קרן אורה יבמות קיט

במכילתין. וי"ל דלר"ע לא קאי לא יחלל אלא אבעולה. אבל לא אאלמנה וגרושה דהתם ממזרות נמי הוי וא"ש לפ"ז אלה לר"ע למה לי דהא לא איצטריך אליביה למעוטי נדה. כיון דבנדה תפסי בה קידושין מקרא דותהי נדתה עליו אלא אלה אתי לגלויי דבהני לא תפסי קידושין. ומש"ה כתב רחמנא את אלה לא יקח אבל בעולה שפיר יש לו בה ליקוחין וחלל הוא דהוי וצ"ע:

גמרא מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו. והקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אי מיירי שגירשה והחזירה. א"כ כבר נפסלה בבת ישראל מן הכהונה ומן התרומה. ומאי פריך מר' מתיא בן חרש ולא ניחא להו בתי' התוס' ז"ל. ע"כ פירש"י דמחזיר היינו שהחזירה לביתו וכתב לה כתובה או שרצתה לשתות והוא לא רצה להשקותה דיש לה כתובה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל. א"כ למה תפסיד כתובה כיון דהוא כתב לה או שלא רצה להשקותה ואמאי קרי לה היא מרגלא ליה הא בא עליה בעלה אח"כ הוא מהנך דנוטלות כתובה וגם לא ידעתי אי שייך בזה הוא מרגילה או היא מרגילתו. מה שהוא מקיימה בלא קדושין מחדש. ויותר נראה שיטת התוס' ז"ל בזה דזנות גנאי הוא לה ומיירי בגירשה והחזירה. אבל בנישואין הראשונים אם כתב לה כתובה או לא רצה להשקותה לא אבדה כתובתה הראשונה. וכן סוטה וודאי נמי היינו נמי שהחזירה אחר גירושין. אבל בנישואין הראשונים אם קיימה אח"כ וכתב לה כתובה אפשר דצריך ליתן לה דרצה ליזוק בנכסיו בעלמא הוא וליכא עליה דין כתובה. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל סוף פרק החולץ דמיירי הכא במחזיר סוטתו. ומלשון רש"י ז"ל משמע קצת דבתרווייהו לא מיירי בגירשה אלא בנישואין הראשונים. וע"כ צ"ל כן למשמעות דבריו ז"ל בפ' החולץ דהא דמודה ר"ע בבא על הסוטה ןהךןש היינו קודם גירושין:

ומ"ש רש"י ז"ל ואי קשיא הא נמי ח"ל לרבנן דפליגי על רבי יוסי בן כיפר כו'. קצת קשה אפילו לריב"כ דחייבי עשה הוא הא קיימינן השתא דלר"ע אפילו מח"ע הוי ממזר חוץ מבעולה לכ"ג דאינו שוה בכל ועיין מ"ש לעיל שם בסוף פ' החולץ בתוס' שם:

ומשמע עוד משמעתין דספק סוטה נמי כופין אותו להוציא מדקאמר הא נמי דאורייתא ולא בעי חיזוק. ועיין בספר חוסן ישועות מ"ש בזה בפ"ק במחלוקת הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל. ואין דבריו נראין:

דף פו ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל. וכדתניא ר"י אומר יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר כו'. ומסיק דמהא דר' יוסי לא שמעינן אלא לאו וילפינן מהקישא למיתה. והתוס' ז"ל בד"ה אי מהתם נסתפקו בטבל למעשר עני אם יש בו מיתה משום דמעשר עני לא איתקש לתרומה. והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מאכ"אס כתב דליכא עון מיתה אלא בטבל לתרומה ותרומת מעשר. ובירושלמי דמאי פ"ד גבי פלוגתא דר"א ורבנן אי צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי איתא בהדיא בשם רב דטבל מעשר עני במיתה. אלא דמש"ס דילן במכות דף י"ז יש קצת סייעתא לדברי הרמב"ם ז"ל דהתם מייתי הך מימרא דרב לענין מלקות לחוד משמע דמיתה אין בו אלא דרב יוסף דבעי למימר דר"א דאמר דאין צריך לקרות שם למעשר עני ס"ל דוודאי ג"כ אינו טובל ולא דריש קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לטבל. א"כ מעשר שני נמי אין וודאי טובל. וא"כ למה חייבו להפריש מע"ש מדמאי כיון דאינו טובל. ועוד רב גופא אמאי לא קמ"ל נמי דטבל של מע"ש לוקה. וע"כ משמע דבמעשר עני לחוד הוא דס"דא אמינא דמלקות אין בו. אבל מע"ש פשיטא דטובל. והיינו משום דגם מעשר שני בכלל הקישא דאת מעשר בני ישראל אשר ירימו וגם בכלל קדשי בני ישראל אשר ירימו דילפינן מיניה מיתה בטבל. וא"כ מהיכא משמע ליה להרמב"ם ז"ל דמעשר שני ג"כ אינו טובל למיתה. וצ"ל דבשמעתין משמע דלא הוקש לתרומה אלא מעשר ראשון לבד דטובל לענין מיתה. אבל מע"ש ומעשר עני לא שמעינן:

ואכתי לשון הרמב"ם ז"ל צ"ע מ"שכ דעיקר חיוב מיתה הוא קודם שיפריש ממנו תרומה ותרומת מעשר. אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר. ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו מעשר עני ה"ז לוקה ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה ותרומת מעשר. משמע דבשביל מעשר ראשון נמי ליכא מיתה והכא ילפינן בהקישא דמעשר ראשון ג"כ טובל למיתה כמו תרומה. וצ"ל דהא דילפינן הכא דמעשר ראשון טובל היינו משום תרומת מעשר שבו דגבי מיתה נאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל דווקא מידי דאיקרי קודש ואי לאו הקישא ה"א מחמת תרומת מעשר ליכא מיתה כיון דעדיין לא הגיע זמן חיובו דצריך להפריש מעשר תחילה קמ"ל הקישא דטובל למיתה. אבל לא מצד עצמו אלא מחמת תרומת מעשר שבו. וא"כ למאי דמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מעשר הלכה ה' דרק לכתחילה הוא דאין להפריש תרומת מעשר קודם המעשר. אבל בדיעבד אם הפריש תחילה תרומת מעשר תרומתו תרומה ואע"ג דהוי טבל למעשר ראשון אין בו חיוב מיתה. אבל פשטא דשמעתין לא משמע כן דקאמר אף מעשר ראשון נמי טובל. וכדתניא ר' יוסי אומר כו' ומה ענין הא דרבי יוסי לכאן כיון דעיקר הטבל הוא משום תרומת מעשר שבו. אבל בו בעצמו אין טובל לענין מיתה. אלא וודאי מייתי הא דר' יוסי דעובר בלאו בטבל למעשר. מש"ה מקשינן נמי למיתה וצ"ע. ועיין בזה בדעת הר"ן ז"ל בנדרים פ' בתרא:

והנה יש ליישב עוד דעת הרמב"ם ז"ל דלא תיקשי עלי' מהא דאמר רב בירושלמי דטבל מעשר עני במיתה. משום דרב לטעמיה דס"ל דזר שאכל תרומה באזהרה ולא במיתה. כדאיתא בפ' הנשרפין. וא"כ לא מצינן למימר דהא דטבל במיתה הוא משום תרומה המעורבת בו. כיון דהיא עצמה אינה במיתה. אלא וואדי גז"הכ הוא דטבל במיתה. וא"כ אין חילוק בין טבל לתרומה או טבל לשאר מעשרות. ובכולהו איתרבי למיתה. אלא דלפ"ז תיקשי איפכא מנ"ל לרב דטבל במיתה דהא עיקר מה בטבל ילפינן חילול חילול מתרומה וכיון דתרומה עצמה אינה במיתה טבל נמי אינו במיתה. ולפ"ז ליכא נמי סייעתא מהא דאמר רב במכות. אכל טבל מעשר עני לוקה משום דלדידיה ליכא מיתה בטבל כלל כמו בתרומה. אבל לדידן דתרומה במיתה כל טבל נמי במיתה. ונראה ליישב דהרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מאכא"ס כתב דחיוב מיתה בטבל ילפינן מקרא דלא יחללו כו' והשיאו אותם עון אשמה. ובפ' הנשרפין ילפינן חילול חילול מתרומה. ומנ"ל דרשא אחריתי. אבל לפי הנ"ל ניחא דיצא לו כן מהא דאמר רב דטבל מעשר עני לוקה. משמע דטבל תרומה במיתה ומנ"ל אלא ש"מ דיליף מוהשיאו אותם עון אשמה. והיינו טעמא דלא אמר רב בהנשרפין דהאוכל טבל באזהרה משום דבטבל מודה דבמיתה תדע דאטו רב כר"מ ס"ל דמעשר ראשון אסור לזרים דאי נימא דטבל נמי אינו במיתה. א"כ לא איצטריך הקישא דמעשר לתרומה לענין טבל. כיון דליכא אלא לאו ולאו שמעינן מלא תוכל לאכול בשעריך. אלא ע"כ רב נמי מודה דטבל במיתה. ומקרא דהשיאו אותם עון אשמה. וכן איתא בת"כ דילפינן מיתה בטבל מהאי קרא הובא בילקוט אמור ע"ש. אבל אכתי קשה דא"כ בתרומה נמי נילף מיתה מהאי קרא דהא בתרומה נמי משתעי האי קרא דלא יחללו. כדדרשינן מינה בפ' בנות כותים לרבות הסך ומדעת הרמב"ם ז"ל נראה דלאו אסמכתא הוא. עיין בתוס' שם ורש"י פי' שם דלרבות את הסך בטומאה. ואינו מובן דקרא בזר איירי. ועוד דלא מסתבר לומר דתרומה עצמה אינה במיתה וטבל במיתה כיון דעיקר חומרו של טבל הוא מפני התרומה המעורבת בו ועדיין צ"ע:

ע"ב בתוס' בד"ה מי שיכול לאוכלו כו'. וי"ל אע"ג דאסור לזרים גז"הכ דמותר בטומאת הגוף מואכלתם אותו בכל מקום עכ"ל. וקשה דהא לעיל פ' הערל מוקמינן לברייתא דערל אסור במעשר היינו במעשר ראשון ואליבא דר"מ והשת' אי בטומאת הגוף מותר לאוכלו. מנ"ל דערל אסור בו. ולא מיבעי לר"ע דמרבי לערל כטמא פשיטא דאי טומאת הגוף מותר בו דערלות נמי מותר בו אלא אפילו לר"א דיליף מתושב ושכיר. מ"מ היכי מצינן למילף דערל אסור במעשר מתרומה. כיון דלענין טומאה לא איתקש. ולכמה דברים מצינו דטומאה חמורה מערלות. ע"כ נראה יותר דר"מ לא ס"ל כר"ע בהא דדווקא ללוי והא דקאמר מעשר ראשון ללוי אתי למעוטי דלישראל אסור. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דגרסינן הכי בדברי ר"מ. אבל ר"ע לא מצינו דס"ל הכא דאסור לזרים. וע"כ הא דקאמר מעשר ללוי אתי לאפוקי דלכהן לא ולא תיקשי נמי קושית התוס' בד"ה מאי טעמא ודו"ק:

וכתב הרשב"א ז"ל הא דלא מוקי למתני' דבת כהן ללוי לענין נתינה דמעשר. וכמ"ד ללוי ולא לכהן היינו משום דאמרינן דכהן לא פסיל לה לענין זה כיון דגם הוא מותר במעשר. אבל בירושלמי בפירקין מוקי למתניתין כדברי האומר אין נותנין מעשר לכהונה ע"ש:

תוס' בד"ה מפני מה קנסו לוים כו'. עיין בירושלמי במעשר שני שדרשו התם אלו הפסוקים. ומתרץ להו בין למ"ד נותנין מעשר לכהונה ובין למ"ד אין נותנין ע"ש. ומדעת הרמב"ם ז"ל נראה דעזרא לא קניס אלא בזמנו עיין בפ"א מהל' מעשר. ועיין בכ"מ שם ולא ביאר דבזמן הזה רשאי ליתנו גם לכהן. וכדמשמע בכמה דוכתי: