קרן אורה יבמות קכב

יודע. לא מצאתי הכרח לזה. ובהא מודינא דלשיטה זו בעינן שיהיה דבר שאפשר לבע"ד לידע. דאל"ה וודאי לא שייך למימר שתיקה כהודאה:

ונראה להביא ראיה עוד דדעת הרמב"ם ז"ל דהעד עצמו נאמן ולא מחמת שתיקה כהודאה ממ"שכ בהל' שגגות ובפ"ז מהל' סנהדרין דאם אמר העד על חתיכה שחלב הוא והוא אינו מכחישו ואח"כ אכלו חייב מלקות במזיד וחטאת בשוגג. והשתא אי נימא דשתיקתו כהודאה היא. א"כ הרי הוא בחזקת חלב מצד הודאתו ולמה ילקה. אלא דהיא גופא צ"ע אם הוא עצמו אמר שחלב הוא ושויה אנפשיה חד"א אי לוקין עליו אח"כ כשאכלו. ומ"מ בלא"ה לא שייך לומר בזה שתיקה כהודאה מה שאמר שחלב הוא דסתמא מיירי אפילו בחלב של אחר דלא הוה לי' לידע. וכן כלאי הכרם הם פירות אלו. אשה זו גרושה או זונה. וכמבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל דאינו נפטר אלא אם הכחישו ואמר זה אינו חלב וזו אינה גרושה. אבל כל שלא הכחישו נאמן העד אפילו אם לא ה"ל לידע ע"ש בהל' סנהדרין. ודברי הכ"מ ז"ל אינן מבוררים שם. וכמו שכתב המשנ"למ ז"ל:

ואחרי העיון מצאתי בקידושין פרק האומר דע"י החזקת איסור ע"י הודאת עצמו אין מחייבין אותו מלקות. מהא דאמרי' התם דר' אמי דס"ל דהאב נאמן אפילו לסקילה מודה אם היא עצמה אמרה שנתקדשה שאינה נסקלת. אלמא אע"ג דהחזיקה את עצמה בא"א מ"מ אינה נסקלת עי"ז דאינה נידונית למכות ולעונשין ע"י הודאת פיה וה"נ גבי חלב אם הוא עצמו החזיק החתיכה בחלב ואח"כ אכלו אינו לוקה. ושפיר מוכח מינה דהעד בעצמו נאמן ודברים אלו נובעים מדברי הירושלמי בנזיר ובסוטה. וא"כ מוכח דשיטת הירושלמי היא ג"כ דהעד בעצמו נאמן ולאו מטעם שתיקה כהודאה. ודרך אגב אני מסתפק בהאי דינא שכתב הרמב"ם ז"ל דלוקה ע"י החזקת עד אחד בחלב. דלכאורה היה נראה דשיטת הירושלמי אזלא בשיטת רבי אמי דש"ס דילן בדברי האומר דס"ל דהאב נמי נאמן למכות ולעונשים. כיון דהאמינתו תורה לאיסורא ממילא הוחזקה גם לענין עונשין. אבל לדידן דקי"ל כרב דאע"ג דהאב נאמן. היינו לענין איסור אבל לא למכות ולעונשין. כיון דעיקר החזקה הוא ע"י האב ולא האמינתו התורה למכות ולעונשים. א"כ ה"נ בעד אחד אע"ג דהתורה האמינתו באיסורא. מ"מ לענין מכות ועונשין אינו נאמן. והיינו טעמא דנאמן האב לקרבן ולחרמים והקדשות משום דמילתא דאיסורא. וכי היכי דעד א' מהימן ה"נ האב מהימן. ומכאן יש לדקדק למ"שכ הר"ן ז"ל בפ' האומר בשם הרמב"ן ז"ל על הא דאמרינן בסנהדרין דאינו נאמן לומר של מעשר שני הם משום דהוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות הקדש. דא"כ אמאי נאמן האב לחרמים והקדשות. הא אפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא הוי כמכות ועונשין דאינו נאמן אלא ודאי משמע דמילתא דאיסורא הוא:

ובאמת יש לדקדק מאי אריא אב דמהימן בזה. הא עד אחד דעלמא נמי נאמן בזה כמו בכל האיסורין. והתוס' שם בקדושין כתבו דעד אחד אינו נאמן משום דלאו בידו הוא דעד אחד אינו נאמן אלא היכא דהוא בידו. והיינו לשיטתם ז"ל וכמבואר לעיל. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ושארי הראשוני' דעד א' נאמן אפי' היכא דלאו בידו וכמו שכתבתי. א"כ הדק"ל מאי אירי' אב אפילו אחר נמי נאמן:

והיה נראה לומר דתוספתא זו דמייתי מינה סייעתא לרב חסדא בטהרות הוא שטי' אחר דברי חכמים דאמרי התם דאדם נאמן על עצמו אפי' נגד שנים שאמרו לו נטמאת. והוא אומר טהור אני. ולאו משום דמתרץ דיבוריה וכמ"ש הר"ש ז"ל שם וא"כ עד אחד לא מהימן בכה"ג ורב חסדא דאמר נאמן האב כו' י"ל דקאמר הכי לאשמעינן רבותא דאפילו האב אינו נאמן למכות ועונשין. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל קשה מאי ארי' דאב נאמן הא אפי' עד אחד דעלמא נאמן. ועוד דאמאי אינו נאמן למכות ולעונשין כיון דעיקר עדותו לאו למיתה ולמלקות אתי אלא לכל מילי וממילא כיון דהוחזק בגדול ומ"ש מעד שאמר דחלב הוא. ועוד קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' סנהדרין שכתב דאם עד אחד אמר דזונה או גרושה היא כי בא עליה כהן אח"כ לוקה והא זונה וגרושה הוי דבר שבערוה ועד אחד אינו נאמן כמו באשתך זינתה דאמר רבא דהוי דבר שבערוה. ובהדיא אמרי' שם בקדושין דבן גרושה פסולו בשנים. ונהי דלענין זונה יש לומר דמיירי אחר סתירה דעד אחד מהימן. וכדאיתא בירושלמי סוטה ונזיר. אבל לענין גרושה עד אחד לאו כלום הוא. ומהא דאשתך זינתה לא תיקשי דזה ודאי דבר שבערוה ואין אחד נאמן להעיד על הזנות. אבל היכא דעד אחד מעיד שכבר נעשית זונה ע"י ב' עדים זה הוי כשאר מילתא דאיסורא ומה לי אם אמר דחלב היא החתיכה או דאשה זו אסורה. אבל מהא דבן גרושה ודאי קשיא:

שוב ראיתי בפני יהושע בקדושין שם פ' האומר שהרגיש בכל הנ"ל שם בחיבורו ובק"א. אבל ישב בדוחק ע"ש. ול"נ כמו שכתבתי דדע' הרמב"ם ז"ל לחלק בין עדות הזנות או הגירושין בזה ודאי בעינן ב' עדים. אבל אם עד אחד אומר שהיא גרושה או זונה הרי זה ככל האיסורים. ומהימן לומר שכבר נעשית זונה או נתגרשה ע"פ עדים. והא דבן גרושה נמי יש ליישב בזה דנהי דעד אחד נאמן לפוסלו אם אמר עליו שהוא חלל. היינו ג"כ כה"ג שאומר שכבר נתחלל ע"פ שנים. וא"כ עיקר עדותו ע"פ שנים הוא:

והי' נראה ליישב בזה גם מה שהקשיתי מהא דאב אינו נאמן למכות ולעונשין. ובעד שאמר דחלב הוא לוקין על ידו. היינו משום דהאמינה התורה עד אחד באיסורין הרי הוא כשנים וודאי חלב הוא. וכן בכל האיסורין. אבל מה שהאמינה תורה לאב בנישואי ביתו חידוש הוא דהא לקדושין בעינן שני עדים דווקא. וכי הימני' תורה לאב לענין איסור. אבל לא למכות ולעונשין. אלא דהא גופא קשיא אמאי לא מהימן האב מן הדין לומר שנתקדש' לזה כדין ע"פ ב' עדים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דעד אחד שאמר מקודש' היא זו והיא אינה מכחישתו נאמן. עיין בפ"ט מהל' אישות. ועוד דהא לענין שנים וודאי הרי זה ככל האיסורין ואמאי לא מהימן גם למכות ולעונשין. וגם החילוק הזה אשר כתבתי בין אם אמר עד שזינתה ובין אמר שכבר זונה היא ע"פ עדים צ"ע. דא"כ אמאי לא יהיה עד אחד מהימן במיתת בעלה. אי נימא דעיקר מה שהצריכו ב' עדים בדבר שבערוה היינו שיהיה ב' עדים על הקדושין או על הגירושין. היינו בשעת קדושין וגירושין. וכן בזנות. אבל אם עד אחד אמר שכבר נתקדשה ע"פ עדים או נתגרשה ע"פ עדים או שנעשית זונה ע"פ מהימן. א"כ במת בעל' נמי יהי' נאמן. אלא ע"כ להתיר אשה לבעל' או לאוסר' אינה ניתרת ואינה נאסרת אלא בב' עדים באיזה אופן שיהיה והדק"ל אמאי מהימן עד אחד לומר זונה או גרושה היא. ונראה לומר עוד דדווקא להתירה לבעלה או לעלמא או לאוסרה על בעלה בזה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן דווקא ב' עדים. אבל לאסור זונה או גרושה לכהן אין זה בכלל דבר שבערוה. אלא בכלל שאר איסורין וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל. כי ענין עמוק הוא:

ואחר כל הנ"ל עכ"פ שפיר מוכח דמלקין ע"י עד אחד. וש"מ דהעד נאמן מצד עצמו ולא מחמת הודאת בע"ד. וכמו באומרת מקודשת אני דאין עונשין אותה ע"י עצמה. ועי' בפ"כ מהל' איסורי ביאה שכתב הרמב"ם ז"ל באחד שאמר על עצמו כהן אני אם בא אח"כ על הזונה או שאר פסולי כהונה הוא לוקה והיא אינה לוקה. אלמא דע"י עצמו אם החזיק באיסור ג"כ לוקה אח"כ. ועי' במשנ"למ ז"ל שם שביאר דמיירי בהוחזק ל' יום דכהן הוא. והקשה הוא ז"ל שם בעצמו מדברי הה"מ דזרעו ספק חלל. ולדידי קשיא גם מדידה אמאי לא תהיה וודאי חללה. כיון דהוחזק בכהן. וכי היכי דהוא לוקה ע"י חזקה היא ג"כ תלקה ותהיה וודאי חללה. ועוד כיון דחזקתו לא מהני לשום קדושת כהונה ואפילו לקדשי הגבול היינו תרומה דרבנן אינו אוכל א"כ אמאי הוא לוקה. וע"כ הוא לוקה משום הודאת פיו. וכמו שכתב שם דהוא יכול לאסור עצמו בנשים האסורות לו. וא"כ מ"ש באומרת נתקדשתי לפלוני דאינה נסקלת ע"י עצמה:

והנה לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם דעד אחד בלא הכחשה מהימן. א"כ צריך לישב לשיטתו הא דגיטין דמשמע דווקא היכא דבידו מהימן. אבל בלאו הכי לא מהימן. וראיתי בסוף הלכות מטמאי משכב ומושב שכ' הי' עושה עושה עמו בטהרו' ובזבחי' ואחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וזבחים נתפגלו נאמן. אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואח"כ פגע בו פעם שני אינו נאמן. וכאוקימתא דרבא. ובסוף הל' פסולי המוקדשין כתב היה מקריב עמו בזבחים ועושה עמו בטהרות ואמר לו נתפגלו או נטמאו נאמן. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן. והרוצה להחמיר הרי זה משובח. ולכאורה דבריו ז"ל סותרים זא"ז דבהל' מטמאי מו"מ כתב דאם מצאו לאחר זמן ואמר לו בשעה שפגע בו ראשונה נאמן אע"ג דלאו בידו הוא. ודברי הכ"מ ז"ל התם אינן מובנים. ונראה דהוא ז"ל פסק כרבא דאפילו אינו בידו נאמן. אבל דווקא היכא דאמר לו בפעם ראשון שראהו. ובהל' מטמאי משכב כתב סוגית הגמרא דהבע"ד לא היה עמו בשעת עשייתו בטהרות. ומש"ה נאמן כשאמ'