קרן אורה יבמות יג

לפרזים היה יום מנוחה בי"ד ובמוקפים בט"ו מ"מ לא היה להם לכנה"ג לתקן ימים מחולקים כדי שלא יעשו אגודות אגודות. וס"ל לר"ל דאפילו בב' מקומות הוי בכלל לא תתגודדו. ונראה דר"ל ס"ל דטעמא דלא תתגודדו הוא משום שלא יאמרו שיש ח"ו שתי תורות. ומש"ה השיב לר"י אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא דבמנהגא ליכא חשש דשתי תורות. ולפי האי טעמא אפילו בשתי מקומות שייך איסורא דלא תתגודדו. ור"י ס"ל דהטעם הוא מפני המחלוקת. מש"ה פריך ליה ממקום שנהגו דבמנהגא נמי שייך מפני המחלוקת ומזה הוכיח דבשני מקומות לא שייך לא תתגודדו. דאין כאן חשש מפני המחלוקת וכן כתב הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא מפני המחלוקת. וכי שני ליה ר"ל לחלק בין איסורא למנהגא חזר והשיב לו מהא דתנן הלילה ב"ש אוסרין והא דלא פריך ליה מרישא דמתניתין התם דתנן וחכמים אומרים ביהודה היו עושין ובגליל לא היו עושין דאיסורא קאמרי י"ל דבאמת סמיך ארישא דמתניתין אלא דמהא דב"ש אוסרין מוכח דמתניתין איסורא קאמר. כדאיתא בפסחים בפ' מקום שנהגו. וא"ש בזה הא דמשני התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. ולא קאמר דלא עשו ב"ש כדבריהם כמו שהקשה המהד"ב משום דמרישא קפריך מיהודה וגליל. ויש לדקדק לר"ל מאי אירי' דקאמר לא עשו ב"ש כדבריהם הא בכל היכא דפליגי תנאי ע"כ נמי צ"ל דחד לא עשה כדבריו משום לא תתגודדו. וצ"ל דוודאי אי פליגי יחיד ויחיד זה עושה כדבריו וזה עושה כדבריו. אבל היכא דדיעה אחת הוי רובא בזה קאמר ר"ל דהמיעוט לא יעשה כדבריו משום לא תתגודדו. והיינו דקאמר לא עשו ב"ש כדבריהם משום דב"ה הוי רובא וכדמסקינן בגמרא. והיינו דפרכינן לקמן מהא דבמקומו של ר"א כו'. משום דרבנן דפליגי אר"א הוי רובא. ויש לישב עפ"ז מה שהקשו התוס' ז"ל מהלל שהביא עולתו לעזרה וחברו עליו תלמידי ב"ש משום דבמחלוקת של סמיכה הלל ושמאי עצמן נחלקו ויחידים היו וכ"א עשה דבריו. וגם מחלוקת ישנה הוא מן הזוגות. ולקמן אמרינן בגמרא דמ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו. אבל הכא ב"ש מחדדי טפי משמע דאי לא הוי מחדדי לכ"ע לא הוי עושין כדבריהם והוי אזלי בתר רובא. וא"כ קשה אמאי עשה ר"א וריה"ג כדבריהם הא יחידים הם ולא אזלי בתר רובא. ואפשר לומר דבעי לאוקמי מ"ד עשו אפי' אליבא דר"ל דס"ל דאיכא לא תתגודדו בשתי הוראות היכא דחד הוי רובא. מש"ה קאמר דמחדדי טפי והוי כשוין. ומ"ד לא עשו ע"כ כר"ל ס"ל דאיכא בזה לא תתגודדו. וי"ל דבזה נחלקו שני האיבעית אימא לקמא קאמר דרב ושמואל ס"ל כר"ל דאיכא לא תתגודדו ואיבעית אימא בתרא קאמר דרב ושמואל ס"ל כר"י דאין כאן לא תתגודדו. ומ"ד לא עשו הוא משום בת קול ומ"ד עשו דאין משגיחין בבת קול. אבל משום לא תתגודדו לא חיישינן. ולהאי לישנא הוא דפריך הש"ס ומ"ד עשו קרינן כאן לא תתגודדו. ונהי דאין משגיחין בבת קול מ"מ הוי להי להו בתר רובא משו' לא תתגודדו ומשני אביי כי אמרינן כו' כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כו'. ופריך ליה רבא והא ב"ש וב"ה כב' בתי דינים בעיר אחת דמי. וצ"ל לאביי דלהורות לאחרים אסור אפי' ב' בתי דינים בעיר אחת וב"ש עצמן עשו כדבריהם אבל לא הורו לאחרים משום דעיקר מחלוקת הוא בין העם אבל לא בין ת"ח עצמן ורבא לא ס"ל לחלק בהכי. ועי' ברשב"א ז"ל שפי' הא דאמר ר"י עשו ועשו היינו שעשו הם עצמן והורו לאחרים לעשות. והרמב"ם ז"ל פסק כאביי דאפי' ב' בתי דינים בעיר אחת אסורין. וכתבו המפרשים דפסק כמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם. ולפמש"כ אין צורך לזה. דאביי קפיד אהוראה לעם שיהיו שוים מפני המחלוקת. וע"פ מש"כ דלמאי דשני אביי ורבא דעיקר לא תתגודדו הוא במקום אחד הוא מטעם שלא יבאו לידי מחלוקת אפשר לישב קושית התוס' ממגילה דהתם לא שייכא מחלוקת דקדימת הכפרים לטובת כרכים תיקנו להם. ובאמת מסתבר לומר כן דעיקר איסורא דלא תתגודדו הוא בהוראה לעם. דהא מצינו בכמה מקומות דת"ח ובעל נפש מחמיר על עצמו. להנהיג א"ע באיזה חומרא אין כאן שש איסורא. והיינו דקאמר רבא לאביי והא ב"ש וב"ה כב' בתי דינים. כיון דלכל אחד היה תלמידים רבים וזה נוהג כדברי ב"ש וזה נוהג כדברי ב"ה הוי דומיא דב' בתי דינים אע"ג דלא עשו אלא לעצמן. ומש"ה ס"ל לרבא דכל שיש ב' בתי דינים מפורסמים אין כאן חשש מחלוקת:

דף י"ד גמרא ורבי אבהו היכי עביד הכא הכי כו' נראה לפרש דקושיא זו שייכא ג"כ להא דלא תתגודדו דכמו אסור פלג להורות כן ופלג להורות כן ה"נ אסור לחהם לאדם אחד לנהוג במקום הזה כן ובמקום הזה כן. דזה נמי כשתי תורות הוא לעשות פעם כן ופעם כן. ומשני דלא עשה כן אלא משום כבודו של ר' יוחנן. ופריך והא איכא שמעא שאינו יודע דמשום כבודו של ר"י הוא עושה. ולפניו נראה כשתי תורות ומשני דמודע ליה לשמעא ועי' רשב"א ז"ל:

ע"ב תוס' בד"ה בשלמא כו'. ולגירסת ר"ח פריך מהא דב"ש לא נמנעו מב"ה ואפילו למ"ד לא עשו היינו היכא דשייך אגודות. אבל היכא דליכא אגודות וודאי עשו והיה להם לב"ש למנוע מלעשות טהרות בכלים דב"ה. ונראה מדבריהם דמ"ד לא עשו הוא מחמת לא תתגודדו. ולפמש"כ לעיל אין זה מוכרח אלא אפי' אי נימא דלא שייך לא תתגודדו בב' בתי דינים מ"מ ס"ל לב"ש דלא עשו משום בת קול וכמ"ש לעיל. אלא דלקמן בכולה שמעתין וודאי משמע כדברי התוס' ז"ל. ועי' תוס' לעיל שהקשו מהא דהלל שהביא עולתו כו' וחברו עליו תלמידי ב"ש אלמא דעשו. ואין זה מוכרח דסמיכה מחלוקת ישנה היא בין הזוגות ולא שייך בזה טעמא דבת קול או רובא:

גמרא פשיטא בני ח"ל כשרים נינהו. עיין תוס' ז"ל. וי"ל דהוי פשיטא ליה דב"ש ס"ל דלא כר"ע משום דאי כר"ע ס"ל א"כ לרבא דאמר בטעמא דב"ש דמתירין הצרות לאחין הוא משום דאין איסור חל ע"א ולא הוי צרת ערוה או הויא שלא במקום מצוה. וא"כ התינח צרת ערוה אבל צרת חל ליתסרי דהא תרווייהו איתניהו דאיסור חמור דאשת אח חל על איסור קל דח"ל אלא וודאי לא ס"ל לב"ש כר"ע. ויש לדחות. וע"י מש"כ לעיל:

תוס' בד"ה בגט ישן למה שהקשו למ"ד בהזורק דתנשא לכתחיל' למה היה להם למנוע. ולפי מה שפי' רש"י ז"ל התם בהזורק דדווקא אם הלך למדינת הים הוא דתנשא לכתחילה. אבל אם הוא כאן צריכה גט אחר א"ש וקצת סיוע מכאן לשיטת רש"י והר"ן ז"ל. ועי' ב"ש בסי' קמ"ח:

בד"ה נעשה כדברי ב"ה כו'. ועוד י"ל דשפיר כו'. ומ"מ הולד פסול מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבין דלגופה לא איצטריך אלא למידקי הא כיוצא בזאת בניה תועבין. ויש לדקדק לב"ש דאמרי לא יגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר. א"כ דילמא כיוצא בה דווקא דומיא דמחז"ג דהיא עצמה נמי פסולה דהא הוי' זונה. אבל יבמה לשוק מנ"ל. ועוד דילמא איצטריך לגופא למח"ג דליכא למימר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דהא מחזיר גרושתו נמי חלולה ועומדת היא. ועוד דלכאורה מסתברא דב"ש ס"ל כר' יוסי בן כיפר דטומאה במח"ג הוא דכתיב דלדידהו שפיר שייך לישנא דאחרי אשר הוטמאה גם אמח"ג. ועי' בזה בתוס' שם בסוף גיטין שהביאו דברי הירושלמי דפריך לב"ש למה לי קרא דלא יוכל בעלה הראשון ע"ש בתוספות ובגירסת הירושלמי. וא"כ שפיר איצטריך היא תועבה לגופא דבניה כשירים אע"ג דכתיב בה טומאה וצ"ע:

בא"ד וק"ק דקאמרינן לקמן כו'. והיכי איכא למיפשט מינה כו'. ונ"ל דשפי' איכא למיפשט דאי נימא דבני יבמה לשוק פסולין ולא ס"ל האי פירכא שכן היא עצמה מתחללת. א"כ ה"נ בני מח"ג פסולין והיא תועבה דרשינן דאין צרתה תועבה. אבל אי בני יבמה לשוק כשירים ולא ילפינן מאלמנה לכה"ג משום האי פירכא שכן היא עצמה מתחללת ניחא לן לאוקמא טפי היא תועבה למעט בניה מצרתה דצרה לא הוזכרה כאן. אבל לעיל לב"ש כתבו שפיר דהיא תועבה אתי לדיוקא משום דלב"ש לא איצטריך לצרה דאפי' צרת ערוה מותרת לב"ש ודו"ק:

דף טו גמרא והא תאבני קאמר כו'. עי' בתוספתא דגרסינן ואשיאנה לכהונה ואין זה מובן. דמאי קמ"ל בזה (וע' לקמן מ"ש בזה):

הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו. ופי' רש"י ז"ל דאחרים ס"ל דאפילו הכיר בה צרתה מותרת. ובירושלמי איתא דר"מ ס"ל דצרת איילונית אסירא דכל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי ואחרים היינו ר"מ. ועוד לפי' רש"י ז"ל מאי קמ"ל בהאי מעשה הא מתניתין היא או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. ע"כ נראה לפרש איפכא דת"ק ס"ל דאפילו הכיר בה מותרת צרתה ואחרים אומרים איילונית היתה היינו שנמצאת איילונית ולא הכיר בה ואתי לאיפלוגי את"ק דמתיר אפילו בהכיר בה. ולפ"ז הוי דברי אחרים לחומרא גם בהאי שינויא כמו לאידך שינויא וק"ל:

תוס' בד"ה מה לאלמנה כו'. האריכו להקשות בזה דהיא גופא נילף דתתחלל בק"ו. וכן לקמן לענין חייבי כריתו' למה ליה להש"ס טעמ' דעשאה זונה תיפוק לי' מק"ו ותוכן דבריהם ז"ל בתירוצם הוא דלענין לפסול עצמה ליכא למילף בק"ו משום דמחללה יתירא ילפינן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ולא ילפינן בק"ו.