קרן אורה יבמות יא

לי קרא לזה דמה לאלמנה כו'. ותי' דאיצטריך משום שנאמרה בה טומאה או תועבה. ולמ"ש דר"י לית ליה הך דנאמרה בה טומאה נראה דה"ה תועבה דלא משמע ליה והדק"ל למה לי מיעוטא דהיא תועבה:

ובעיקר דברי התוס' ז"ל דאיצטריך היא משום שנאמר בה תועבה א"כ אמאי לא נאסר צרתה ג"כ מטעם זה. והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' א"ב כתב ביחוד דולד מח"ג מותר. וכתב הכ"מ דמש"ה פרט לה דלא נילף מתועבה דבני' אסורין [וכן כתב הרי"ף ז"ל להדיא דרשא דהיא תועבה ואין בני' כו']. ולפ"ז תיקשי מנ"ל דצרתה מותרת. וכ"ש למ"ש דהיא אסורה מטעם דטומאה נאמרה בה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. א"כ מנ"ל דצרתה מותרת דמדברי ר"י אין ראיה דאיהו לא ס"ל כלל הך סברא דנאמרה בה טומאה כדמוכח מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל [וע' בפ"ו מהל' יבום הלכה י"ג בדברי הה"מ ז"ל ובדברי הכ"מ שם] ובאמת הוא ז"ל השמיט הך דצרת מח"ג ומשמע דבכלל חייבי לאוין היא. ועיין בתוס' ז"ל לקמן (דף מד) שהקשו לר"ע מהיא תועבה מאי דריש ביה דבניה ממזרים הם וצרה לא שייך בה כיון דלא תפסי בה קדושין. ולפי הנ"ל יש לומר דר"ע דריש לה אסוטה דתפסי בה קדושין גם לר"ע כדאמרינן לקמן או אפשר דריש לה אצרת סוטה:

והנה למה שנתבאר לעיל דלדידן לא ס"ל האי ק"ו אלא אם נאסרה אחר הנישואין א"כ לענין בועל לא שייך איסור צרה לפמ"ש התוס' ז"ל דלבועל לא נאמרה בה טומאה. ועיי' במשל"מ ז"ל פ"ו מהלכות יבום:

ויש עוד לדקדק בהא דקיי"ל דכל חייבי לאוין צרתן מתיבמות אפי' אלמנה לכה"ג דלאו בת יבום היא מה"ת מ"מ צרתה מותרת. מזה משמע דאין הח"ל אסורה עליו משום אשת אח אע"ג דליכא מצוה דיבמה יבוא עליה ואם עבר ובא עליה אינו עובר אלא בלאו שיש בה דאי נימא דאיסו' אשת אח חל עליה א"כ צרתה נמי היא צרת ערוה אלא ודאי איסור אשת אח הותר היכא דמת בלא בנים. ואם יש עליה איזה איסור לאו. האיסור הזה לבדו הוא דאית בה. והיינו טעמא דזקוקה לו לחליצה כיון דאיסור אשת אח הותר לו. והא דמשמע לעיל בצרת מחזיר גרושתו דאסורה. אע"ג דהיא צריכה חליצה היינו משום דנאמרה בה טומאה. ואיסור דמחזיר גרושתו גופי' ג"כ אוסר צרתה כמו עריות. אבל בכל חייבי לאוין לא שייך בהן איסור צרה. וא"כ קשיא לי מהא דאמר רב יוסף בסוטה בטעמא דלא מתיבמת כיון דאמרה תורה והיתה לאיש אחר דלא ליסתריה לביתי' ואת אמרת תתיבם דלא מסתבר לומר שיהיה מצוה מן התורה ליבם אשה שאינה ראוי' לו. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי איסורא מנ"ל נהי דליכא מצוה מ"מ אם בא עליה מאי איסורא קעבד. ורש"י ז"ל כתב שם דעובר באיסור אשת אח שלא במקום מצוה. ולמאי דכתיבנא ע"כ ליכא עלה איסור אשת אח מדבעיא חליצה. וכבר כתבתי לעיל ג"כ להוכיח דליכא כרת בהני דאסורות ליבם ובעו חליצה גבי הא דעמד אחד מן האחין וקדשה. ולקמן במכילתין יבואר עוד בזה אי"ה ודו"ק:

דף יב תוס' בד"ה מאי לאו צרת איילונית כו' וא"ת אמאי לא פריך למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו כו'. ועיין מהרש"א ז"ל שהקשה עוד מצרת ממאנת וצרת סוטה. ולא הבנתי קושייתם בזה דה"ק הברייתא זו היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה. היינו דמן הדין אין לאסור הצרה כיון דאין כאן צרת ערוה. דאין כאן אלא צרת אשת אח ולא מצינו בכל התורה שתאסר מחמת צרת אשת אח דאשת אחיו שלא היה בעולמו שאני דלא היה להם ישיבה אחת בעולם ולמעוטי מאי. ע"כ צרת אשת אח מאב דכוותה קממעט. והיינו צרת איילונית דג"כ אינה אסורה אלא משום צרת אשת אח וקמ"ל דמותרת. לאפוקי צרת סוטה ומחזיר גרושתו דצרתה אסורה מחמת איסור סוטה ומחזיר גרושתו דטומאה כתיב בהו כעריות. ולא שייך למימר כלל למעוטי הני. וכן צרת ממאנת לאו משום צרת אשת אח אסרינן לה אלא משום גזירת צרת בתו וק"ל:

ע"ב גמרא אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ובנים הרי הם כסימנים ואיכא דאמרי עדיפי מסימנים דאפי' לר' יהודה כו'. השיטות בזה רבו כאשר אבאר. שיטת רש"י ז"ל הוא דלרב ספרא כל שילדה בקטנותה הרי היא גדולה לכ"ע. ורב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים פי' דס"ל כמאן דאמר תוך, הפרק כלאחר הפרק. ולפי' הא דרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים אין זה אלא סימנא בעלמא דכל שילדה מסתמא הביאה סימנים. אבל עיקר הגדלות תליא בסימנים. ומש"ה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן עדיין קטנה היא. דאפי' הביאה סימנים שומא הם ולשיטתו תיקשי הא דפריך הש"ס וניבדוק דלמא רב זביד קאמר דא"א בלידת בנים בלא סימנים כלל דל"ל דא"כ היינו דרב ספרא כמ"ש התוס' דהא טובא איכא בינייהו דלרב ספרא לכ"ע הרי היא גדולה אפי' למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולרב זביד דוקא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן. ועוד דהא פליגי תנאי בזה בנדה אי תוך זמן כלפני זמן. וא"כ אכתי תיקשי למ"ד תוך זמן כלפני זמן משכחת לה חמותו ממאנת. ומתניתין בפלוגתא לא קמיירי:

והתוס' ז"ל כתבו דלרב זביד נמי בנים עם סימנים כ"ע מודו דאפי' תוך זמן גדולה היא והאריכו בשיטתם דמשעת עיבור גדולה היא כדי לישב הא דרבה בר ליואי דאמר דאם נתעברה בקטנות היא ועוברה מת. והא דרב ביבי דאמ' שמא תמות היינו דאם נתעברה בקטנות הולד אינו של קיימא והיא ג"כ מתה. אבל אפשר שתתעב' בגדלות ותקדם זמן גדלותה בתוך י"ב וכי ילדה ולד של קיימא איגלאי מלתא למפרע דגדולה היא משעת עיבור. ורב ספרא ללישנא קמא קאמר דבנים הרי הם כסימנים. ואיכא דאמרי עדיפי מסימנים ואפילו לר' יהודה כו'. והקשה הרשב"א ז"ל אפי' בנים כסימנים אינה ממאנת לר"י דהא ר"י לא קאמר אלא בסימני נערות. אבל בבגרות מודה ובין עיבור ללידה הוי יותר מבין נערות לבגרות. ותי' דלמ"ד בנים כסימנים יכולה למאן בין עיבור ללידה. ולמ"ד בנים עדיפי מסימנים משעת העיבור אינה יכולה למאן. וכן כתב הנימוקי יוסף ז"ל. ודברי הרשב"א ז"ל נראה לפרש דאליבא דר' יהודה קאמר דלמ"ד בנים כסימנים יכולה למאן בשעת העיבור דנהי דגדולה היא משעת העיבור הא לר"י יכולה היא למאן אפי' בגדלותה קודם ריבוי השחור אבל מדברי הנימוקי יוסף משמע דלהילכתא כתב כן אפי' לדידן דקיי"ל דלאחר שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. וקשה לי טעמא מאי כיון דכבר גדולה היא משעת העיבור דהא אפי' לר"י כתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן דלמ"ד בנים כסימנים יכולה היא למאן בשעת העיבור היינו למ"ד דאפי' בבעל פליג ר"י אבל למ"ד בבעל מודה ר"י ודאי דאין לחלק דהא הכא דבעל לאחר גדלות כיון שנתעברה וכמו שכתבו התוס' ג"כ. וא"כ לדידן פשיטא דאינה יכולה למאן בשעת העיבור. דהא הוי ספיקא דאורייתא שמא בעל לשם קדושין. וצריך לפרש דברי הנימוקי יוסף ג"כ כדברי הרשב"א ז"ל דאליבא דר"י כתב כן:

ועוד נראה לענין קושית התוס' והרשב"א ז"ל מהא דמודה ר"י כשבעל י"ל דהא ע"כ זה הוא מלתא דלא שכיחא שתקדים הגדלות קודם זמנה וכמ"ש הרשב"א ז"ל מהא דנדריה נבדקים ומיעוט הם אלו שמקדימים בגדלות ולא ידעינן זאת אלא מהוכחת העיבור והלידה בן של קיימא. א"כ מנ"ל דבשעת בעילה גדולה היתה ולמה לא מוקים לה בחזקת קטנותה עד שעת ריעותא של חזקתה היינו ההריון ומאן יימר לן דבשעת בעילה גדולה היתה. דלמא אח"כ נתגדלה וקלטה ההריון דג' ימים לקליטה. ומש"ה לאו ספיקא דאורייתא היא אפי' אחר בעילה ושפיר ממאנת לר"י בשעת הריון ואפי' לדידן יש מקום לומר דיכולה למאן בשעת הריון משום דמוקמינן לה בחזקת קטנות ועיבורה הוא ולד שאינו של קיימא דשכיחי טפי קודם זמנה. ואין לומר דכל שנתעברה מוקמינן הולד בחזקת של קיימא כמו רוב ולדות דז"א דהא אפי' בשנה שלפני גדלות יכולה להתעבר ולד שאינו של קיימא וא"כ השתא נמי מנ"ל למיזל בתר רוב ולדות. ונהי דאחר שילדה איגלאי מלתא למפרע דמשעת הריון גדולה הוי. מ"מ אם כבר יצתה במיאון מיאונה מיאון כיון דאין כאן ספיקא דאורייתא דאפי' בעל בשעת הריון לא פסיקא ליה לבעול לשם קדושין כיון דבחזקת קטנה היא כל עוד שלא ילדה:

ועיין בב"ש סי' קנ"ה מש"כ על ד' הרמ"א ז"ל ולפ"ז אפי' למ"ד בנים עדיפי מסימנים קודם לידה יכולה היא למאן משום דמוקמינן לה בחזקת נפל. וא"ש לפ"ז מאי דאמרינן אפי' לר"י כו' ולא תיקשי קושית הרשב"א ז"ל דהא כבר בגרה. עכ"פ לרב ספרא כל שילדה ולד של קיימא בשנת י"ב ודאי גדולה היא. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ופי' התוס' ז"ל דע"כ לא קאמר דא"א לבנים בלא סימנים דא"כ היינו דרב ספרא אלא ע"כ אינו מצוי שיהו, בלא סימנים קאמר אבל אפשר שיהו בלא סימנים ג"כ וכיון דאינו מצוי לא מצינו חמותו ממאנת דחוששין שמא נשרו. וצ"ל ג"כ דעיבור בנים של קיימא אינן מצוין בלא סימנים מהא דרבה בר ליואי. וכיון דמיעוטא יש שיולדין של קיימא בלא סימנים א"כ הא דקאמר רבה בר ליואי שמא תתעבר ותמות ודאי כשהיא יולדת בקטנות אע"ג דאיכא מיעוטא ופעמים חיה אפי' כשיולדת בלא סימנים היינו בקטנותה כיון דלא שכיח. ורב ביבי דאמר שמא תמות כשתתעבר בקטנותה היינו משום דאיכא מיעוטא דחיה. ובשלמא לרב ספרא מצינן לפרש הא דרבה בר ליואי דודאי תמות כשמתעברת בקטנותה היינו בשנה שלפני גדלות אבל לרב זביד א"א לפרש הכי דהא איכא מיעוטא דחיה אפי' בקטנות. וע"כ צ"ל הא דקאמר ותמות היינו