קרן אורה יבמות יב

משום דזו שחיה לא שכיח. ורב ביבי דאמר שמא תמות ע"כ משום מיעוטא הוא דקאמר הכי דודאי מיעוטא הוא שתלד של קיימא ותחי' בשנת י"ב וכמו שכתבתי לעיל מהא דנדריה נבדקים. וה"ה דהוי מצי לפרושי הכי לרב ספרא דרבה בר ליואי אשנת י"ב קאי. והא דקאמר ותמות משום דמיעוטא דלא שכיח הוא שתחי' אלא דעדיפא מפרשי דקודם זמן שלפני גדלות ודאי תמות. והמהרש"א ז"ל כתב דתוך י"ב מלתא דשכיחא היא שתלד ולד של קיימא ותחיה. ולענ"ד לא נראה כן כדמשמע בכוליה תלמודין דבחזקת קטנה היא כל שנת י"ב ונדריה נבדקין ואם אינה יודעת לשם מי נדרה נדריה לאו כלום הם. ולא חיישינן לה שמא גדולה היא אם לא שנאמר כל שנתעברה שכיחא יותר שתחיה אבל גם זה כתבתי לעיל דאינו מוכרח:

ומסיק הש"ס דבדיקה לא מהני דמשום צער לידה חיישינן שמא נשרו ומש"ה אינה יכולה למאן והקשו התוספות ז"ל נבדוק אותה בשעת העיבור. ואי ליכא סימנים ליכא למיחש שמא נשרו וכי ילדה אחרי כן וודאי קטנה היא ומצינו חמותו ממאנת. ופי' דל"ד צער לידה אלא צער העיבור קאמר ונקט צער לידה משום דעיקר הפירכא הוא דיבדוק חמותו שתמאן דהיינו אחר לידה. והקשה מהרש"א ז"ל מעיקרא מאי קשיא להו דלמה נבדוק אותה קודם לידה. וכתב בשם הנימוקי יוסף דאי נימא דצער לידה דווקא. א"כ אכתי מצינו חמותו ממאנת אם נבדוק אותה קודם לידה ואין לה סימנים דוודאי קטנה היא וקידש אותה כשהוכר העובר ע"ש. משמע מדברי הנמק"י דאם בדקוה ויש לה סימנים אינה יכולה למאן בשעת העיבור. וזה דלא כמו שכתבתי לצדד לעיל דבשעת עיבור לכ"ע יכולה למאן משום דמוקמינן לה בחזקת קטנות והולד אינו של קיימא. וגם לענין לאסור חמותה מספקא לי דהא איכא ספיקא שמא יהיה העובר זכר ואפי' אם נקיבה היא שמא יהיה ולד שאינו של קיימא וא"כ למפרע נפל הוא ואין לו בה קידושין ודו"ק:

ועיי' במהרש"א ז"ל בריש פירקין במתניתין בתוס' בד"ה ואי אתה יכול לומר שכ' על ד' התוס' ז"ל שם שכתבו דר' ישמעאל מיירי בקידושי קטנות. ומשכחת לה חמותו ממאנת. וכתב שם דלמ"ד חמותו לאחר מיתה בלאו, א"כ ע"כ צ"ל דהבת היתה מאיש אחר. ואח"כ נשאה אחיו. וא"כ אמאי הוי קידושי קטנות הא גדולה היא דקטנה אינה יולדת. וכתב דלפי המסקנא ניחא דמסקינן שמא תתעבר ושמא תמות ואיכא קטנה דמיעברא. ומצינו חמותו ממאנת לר' ישמעאל בקידושי קטנות אפי' בבת שיש לה מאיש אחר ע"ש. ואין דבריו ז"ל מובנים דהא למסקנא נמי ע"כ בשעת קידושי אחיו גדולה היא כיון דכבר ילדה ובנים הרי הם ומדברי התוס' נראה דלרב זביד נמי מיעוטא דלא שכיח שתלד בלא סימנים. וא"כ יש לומר דלכל מילי הרי היא כגדולה בין לחליצה ולעונשין. אבל הרא"ש ז"ל כתב דלקדושין ולעונשין הויא ספק גדולה. ומשמע ליה הכי דאל"כ אלא דלכל מילי גדולה משוי לה. אכתי תיקשי מאי איכא בין רב ספרא לרב זביד. ומש"ה כתב דלרב זביד לא אמרינן גדולה אלא לענין מיאון לחומרא. אבל לענין קידושין ועונשין הוי ספק. אלא דלפ"ז תיקשי מהא דכתובות דמיבעי לן אי יש בגר בקבר ודבנה הוי ופרכינן התם קטנה מי קא ילדה. ואי נימא דספיקא הוי א"כ שפיר קמיבעי ליה דאי אין בגר בקבר מספיקא דאבי' הוא או היו חולקין הוא והאב כיון דמספקא לן אי כבר בגרה או לא. אבל אם יש בגר בקבר כולה דבנה הוי. וכן הא דפרכינן בפ' אין בין המודר גבי הא דאמרינן זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה וקטנה מי מעברא. ואי ספיקא הוא מאי קושיא הא איצטריך קרא דאפילו אם היא ספק קטנה תביא קרבן:

והנה לענין קטן אי מוליד פליגי בה אמוראי בריש פרק בן סורר ומורה. ולא מצינו שם לחלק בקטן בשנה שלפני גדלות. אלא כ"ז שלא הביא שתי שערות אינו מוליד הרי דיש חילוק בין קטן לקטנה דקטנה לכ"ע יש לה כח ההולדה בשנה שלפני גדלות. אלא דהולד אינו של קיימא וקטן אין לו כח המוליד כלל:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהל' אישות אם ילדה אחר י"ב אע"פ שלא הביאה שתי שערות. הרי היא גדולה דבנים הרי הם כסימנים. וכתב הרשב"א ז"ל לפרש דבריו ז"ל דהא דאמרינן בנים הרי הם כסימנים היינו בזמן סימנים שהוא אחר י"ב. והא דאמרינן שמא תתעבר ושמא תמות הוא משום דמשמשת במוך אפי' לאחר י"ב כ"ז שלא הביאה שתי שערות. ובזה הוא דאמר שמא תמות. וכתב עוד דע"כ צריך לפרש דבריו שנתעברה ג"כ אחר י"ב דאם נתעברה תוך י"ב הא וודאי מתה למ"ד שמא תתעבר ותמות. וכן לפי שיטת ירושלמי עכ"פ ולדה מת אם נתעברה בקטנותה. וע"כ הא דאמרינן בנים הרי הם כסימנים היינו כשנתעברה לאחר י"ב. וא"כ קשה בלא"ה אינה יכולה למאן מחמת חזקה דרבא. ותי' דאתא לאשמעינן אפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו וכי בדקינהו וקטנה היא ולא נמצאו לה סימנים ה"א דיכולה למאן ומצינו חמותו ממאנת קמ"ל דבנים כסימנים. ולפי זה קשה רב זביד למה ליה למימר אין בנים בלא סימנים הא בלא"ה אזלינן בתר חזקה דרבא והביאה סימני' וחוששין שמא נשרו משום צער לידה. ועוד יפלא בעיני על הרשב"א ז"ל איך יפרש הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהל' הנ"ל בת ממאנת אלמא דיכולה למאן בשעת עיבורה. ואי מיירי דווקא דנתעברה לאחר י"ב שנים. א"כ היאך יכולה למאן כיון שבעל לאחר י"ב שוב אינה יכולה למאן מחמת חזקה דרבא. כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין:

וע"כ צריך לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהכל תלוי בלידה ואם ילדה בתוך י"ב היא מתה ועוברה מת. והיינו דרבה בר ליואי. ועיקר הפירכא בש"ס הוא מלידה לאחר י"ב ולא הביאה שתי שערות. ועלה מסיק שמא תתעבר ושמא תמות דפעמים חיה אם יולדת ולד של קיימא משום דבנים הרי הם כסימנים. ולא מצינו חמותו ממאנת בשום אופן. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. ומש"ה נמי אינה יכולה למאן דמסתמא הביאה סימנים ונשרו אבל בלא לידת בנים שפיר היתה יכולה למאן אפילו לאחר י"ב דחזקה דרבא לא אמרינן אלא כשבעל לאחר י"ב דהוי ספיקא דאורייתא. אבל כשלא בעל יכולה למאן כ"ז שאין לה שערות וסימנים. ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל לפרושי הכי משום דבנים הרי הם כסימנים משמע דכזמנן של סימנים כך זמנן של בנים והכל לאחר י"ב. וע"כ הלידה היא עיקר הסימן. ועוד דלפי מה שביאר הרד"ך ז"ל בש"ד מהל' אישות הא דאינה יכולה למאן כשבעל לאו משום דבעיל לשם קדושין אלא טעמא דגמרו קדושין הראשונים ואפי' לא בעל לשם קדושין. א"כ אי נימא דמשעת הריון גדולה היא הדק"ל מאי קאמר ואפילו לר"י דאמר עד שירבה כו'. הא כשבעל אינה יכולה למאן לר"י. וליכא לתרוצי כמו שכתבו התוס' ז"ל דבעל בפירוש שלא לשם קדושין. וע"כ משעת לידה הוא דקאמר דבנים כסימנים. אלא דלשיטתו תיקשי מפ' נושאין על האנוסה. וכמשה"ק הה"מ ז"ל וכן מהא דיש בגר בקבר משמע דגם אינה מתעבר' בקטנות. ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:

דף יג משנה שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים. עיי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שפי' דאם נישאו לאחים בעבירה הצרה מותרת משום דלא תפסי בהו קדושין. וכש"כ אם נשואות לאחרים דהצרות מותרות. ומש"כ וכש"כ אינו מובן דאם נישאו לאחים בעבירה פשיטא דהצרות מותרות כיון דאין בהם קדושין. אבל אם נשואות לאחרים אי לאו קרא דעלי' ה"א דאסירא צרה אפי' שלא במקום מצוה. וא"כ איך כתב וכש"כ. ובק"ע הקשה עליה מהא דאמרינן לעיל דאמו היינו אנוסת אביו וכר"י ואי מיירי מתניתין בנשאו לאחים בעבירה א"כ אנוסת אביו בת חליצה ויבום היא דהא לא הויא אלא חייבי לאוין:

ע"ב גמרא החוצה לרבות ארוסה. והקשה בק"ע מהא דפרכינן בקידושין ואימא ואיש אחר יקחנ' מנו יבם דא"כ תיקשי למה לי קרא לרבות הארוסה> וי"ל דה"א דנשואה מצוה וארוסה רשות כדאמרינן לקמן בפ' הבא על יבמתו לענין אין לה בנים בחיי בעלה. ובאמת בלא"ה אין כאן קושיא דקרא דואיש אחר יקחנה אינו מיותר ואי לא כתיב החוצה הוי שמעינן מאיש אחר דמיתת הבעל מתיר. אבל השתא דכתיב החוצה דארוסה בת יבום היא אימא דאיש אחר היינו יבם ומיתת הבעל מנ"ל דמתיר וק"ל:

רבא אמר היינו טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור וכי נשא מת ואח"כ נשא חי אין בה אלא איסור אשת אח. ומש"ה אינה פוטרת צרתה דלא חשיבא צרת ערוה וכי נשא חי ואח"כ נשא מת אין בה אלא איסור אחות אשה והויא צרת ערוה שלא במקום מצוה. ונראה דרבא לטעמי' דאמר דצרת בתו איילונית הוי צרת ערוה שלא במקום מצוה וה"נ דכוותה. ויש לדקדק היכא דבאו שניהם בבת אחת כגון שנעשה היבם בן י"ג וגמרו קידושיו וחלין עליו איסור אחות אשה ואשת אח ביחד או דשוו שליח כו' יאסרו הצרות לב"ש. וי"ל דכיון דלא משכחת איסור הצרה אלא בגווני דלא שכיחא לא ניחא להו לב"ש לאוקמי דרשא דלצרור להכי וכן כת' הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל:

מגילה נקראת כו' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות. ונראה מדברי רש"י ז"ל דעיקר הפירכא הוא מכרכים ועיירות דאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו. וכן כתב הרשב"א ז"ל דיום הכניסה דכפרים בכלל מנהגא הוא ואע"ג דבמגילה נאמר כ"א בטעמו