קרן אורה יבמות קכ

דף פז גמ' ואימא פרט להפרת נדרים. נראה דאיצטריך להכי משום דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה. וגבי נדרים כתיב בנעוריה בית אביה. וה"א כנעוריה אתי להפרת נדרים שחוזרת לבית אביה להכי איצטריך מלחם אביה תאכל למעוטי דלענין זה לבד היא שבה אל בית אביה. אבל לא להפרת נדרים. אלא דק"ק היכי ס"ד לרבות דחוזרת לבית אביה להפרת נדריה. הא קרא מיירי אפי' אחר שבגרה. והרי כבר יצתה מרשות אביה להפרת נדריה וצ"ל דאי לא כתיב מלחם כו' הוי מוקמינן קרא להפרת נדריה וקודם שבגרה. אבל השתא דכתיב מלחם אביה תאכל היא חוזרת כל ימיה לבית אביה וק"ל:

תוס' בד"ה התם כתיבי מיעוטי. והקשו בשלמא להני אמוראי דדרשי מלחם א"ש דמיעוטי גבי אביה כתיב. אבל למאן דיליף מתרומת הקדשים מאי משמע דההיא בחוזרת לבית אביה מיירי. ורש"י ז"ל כתב ג"כ ליישב זה דקאי אדסמיך ליה ובת כהן ולי קשיא איפכא דלמאן דיליף מתרומת הקדשים משמע דאי לא כתב רחמנא מיעוטא ה"א דמותרת גם בחזה ושוק והאי מיעוטא לא נאמר אלא בבת כהן אבל לא באוכלת בשביל בנה. אבל למאן דיליף מלחם אביה ולא כל לחם. א"כ לא הותר בחוזרת אלא תרומה אבל חזה ושוק באיסורא קאי. ומנ"ל להתיר בחוזרת בשביל בנה כיון דזה לא הותר כלל. וי"ל כיון דשמענו מריבויא דובת דכל שאין לה זרע מישראל חוזרת להתירא מסתברא דחוזרת להתירא הראשון כמו שאכלה בתחילה בשביל בנה. כי היכי דמתחילה ישראלית היתה. ואפ"ה בשביל בנה אכלה גם בחזה ושוק בשביל זה שנישאת עוד לישראל לא יגרעה ובהיתרה הראשון עומדת ודווקא בבת כהן הוא דאהני נישואי ישראל לאוסרה בחזה ושוק כיון שהיתה שעה א' ברשות ישראל. ועיין בירושלמי במתניתין. והא דרב נחמן דריש מלחם ולא כל לחם. ורב ספרא דריש מלחם ולא בשר. נראה דרב נחמן לא ניחא למעוטי ולא בשר דא"כ משמע דמותרת בכל לחם היינו אפילו תרומת לחמי תודה. ובאמת זה אינו דתרומת לחמי תודה דין חזק ושוק יש להם. ורב ספרא ס"ל כיון דממעטינן בשר היינו חזה ושוק ממילא אימעיט נמי תרומת לחמי תודה. ובירושלמי במתני' מייתי בזה פלוגתא דרב ור' יוחנן. רב ס"ל דאינה אוכלת בחזה ושוק ותני רבי חייא לסיועי' לרב מלחם ולא כל לחם ור' יוחנן אמר אוכלת בחזה ושוק ותני ר"ש בן יוחאי לסיועי' ליה מלחם לרבות חלות תודה ורקיקי נזיר היינו תרומתן. ועיין בזה בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שיש שם איזה ט"ס ודו"ק:

ובאותו ענין יש להעיר על דעת המשנל"מ ז"ל בפ"ט מהל' מע"הק במה שכתב הרמב"ם ז"ל דתרומת לחמי תודה ספק הם אם חייבין עליהם מיתה כתרומה וכדמיבעי לן בפ' התודה ודקדק הכ"מ דלא היה לו לכתוב פטור ממיתה דקמי שמיא גליא וכתב המשנל"מ ז"ל שם דנ"מ לענין מלקות ואי ילפינן מתרומה לוקין עליהן. וד' ז"ל אינן מובנים דהא מלקות ודאי איכא בזר האוכל תרומת לחמי תודה וכדכתיב היא בתרומ' הקדשי' לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל ותרומת לחמי תודה בכלל. וכמו שכת' הרמב"ם ז"ל להאי לאו בכלל הלוקין בהל' סנהדרין ע"ש:

ומה שהקשו התוס' ז"ל לרב ספרא דדריש לחם ולא בשר. א"כ גבי בנה כתיב ויליד ביתו יאכלו בלחמו הוי לן למימר לחם ולא בשר ולא תאכל כלל בחזה ושוק בשביל בנה. יש לומר דהא כתיב נמי התם קנין כספו ויליד ביתו היינו אשתו ועבדיו וגבי דידהו א"א למידרש לחם ולא בשר דהא נאכל לנשיהם ולעבדיהם כדתנן בזבחים אלא דהא גופא תיקשי מנלן דנשים ועבדיהם אוכלים בחזה ושוק דהא בניך ובנותיך כתיב. וי"ל מדכתיב בתרי' דכהן כי יקנה נפש כו'. קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. משמע דקנין כספו ויליד ביתו אוכלין גם בתרומת הקדשים ודו"ק:

גמרא והלא דין הוא מה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כו'. מקום שעשה ולד מן הראשון כו' אינו דין שנעשה עובר כילוד. משמע מכאן דתרומה ויבום שוין בזה. וכל היכא דזרע פוסל בזה פוסל בזה לבד במתים כחיים פוטר בייבום משום דרכיה דרכי נועם וולד מן הראשון פוסל בתרומה משום דיש לה זרע. אבל בשאר מילי דמי להדדי. וזה דלא כמו שכתב הנודע ביהודה בחאה"ע דאם לא נקלט הזרע עד אחר מיתה בת יבום היא. וא"כ מצינו דפוסל בתרומה ואינו פוטר מיבום. ובלא"ה דינו תמוה דהיכן מצינו יבום שלא במקום נחלה. וזה הבן יורשו ואחיו מייבם. ועוד דהא כל מ' יום לאו ולד הוא אלא מיא בעלמא ואפ"ה לאו בת חליצה ויבום היא. ואע"ג דבתרומה מותרת כל מ' יום. כדאיתא לעיל סוף פ' אלמנה. היינו משום דזה בכלל מתים כחיים דבתרומה בעינן שיהיה הולד קיים ולא קודם שנוצר ולא אחר שמת. אבל לענין יבום כל שיש שסופו להיות לו זרע או שהיה לו ואח"כ מת לאו בת יבום היא. והכל משום דרכיה דרכי נועם ודו"ק:

הדרן עלך פרק יש מותרות פרק האשה מתני' ולא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשה ידיה. וכתבו הרשב"א והנימק"י דהראשון יורשה. ע"ש באורך. ובתוספתא פי"א מבואר דגם בירושה פליגי ר"א ורבנן דרבנן סבירא להו דשניהן אינן זכאין בירושתה ור"א סבירא ליה דהראשון זכאי בירושתה. ויפלא בעיני מדוע לא הביאה הרשב"א ז"ל וצ"ע:

תוס' בד"ה מכלל דרישא למאי דסלקא דעתך השתא כו'. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דהשתא נמי ס"ל דעד אחד באשה דרבנן. אלא דבעי לאשכוחי עד אחד דמהימן מדאורייתא באיסורין. ומש"ה תקינו רבנן באשה דמהימן כיון דאשכחן עד אחד בעלמא דמהימן לענין איסורין. והיינו דקאמר עלה דאחד אומר אכלת חלב כו' אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא אבל ממתני' לא מוכח. ע"ש בדבריהם ז"ל:

גמרא דתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים כו'. אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן ש"מ עד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא כי הכא דמייתי כפרה ומקריבין אותו על גבי המזבח ודחי הש"ס ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ולכאורה למה לי קרא להכי אטו לא ידעינן בעלמא דשתיקה כהודאה היא ובשלמא לפי מה שכתבו התוס' לקמן דלאו כהודאה ממש היא אלא משום דנראה לו אמת ויודע רגלים לדבר שפיר איצטריך קרא דמחייב. אבל למאי דמשמע מדברי הראשונים ז"ל דכהודאה ממש הוא. כמו שיתבאר לקמן. א"כ למה לי קרא. וצ"ל דע"כ לא פשיטא לן דשתיקה כהודאה דמיא אלא בדיני ממונות. שאחד תובע לחבירו והלה שותק ש"מ דאודויי אודי לי' אבל הכא גבי קרבן לא פסיקא לן למימר דשתיקה כהודאה היא אי לאו קרא. וקאמר הש"ס תדע מהא דאמרי רבנן דתרי נמי לא מחייבי קרבן והשתא היכי מצינן למימר דחד משום דמהימן הוא הא תרי ודאי אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני. ואפ"ה פטרי רבנן אלא ש"מ משום דשתיקה כהודאה. אבל ע"פ עדים אין מחייבין אותו קרבן. ולפ"ז הי' נראה דבתרי נמי אפילו אמר איני יודע פטרי רבנן דאי מודו רבנן באומר איני יודע בתרי. א"כ מנ"ל דבעד אחד הוא מטעם שתיקה כהודאה דילמא האמינה תורה לעד אחד כמו לשני עדים. אלא דא"כ מנ"ל כלל דקרא מיירי בעד אחד דילמא דוקא בב' עדים ואתי לאשמעינן דהיכא דמכחישן אין מחייבין אותו מאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים. אבל אם אינו מכחישן אלא אומר איני יודע מחייבין אותו אבל עד אחד לא מהימן כלל. וע"כ צ"ל דבשני עדים אפילו באומר איני יודע קרא למה לי וכדקאמר הש"ס היכי דמי אילימא תרי כו'. והיא אפילו דלמסקנא לרבנן מיירי קרא באמת בשני עדים. וכיון דמשמע לן קרא ולא שיודיעוהו אחרים דעדים אין מחייבין אותו ה"א דבאומר איני יודע נמי אין מחייבין אותו קמ"ל או הודע אליו מ"מ והא דע"א מהימן הוא מסברא בעלמא דשתיקה כהודאה והא דקאמר הש"ס וממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק לא קאי אקרא אלא אמתניתין דעד אומר אכל דמשמע דעד אחד מהימן. אבל לא משמע כן דהא קאמר הש"ס בתרי ולא מכחיש ליה למה לי קרא אפילו לבתר דכתב רחמנא ולא שיודיעוהו אחרים ואפילו לרבנן לא צריך קרא היכא דלא מכחיש להו:

והרמב"ן ז"ל בחי' כתב דהא דקאמר הש"ס ממאי דמהימן כו'. לא קאי אמתניתין דממתניתין ודאי משמע דאפילו באומר איני יודע עד אחד מהימן ודוקא אומר לא אכלתי הוא דפטו' אלא אקרא קאי מנ"ל דקרא מרבי באומר איני יודע דלמא משום דשתק ומייתי ראי' דלרבנן אין לחייבו משום דמהימן מדפטרי בתרי