קרן אורה יבמות קכג

לו בפעם ראשון. אבל בפסולי המוקדשין מיירי שהבע"ד היה עמו בשעת עשייתו בזבחים ובטהרות ומש"ה אינו נאמן אם אמר לו זבחים שהקרבתי באותו יום נתפגלו. ומהאי טעמא גופא דאמאי לא אמר תיכף בשעת מעשה כשראה אותו. והן דברי התוספתא שהביא בפ' י"ב מהל' מעשר המוכר בשר לחבירו ואמר לו אח"כ בשר שמכרתי לך בשר בכור הוא אינו נאמן משורת הדין והוא ג"כ מהאי טעמא כיון שיצא מת"י בחזקת כשרות שוב אינו נאמן. אבל בלא"ה העד נאמן אפילו היכא דלאו בידו. ובהכי מיירי כל הני עובדא דגיטין דשאלו ס"ת ביד מי היינו משום דכיון דבשעת מסירת הס"ת לא אמר לא היה נאמן לומר אח"כ אם לא מתוך שנאמן להפסיד שכרו. אלא דצריך לדקדק אמאי לא מהימן נמי אם אמר בשר בכור הוא. מתוך שנאמן להפסיד דמיו דצריך להחזיר לו דמיו ואין כאן מקומו. ואביי דמצריך דווקא היכא דהוא בידו יש לומר דאביי ס"ל דמטעם שתיקה כהודאה העד נאמן. ומש"ה אמר נמי באשתך זינתה דנאמן אפי' בדבר שבערוה. אבל העד עצמו אינו נאמן אלא היכא דהוא בידו. ורבא ס"ל דבכל גוונא העד עצמו נאמן. כללו של דבר הך פלוגתא דרבוותא תליא בהני תרי לישנא דאמרינן בכריתות אליבא דרבנן. ולהך לישנא דאדם נאמן על עצמו מוכרחים אנו לומר דהא דעד נאמן לומר אכלת חלב. היינו מחמת שתיקה כהודא'. אבל להך לישנא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בלא"ה עדים נאמנים. עד אחד נמי מהימן אפי' בלא שתיקה כהודאה. אלא כל שאינו מכחישו בפירוש ה"ז נאמן בין לאסור בין להתיר אפי' נגד חזקה. ונראה להביא ראיה לשיטה זו דעד אחד מצד עצמו נאמן מהא דאיתא בתמורה ריש פרק כל האיסורין דר"ש יליף ק"ו דרובע ונרבע פסול מבע"מ מה בעל מום שאינו נהרג פסול למזבח. ופריך אשכחן בשני עדים בעד אחד מנין. ומשני מה בע"מ דאין העדאת ב' עדים מחייבין אותו מיתה העדאת עד א' פוסלו להקרבה רובע ונרבע דב' עדים מחייבין אותו מיתה אינו דין דעד אחד פוסלו להקרבה. ופי' רש"י ז"ל בע"מ פוסלו עד אחד היינו מומחה. אלמא דכי היכי דעד דבע"מ פוסלו מחמת נאמנותו. ה"נ עד אחד דרובע דפוסלו מצד נאמנות העד. אלא דא"כ דהתרת מומחה הוי כעד אחד. א"כ אמאי לא ילפינן מינה בעלמא דעד אחד נאמן. אפי' נגד חזקה. ועוד היכי מוכח מהא דחכם נאמן במומין דעד אחד מהימן הא אפי' בדיני ממונות איכא מ"ד דיחיד מומחה כשר. וע"כ הוראה שאני דלאו תורת עדות היא זו. אבל לא ידענא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דעד אחד היינו החכם ולמה לא נפרש כפשוטו דעד אחד ממש נאמן בבע"מ כמו בכל האיסורין וילפינן מינה ק"ו לרובע ונרבע דמיפסיל ע"י עד אחד. ולא ילפינן דעד אחד מהימן ברובע ונרבע. דלזה לא איצטריך ק"ו דוודאי נאמן ע"א באיסורין. אלא דעיקר ילפותא הוא דנרבע פסול למזבח דס"ד דווקא ע"י ב' עדים הוא דפסול משום דחייב מיתה. אבל ע"י ע"א לא מיפסיל כלל. ולפ"ז לא מוכח מהתם דהעד עצמו נאמן:

עוד נראה קצת ראיה מהא דתנן בב"ק בהגוזל גזל חמץ כו'. בהמה ונעבדה בה עבירה ופירש"י ז"ל היינו רובע ונרבע ע"פ ע"א. והתם לא שייכא שתיקה כהודאה. דהא אצל גזלן הוא. וכן מהא דאיתא פ' שור שנגח ר"א אומר נקי מחצי כופר. וה"ד כגון ע"פ ע"א או ע"פ עצמו ופריך לגירסת הראב"ד ז"ל שהביא השיטה מקובצת כופרא ממונא ואעד אחד פריך למה לי קרא בתם אפילו במועד לא מחייב. ומשני כופרא כפרה ויכול עד אחד לחייבו כמו חטאת. ודוחק לומר דמיירי כגון דאמר העד שבפניו המית:

וכן משמע מהא דאמרינן ביוצא דופן דאחר הקדשה נמי נפסלת ברובע ונרבע. ובקדשים לא שייך שתיקה כהודאה. כיון דלאו דידיה. ומהא דאמרינן בירושלמי פרק שני נזירים דאחד שאמר לשנים ראיתי אחד מכם שנטמא או אחד מכם נזר דהוי ספק נזירים. והביאו הרמב"ם ז"ל בחיבורו והכא נמי לא שייך שתיקה כהודאה. כיון דחד מינייהו וודאי לא נטמא ולא נזר. ואפ"ה העד נאמן. ש"מ דהעד עצמו נאמן. ועיין תוס' ריש פ' שני נזירים:

והנה הרמ"א ז"ל בי"ד סי' קכ"ז הביא ב' דעות בעד אחד בהכחשה י"א דהראשון נאמן. וי"א דהשני נאמן והראשון בהכחשה לאו כלום הוא. וכבר האריך הש"ך ז"ל שם התם בזה. וכתב דלשיטה זו דהטעם משום שתיקה כהודאה. א"כ הכא בב' עדים לא שייך שתיקה כהודאה דלא ידעינן למאן קא מודי. וכן לשיטה זו דלאו משום שתיקה כהודאה כתב שם. די"ל דע"א בהכחשת חבירו לאו כלום היא. והא דתנן במתניתין דכריתות אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל מביא א"ת. היינו משום דא"ת שאני דאפילו לבו נוקפו מביא א"ת. ולא הבנתי דהא לענין טהרות נמי תנן הכי אחד אומר נטמא ואחד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא. וברה"ר ספיקו טהור. אלמא דספק גמור הוא. וע"כ צ"ל דבזה נמי שייך שתיקה כהודאה. וכן לא אמרינן בזה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

והתוס' ז"ל בנזיר דף כ' גבי הא דכת אחת אומרת נזר שתים ואחת אומרת נזר חמש. כתבו דמיירי במכחישן או באיני יודע או אפילו בשותק. וכגון שבאו בבת אחת. דבזה לא אמרינן שתיקה כהודאה. כיון דהעדים עצמן מכחישין זא"ז. ולמ"ד אליבא דרבנן דאדם נאמן על עצמו. ע"כ צריך לאוקמי באומר איני יודע או בשותק דאי מכחישן פטור הוא מנזירות. אלא דלפ"ז קשה הא דאמר התם ר"י בשם ריב"ב דלא נחלקו ב"ש וב"ה בב' כיתי עדים דהוי נזיר שתים ולא נחלקו אלא בכת אחת אחד אומר שתים ואחד אומר חמש. והשתא אי מיירי באומר איני יודע. א"כ אמאי פליגי ב"ש בכת אחת. כיון דלא איצטריך לצרפינהו אלא כל חד מהימן והוי דומיא דב' כיתי עדים. וצ"ל דר"י ס"ל כר"מ. דאפי' מכחיש העדים נאמנים ומיירי בהכחשה וא"כ בכת אחת איצטריך לצרופינהו. ומש"ה קאמר דבזה נחלקו כדאיתא נמי בסנהדרין לענין עדות ממון. אבל למאי דקי"ל כרבנן דעדים אין מחייבין אותו בהכחשה או משום דאדם נאמן על עצמו או משום דיכול לומר נשאלתי על נזרי א"ל ע"כ מיירי באומר איני יודע או שהוא שותק ותו ליכא שום חילוק בין כת אחת לב' כיתי עדים. ויש ליישב בזה מה שדקדק הלח"מ שם על הרמב"ם ז"ל אמאי לא כתב רבותא דכת אחת עיי"ש. דבלא הכחשה ליכא רבותא כלל בכת אחת יותר מב' כיתי עדים. עכ"פ מדברי התוס' ז"ל מוכח דלא אמרינן שתיקה כהודאה היכא דעדים מכחשי אהדדי. וא"כ קשה לשיטתם הא דאחד אומר אכל ואחד אומר נטמא דספיקא הוי וא"ל דמיירי שבאו העדי' זא"ז דא"כ חטאת נמי ליחייב דהא שתק לראשון ושתיקה כהודאה כדמוכח מדברי התוס' בנזיר שם. והתוס' ז"ל בריש כריתות כתבו מטעם אחר דע"כ מיירי בבת אחת. דאי בזה אחר זה א"כ הראשון שנתקבל עדותו הוי כשנים. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דלשיטתם דלא תליא בנאמנות העד. אלא העיקר משום דשתיקה כהודאה. א"כ אין לזה שייכות להאי כללא דכל מקום שהאמינה משום שתיקת הבע"ד. וצ"ל לדברי התוס' ז"ל בכריתןןת דס"ל דאפילו בבת אחת שייך שתיקה. דדהא לא הודאה ממש אמרינן אלא קצת רגלים לדבר ושפיר מייתי אשם תלוי. וכמו שכ' השך ז"ל. וגם לענין טומאה הוי ספק. והדבר מוכרח דשני עדים המכחישים זא"ז באיסור ספיקא הוי ולא אמרינן דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא:

וכן לשיטה זו דהעד עצמו נאמן ג"כ ע"כ צ"ל כן דספיקא הוי וכנ"ל ממתניתין דטהרות. דאין לומר דמיירי בזא"ז. דא"כ הראשון נאמן דהוי כשנים. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. אלא דהנימק"י בשם הריטב"א ז"ל כתב דבאיסורין לא אמרינן האי כללא דכל מקום כו'. משום דלא האמינה תורה כשנים הכא. דבאיסורין בחד נמי סגי. וכבר דקדק הש"ך ז"ל ע"ז מהא דאמרינן הכא גבי סוטה ועגלה ערופה להא דעולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. ונהי דסוטה הוי דבר שבערוה ומן הדין היה צריך שנים ולאחד האמינתו התורה כשנים. אבל לענין עגלה ערופה מנ"ל דהאמינתו התורה כשנים דמהיכא תיתי נימא דבעינן שנים. ואפ"ה איתמר התם הא דעולא. ותי' דהתם קרא כתיב דעד אחד נאמן. ומש"ה חשיב כשנים. אבל באיסורין סברא בעלמא היא. ואני לא אבין דהא באיסורין נמי אי לאו קרא דאי הודע אליו מ"מ. ה"א דחד לא מהימן גם באיסורין והוי ממש דומיא דעגלה ערופה דגלי קרא דעד אחד מהימן. וי"ל דע"ע שאני דידיעת ההורג הוי דומיא דדיני נפשות דבעינן דווקא ב' עדים אבל התור' האמינה לא' כשנים. מש"ה הרי הוא כשנים. אבל גבי איסורין לא מצינו דבעינן שנים כלל. ולא האמינתו התורה כשנים. ושפיר מצינן לאוקמי הא דאחד אומר אכל כו'. ואחד אומר נטמא בזה אחר זה. אלא דאכתי תיקשי לאביי דאמר גבי אשתך זינתה דנמי מהימן עד אחד אם אינו מכחישו. א"כ גם באיסורין נאמן הוא כשנים אפי' בדבר שבערוה. ואליבי' לא מצינן לאוקמי בזא"ז. וי"ל דהא דאמר אביי דבאשתך זינתה מהימן הוא מדרבנן בעלמא. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. ולא מצינו שהתורה האמינתו כשנים. אלא דהניחא לשיטת הריטב"א דנאמנות ע"א באשה הוא מה"ת שפיר מצינן למימר הכי דעד אחד באיסורין כיון דאינו נאמן כשנים אלא מדרבנן לא אמרינן ביה האי כללא דכל מקום כו'. אבל לפי שיטת רוב הראשונים דע"א באשה ג"כ מדרבנן בנן הוא. ואפ"ה אמרינן בי' כל מקום כו'. א"כ באיסורין נמי כיון דמדרבנן נאמן כשני' אפילו בדבר שבערוה אמאי לא נימא גבי' כל מקום שהאמינה תורה כו':