קרן אורה יבמות קכא

דמהימני אפילו מכחיש להו אלא ודאי משום דשתיק ומתניתין דמשמע דבאומר איני יודע נמי עד אחד מחייבו אתיא כר"מ דבתרי חייב אפילו מכחיש להו משום דמהימני ה"ה בחד ואומר איני יודע אבל לרבנן בחד דוקא היכא דשתיק ובתרי אפילו אמר איני יודע. ולפ"ז יקשה לר"מ ע"כ הא דדריש ולא שיודיעוהו אחרים היינו באומר לא אכלתי וכי מכחיש לעד אחד קרא למה לי הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וכן קשה למאי דס"ד דגם לרבנן מיירי באומר איני יודע. ולא שיודיעוהו אחרים היינו באומר לא אכלתי. א"כ קרא למה לי:

וראיתי בתוספות בכריתות דף י"א שכתבו שם מהאי טעמא דבהכחשה לא בעי קרא דלא אכלתי דמתניתין היינו אומר איני יודע אבל אמר לא אכלתי ודאי לא בעי קרא דעד אחד אינו קם רק לשבועה. וכל דבריהם שם הולכים על דרך הזה דהא דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים היינו אומר איני יודע. והדבר תמוה שלא הזכירו דבר מסוגין דבעינן לפרושי דעד אחד מהימן אפילו באומר איני יודע ולאו מטעם שתיקה:

והנה שם בריש פ' אמרו לו איכא תרי לישני לחד לישנא מפרשינן אמרו לו דרישא היינו תרי בהכחשה ודבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן היא. ולפי מה שנתבאר לעיל דבתרי ואומר איני יודע לכ"ע חייב. א"כ אמאי לא מוקי לה ככ"ע. ומיירי באומר איני יודע אבל חד לא מחייב אלא בשתיקה. ולד' הרמב"ן ז"ל ניחא דהא מהא דעד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי מוכח דבאיני יודע נמי חד מחייב. וא"כ ע"כ אמרו לו דרישא היינו בתרי ומכחיש להו. והתוס' ז"ל שם בכריתות כתבו דבתרי ואומר איני יודע פשיטא דחייב דאיני יודע בתרי הוי כשתיקה. וגם בזה אין דבריהם ז"ל מובנים דהא שתיקה דחד נמי קרא בעי. וא"כ מאי פשיטותא:

והנה התוס' ז"ל בד"ה ומה אם ירצה לומר כו'. כתבו דהוכחת הש"ס דלאו משום דמהימן אלא מטעם שתיקה הוא ללישנא דטעמא דרבנן הוא משום דמתרץ דיבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואפילו אמרי עדים בפירוש אכלת שוגג. וא"כ אין לחייבו מטעם נאמנות העד דשמא מזיד הוא ועי' מהרש"א ז"ל. ואפשר לומר דלא ניחא להו לפרש ללישנא דאדם נאמן על עצמו משום דכיון דבאומר איני יודע שנים מחייבין אותו קרבן א"כ מצינן למימר דחד נמי מחייבו באומר איני יודע. וע"כ מטעם שמא מזיד הי' הוא דבעינן למימר דשתיקה כהודאה. או אפשר דניחא להו לפרש לתרווייהו לישנא. ולפי שיטתם הוכרחו לפרש הא דא' אביי בקידושין אמר עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה וכדמסיק הש"ס הכא ועוד הכריחם לזה הא דמחלק אביי בגיטין באומר לו נטמאו טהרותיך בין בידו או לאו. ובקדושין אמר סתמא דנאמן. והיינו משום דבקדושין מיירי בשותק וכהודאה דמי. ובכל גוונא מהימן אבל בגיטין מיירי באומר איני יודע. ומש"ה אינו נאמן אלא היכא דהוי בידו. ולפי שיטה זו ע"כ שתיקה לאו כהודאה ממש היא דא"כ אפילו אי גזלנא הוא אמאי לא מהימן. וכמו שכתבו התוס' התם בקדושין וכאן בשמעתין:

אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל לא ניחא להו לפרש הא דאביי בקדושין מטעם שתיקה כהודאה דא"כ אפילו גזלנא הוא אמאי לא מהימן. ועוד דלשון נאמן משמע דאנאמנות העד קסמיך. וכמו שהאריך הר"ן ז"ל בזה בפ' האומר שם. וליישב הא דמסיק הש"ס כאן בהכרח דהטעם משום שתיקה כהודאה ומד' אביי משמע דהעד נאמן אפילו באומר איני יודע כ' הרשב"א ז"ל דהכא קאי הש"ס להאי לישנא דטעמא דרבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו. וא"כ אין לחייבו מחמת נאמנות העד. אבל אביי ס"ל כהאי לישנא דטעמא דרבנן הוא משום אם ירצה לומר מזיד הייתי. והיינו כשאומר לא אכלתי אבל אומר איני יודע והעד אומר דשוגג היה נאמן. ושפיר ילפינן מינה דעד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא. והר"ן ז"ל כתב עוד דסוגיא דפ' האומר אזלא אליבא דר"מ דאליבי' העד נאמן אפילו בלא שתיקה. כי היכי דב' עדים נאמנים אפילו בהכחשה. והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל שכ' דיוקא דמתניתין דייק דאפי' באיני יודע חייב. ודוקא אמר לא אכלתי הוא דפטור ואיכא כר"מ. וכמו שכת' הרמב"ן ז"ל בחי' בשמעתין. אלא דיש לדקדק הא לא קי"ל כר"מ בהא. וא"כ מאי קאמר אביי ותנא תונא במתניתין הא מתניתין אתי' כר"מ ואנן קי"ל כרבנן. וגם לתי' הרשב"א ז"ל קשה דהא פסקינן שם בכריתות כרבי יהודה דאמר אדם נאמן על עצמו. וא"כ הדק"ל אמאי נאמן העד. ועי' בפי"א מהל' שגגות בד' הרמב"ם והראב"ד ז"ל והכ"מ ז"ל והלח"מ וע"פ ד' התוס' שם יש ליישב גם דברי הרשב"א ז"ל ור' יהודה ג"כ מטעם מיגו ויבואר עוד לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל ביתר ביאור. אבל מש"כ הר"ן דמתניתין אתיא כר"מ צ"ע. והא דגיטין דבעי אביי דוקא בידו היינו משום דפועל שאני ע"ש בר"ן ז"ל:

ולכאורה הוה מצי לתרוצי דבגיטין מיירי במכחיש את העד. וכמו שכ' התוס' ז"ל בגיטין. ונראה דמשמע להו ז"ל דבמכחישו אפילו בידו לא מהימן. וכדמשמע הכא בשמעתין דבעי למילף נאמנות העד מטבל והקדש. והיינו היכא דלא מכחיש ליה. ולזה דחי דילמא התם משום דבידו משמע דאפילו בידו ג"כ אינו נאמן אלא היכא דאין מכחישו בפירוש. והתוס' ז"ל אפשר דכוונתם נמי לאו להכחשה גמורה אלא דאינו שותק או אפשר דס"ל כיון דמהימן באומר איני יודע ה"נ היכא דמכחיש ליה לגמרי. כיון דבידו נאמן. והשתא העולה מזה להלכה לשיטת התוס' ז"ל לא מהימן עד אחד אלא והיכא דשותק. וגם דווקא היכא דאפשר לו לידע מזה. אבל אם אמר איני יודע או אפילו שותק ולא הוה ליה למידע אין שתיקתו כהודאה ואין העד נאמן. והיכא דהוא בידו נאמן בכל גוונא ואפי' בהכחשה לפי פשטות לשון התוס' ז"ל שם בקידושין:

ולשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל העד נאמן בכל גוונא אפי' באומר איני יודע. ואין חילוק אי הוי בידו אי לא דבהכחשה גמורה אפי' הוי בידו אינו נאמן. והא דמחלקינן בין בידו אי לא. היינו בפועל דווקא:

והר"ן ז"ל דעתו נוטה לדעת התוס' ז"ל דבאומר איני יודע אין העד נאמן. אלא היכא דהוא שותק אפי' בדבר דלא שייך בו הודאה. גזירת הכ' הוא דנאמן העד. ולשיטתו ואדי כיון דגז"הכ הוא. א"כ מנ"ל דקרא מיירי בשותק דילמא אפילו אמר איני יודע נאמן העד ואי משום דתרי לא מהימני היכא דמכחיש הא השתא נמי כשהוא שותק הוא מעצמו אין לו שום ידיעה בזה. ואפ"ה חייביה רחמנא ה"נ כשאמר איני יודע. וכתבו עוד התוס' ז"ל שם בקידושין דהא דאמרינן בעלמא עד אחד נאמן באיסורין. היינו להתיר דווקא כמין בשר זו מנוקר או חתיכה זו של שומן. אבל לאסור אינו נאמן. ודבריהם ז"ל צ"ע בזה. דהא בעינן למילף הכא מטבל והקדש דלהתיר הוא. ומסיק דלא מהימן אלא משום דבידו. אבל היכא דלאו בידו הוא אינו נאמן. היכא דאיתחזק איסורא. ומנ"ל לחלק בין להתיר או לאסור. דהא דאינו נאמן לאסור הוא ג"כ משום דאיתחזק התירא כמו בטהרות. וצ"ל דמשמע להו להתוס' ז"ל דלהיתר נאמן אפי' איתחזק איסורא מקרא דוספרה לה. וסוגיא זו שאלות בעלמא נינהו. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשם יש מפרשים. אבל לפי האמת יש חילוק בין להתיר דנאמן אפי' איתחזק איסורא ובין לאסור דאינו נאמן אלא ע"י שתיקה כהודאה. וכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בפ' אלו מגלחין. ועיין בש"ע י"ד סי' קכ"ז ובש"ך שם. והכא בשמעתין יש לדקדק הא דאמרי' מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. ואמאי לא קאמר איפכא אם אמר ברי לי דחלב הוא דמהימן לחייבו חטאת אם אכלו אח"כ. וי"ל דלענין חיוב חטאת הא גופא מספקא לן אי עד אחד מהימן לענין חטאת אע"ג דעיקר עדותו לאו לענין חטאת הוא אלא על החלב. וכמו שיבואר לקמן בדברי הרמב"ם ז"ל:

ומה דכתיבנא לעיל לשיטת הרשב"א ז"ל דהיכא דהוי בידו אינו נאמן במכחישו מדלא מוקי להא דגיטין במכחישו י"ל דאין ראיה מזה. וכמו שכתב המרדכי בקידושין דליכא לאוקמי הא דקידושין במכחישו מהא דזבחים נתפגלו ע"ש. אבל לדינא אפשר דמודו דהיכא דבידו הוא אפילו מכחישו נאמן:

והנה עיקר מחלוקת הראשונים ז"ל הולכת על נקודה לחלק בין שותק לאומר איני יודע. ולא מצאתי לחילוק זה מקור בש"ס ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגם באומר איני יודע הוי כשותק. וכל שאינו מכחישו הויא כהודאה. והיכי שייך בזה לומר דאינו יודע גרע משותק. דממ"נ אם באמת איני יודע כלל אם אכל הוי ליה למימר לא אכלתי. כיון דאין לו שום ידיעה. אלא ע"כ הוא כמסתפק ע"י העדאת העד. א"כ הודאה היא זו. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזירות דאם אמר לו אחד שנטמא. והוא שותק או כמסתפק הרי זה מביא קרבן אפי' ע"פ עד אחד. הרי מבואר דבאומר איני יודע נמי העד נאמן:

הן אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דנראה דהוא ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דהעד עצמו נאמן ולאו מטעם שתיקה כהודאה מדלא הזכיר בשום מקום האי טעמא. כמבואר בדבריו ז"ל בפי"א מהל' מעשר. ובסוף ה' פסולי המוקדשין. ובפ"ג מהל' שגגות ובהל' משכב ומושב. מ"מ מה שחילקו הראשונים ז"ל לשיטה זו דמשום שתיקה כהודאה היא. בין שותק לאומר איני