש כו'. ע"פ שנים עדים כו'. ואפ"ה איתרבי מאו הודע דאם אינו מכחישו עד אחד נאמן ה"נ נימא כן בדבר שבערוה או בדיני ממונות דעד אחד בלא הכחשה נאמן. ואמאי פליג רבא עליה דאביי באשתו זינתה ועוד דלמה לי גז"ש דדבר דבר למילף ערוה מממון דבעינן ב' עדים מהיכא תיתי נימא דסגי בעד אחד כיון דלענין איסור וחטאת נמי בעינן שנים. ולענ"ד נראה דאסמכתא בעלמא הוא הא דדרשינן קרבנות מלכל חטאת. וכן הא דמרבי התם להעלותו לכהונה ולמזבח ולהורידו דבעי ב' עדים ג"כ אסמכתא בעלמא הוא. והשתא א"ש דהא דאין עד אחד נאמן אם הבע"ד מכחישו מאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים נפקא לן. אבל בדבר שבערוה עד אחד לאו כלום הוא אפילו בלא הכחשה. ואביי דאמר באשתך זינתה דנאמן הוא מדרבנן כמו שכתבו הראשונים ז"ל. ובזה נראה לפרש הא דמוכח הש"ס הכא לרבנן דאמרי דשנים אין מחייבין אותו קרבן דחד באיני יודע נמי לא מהימן. משום דילפינן בקל וחומר מממון דמה ממון דשנים מחייבין אותו ממון אין עד אחד מחייבו ממון אפילו בלא הכחשה קרבן דאין שנים מחייבין אותו כש"כ דאין אחד מחייבו אפילו בלא הכחשה. אלא ע"כ משום דשתיקה כהודאה. ולענין ממון י"ל דלא שייך שתיקה כהודאה משום די"ל משטה אני בך. אלא דלהאי לישנא הדק"ל א"כ מה בין איסור לדבר שבממון. כיון דבכולהו בעינן דווקא ב' עדים. דהא בכל האיסורין אמרי רבנן דאדם נאמן על עצמו. והדברים ארוכים ורחבים מני ים ועוד צ"ע ודו"ק:

דף פח תוס' בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי. והקשו הא מסקינן בפ' ד"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. ומוקמינן לה אחזקה. א"כ בחטאת קאי. ועוד מאי קמשני בניסת לאחד מעידיה היכי שבקינן ליה הא מחייב מיתה. ותי' דמה שדייקא ומינסבא מרע לה לחזקה. והמהרש"א ז"ל כתב דלא הוצרכו לזה. דהא דמוקמינן לה אחזקה. היינו למי שמסופק בדבר. אבל לא לאלו שאומרים ברי לי. וכן כתב הפני יהושע ז"ל בכתובות פ"ב בשם הרשב"א ז"ל באורך. דהא דמלקין על החזקות היינו למי שמסופק בדבר אבל לא למי שטוען ברי נגד חזקה או רוב. והנה לענין א"ת וחטאת וודאי נראין הדברים כן. משום דאדם נאמן על עצמו אפי' נגד ב' עדים. וכמבואר בדברי התוס' ז"ל בב"מ ובכריתות דלמ"ד אדם נאמן על עצמו הוא נאמן נגד עדים בין לקולא היינו דשומן הוא ולהפטר מחטאת או לחומרא להתחייב חטאת. כגון אם ב' עדים אומרי' דשומן הוא. והוא עצמו אומר דחלב הוא. דחייב חטאת ואפילו למאי דקי"ל כהאי לישנא דמתרץ דיבורי' ולא משום דנאמן על עצמו. וא"כ אינו נאמן בין לקולא בין לחומרא נגד עדים. מ"מ נגד חזקה נראה דנאמן ואין לחייבו קרבן. ואע"ג דמ"שכ התוס' דפיו אינו מחייבו קרבן. בהכחשת עדים צ"ע. כיון דהוא יודע בבירור שאכל חלב אמאי לא יביא חטאת. והא דעדים מחייבין אותו חטאת היכא דאינו יכול לתרץ דיבורו. אע"ג דהוא אומר ברי שלא אכל או שומן אכל. היינו משום דלא מהימנינן ליה וממשכנין אותו לאתויי חטאת. אבל איפכא אמאי לא יביא חטאת אפי' אם עדים מכחישין אותו. וצריך לומר דבזה נמי לא מקבלין ממנו חטאת שיביא על אכילה זו דעדים מהימני דלאו חלב הוא. ועיין בש"ע י"ד סי' א' שכתב שם בטבח שהכחיש העדים ואמר לא שחטתיה דאסור לדידיה משום דשויה אנפשיה ח"דא. ועיין בפ"ט מהל' אישות במשנל"מ ז"ל מ"שכ בזה. ולענ"ד דבר זה תליא בהני תרי לישני אליבא דרבנן דאי טעמא משום דמתרץ דיבורו. אבל אינו נאמן נגד עדים. והיכא דעדים מכחישין אותו מחזקינן ליה כמשקר. הוא עצמו ג"כ מותר בה. ובגוונא דלא שייכא חד"א מטעם נדר. אבל לטעמא דאדם נאמן על עצמו כי היכי דמהימן לקולא ה"נ מהימן לחומרא. עכ"פ היכא דליכא אלא חזקה לכ"ע נראה דנאמן על עצמו אם אומר ברי לי ואינו מחוייב להביא חטאת או אשם תלוי. ולענין מיתה נמי נראה דאין לחייבו. כיון דלא התיר עצמו למיתה. אלא אומר ברי לי דהיתר הוא. אבל לענין לא תצא צ"ע דלענין זה לא מהני אמירתן דאינן נאמנים ע"ז. כיון דלדידן ספיקא הוא. ועוד דאיכא לאוקמ' אחזקה היכי שבקינן לה תותיה ולא מפקינן לה מיניה. והרשב"א ז"ל כתב כיון דהם אומרים ברי אין לנו כח להוציאה מתחת ידו. אע"ג דלדידן מספקא לן אבל בניה היה נראה דספק ממזרים הם. והדבר תימה להניח אותו לפסול זרעו. ולסברת הר"י בר ברוך ז"ל בכתובות דע"י עדים הראשונים הרי היא בחזקת היתר א"ש קצת משום דמוקמינן לה בחזקת היתר. אלא דאליביה נמי ע"כ ספק הוא. מדפריך הבא עליה באשם תלוי קאי. ועיין בירושלמי בפירקין דיש קצת סמך לסברת הר"י בר ברוך ז"ל. אבל לסברת הרשב"א ז"ל ודאי תיקשי היא יושבת תחת בעלה ובני' ממזרין וודאין לעלמא דמוקמינן לה בחזקת אשת איש. וע"כ צ"ל דברי דידהו מהני גם לעלמא להכשיר הבנים. והיינו משום חזקה דדוקא ומינסבא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דשניהם יודעים שהיא מותרת גם הבנים כשרים משום דחזקה היא שאין מקלקלין עצמן. אבל אם אחד מהן אינו יודע הולד ספק ממזר. ובעיקר סברת הרשב"א ז"ל יש לדקדק מהא דאיתא בכריתות ריש המביא כו' אשם תלוי שהוזמו עדיו מודו רבנן לר"מ דיצא וירעה בעדר משום דאין לבו נוקפו דהוא יודע שלא אכל אלא אעדים סמך וסבר מייתינא סהדי ומזמי ליה כן פי' רש"י ז"ל שם. והשתא למה לי הוזמו עדיו אפי' הוכחשו ג"כ יצא וירעה בעדר כיון דהוא אומר ברי לי. אלא דמ"ש רש"י ז"ל דהוא יודע בבירור שלא אכל צ"ע דא"כ לכ"ע מהני ברי שלו. וכדאמרינן הכא בנישאת לאחד מעידיה דהא ליכא חזקה התם. ועוד היכי מצי מיירי התם דהוא מכחישן א"כ לרבנן בלא"ה פטור מא"ת. וכן העיר בדברי רש"י ז"ל הנ"ת בכריתות שם. אלא ע"כ מיירי דהוא אינו יודע. וכן צ"ל בהא דמותיב רבא התם מהא דתנן שור הנסקל אינו כן אם עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר והיכי דמי אי דאמרי תרי הרג ותרי לא הרג, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. ופירשו התוס' ז"ל דמסיפא דתנן משנסקל מותר בהנאה פריך אמאי מותר סמוך אהני דאמרי הרג ואי מיירי דהוא יודע שלא הרג אמאי לא יותר לו בהנאה אם לא שנאמר דלכתחילה אסור להנות מדבר איסור כה"ג אפילו מי שברי לו שמותר הוא. והכא דווקא אם ניסת לא תצא. אבל לכתחילה לא תנשא ועיין בתוס' שם בד"ה מאי חזית שכתבו דמש"ה מוכח הש"ס הכי ולא מייתי בקיצור מדשור הנסקל מיירי בעדים ה"נ הא דא"ת מיירי בעדים משום דהוי מוקים לה בהכחשה ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאי בהכחשה א"כ אמאי לר"מ יצא וירעה בעדר הא באשם תלוי קאי דמאי חזית כו'. כיון דע"כ מיירי שהוא אינו יודע. וכמשמעות לשון המשנה ונודע לו שלא חטא היינו שאח"כ נודע לו ע"י הזמת העדים. אבל בהכחשה עדיין לא נודע לו שלא חטא.