קרן אורה יבמות קיח

ה"א דכשרי' ליבומי דלא שייך בזה למימר מאי אולמיה דהאי עשה כו'. כיון דעשה דיבום קדמה. ובזה מיושב קצת תמיהת התוס' ז"ל ע"ב בד"ה וכי תימא ע"ש:

ע"ב גמרא ליתני נמי מצרי שני שנשא ראשונה ושניה כו'. מכאן נמי משמע כדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בפ' הערל דראשון שנשא שניה שני הוא. דאל"כ למה ליה מצרי שני אפילו מצרי ראשון שנשא ראשונה ושניה חד כשר וחד פסול. אלא ודאי בעינן שיהיה שלישי משני הצדדים וק"ל:

תוס' בד"ה אי נסיב כו'. וי"ל דבן הישראלית ממצרי שני אין חשוב ישראל לענין קהל. עיין מ"שכ לעיל פ' הבע"י דף נ"ז ודו"ק:

דף פ"ה גמרא לאו משום דרב יהודה אמר רב אלמא דהקישא דרב יהודה קאי אפילו אלאו שאינו שוה בכל. ומשני דלעולם הקישא, דרב יהודה לא מיירי אלא בשוה בכל. והא דאיצטריך בטומאה בני אהרן כי היכי דלא ליגמר מלא יקחו דנשים מוזהרות אפילו בלאו שאינו שוה בכל. ולאיכא דאמרי הוי איפכא דהקישא דרב יהודה מיירי בכל עונשין בין שוין בכל בין שאין שוין בכל. והא דאיצטריך לא יקחו כי היכי דלא נילף מטומאה. וי"ל דהני תרי לישני פליגי בהני תרי לישני דריש תמורה דילפינן התם מקרא דאשה מוזהרת על התמורה. ולחד לישנא אצטריך משום דאינה שוה בכל בציבור ובשותפין. ואי נימא דהקישא דרב יהודה מיירי בכל עונשים. א"כ למה ליה קרא גבי תמורה דליכא למילף תמורה מטומאה דלאו דטומאה אינו שוה בכל יותר מלאו דתמורה משום דלאו דטומאה אינו אלא בכהנים. וכמו שכתבו התוספות לעיל בריש מכילתין. אלא ע"כ לא מצינן למילף מהקישא אלא לאו השוה בכל לגמרי. ומש"ה איצטריך ריבויא גבי תמורה. וכן לא יקחו ללאוי כהונה. וגבי טומאה איצטריך מיעוטא דלא נילף מלא יקחו. והיינו דאיצטריך גבי תמורה ריבויא לנשים ולא ילפינן מלא יקחו משום דאיכא למימר נילף מטומאה לפטורא. אבל להך לישנא דאמרינן התם דמש"ה איצטריך לרבות גבי תמורה משום דהוי לאו שאין בו מעשה שפיר מצינן למימר דמהקישא שמעינן אפילו לאו שאינו שוה בכל. והא דאיצטריך לא יקחו משום דס"ד אמינא ליגמור מטומאה. ועיין מה שכתבתי בזה בחי' בתמורה שם:

שניה לבעל ולא שניה ליבם מהו שיהא לה כתובה מיבם דמבעל וודאי לית לה. אבל מיבם אפשר אית לה כי היכי דאי ל"ל מראשון תקינו ליה משני ופשיט דלית לה גם מיבם כיון דלית לה מבעל. ואי שניה היא ליבם ולא לבעל כתבו הראשונים ז"ל דמבעל וודאי אית לה כיון דמותרת היא לו ומייבם וודאי לית לה כיון דשניה היא לו והוי כמו שאר נושא שניה. ובירושלמי מיבעי להו בהכי כיון דכתובתה על בעלה הראשון אפשר אית לה. ומסתברא דמיבעי ליה אם יש לה כתובה מיבם היכא דלית ליה נכסים מראשון. כיון דחיוב כתובתה מראשון הוא אפשר דאפי' מיבם נמי אית לה. אבל מנכסי בעלה הראשון וודאי דאית לה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחי' דמיבם הוא דמיבעי להו. וכדאיתא להדיא בירושלמי. אבל מלשון הרשב"א ז"ל משמע דמבעל הוא דמיבעי להו. ואין זה מובן. ואפשר כוונתו היינו מנכסי הבעל ואע"פ שיבמה באיסור מ"מ כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אבל מד' הרמב"ן ז"ל נראה דבירושלמי מיבעי להו אפילו מיבם ממש מנכסיו. והיה נראה דבכה"ג שיבמה באיסור אפילו אם ח"ל אין לה כתובה מיבם דהא בח"ל נמי ליכא אלא איסורא דרבנן גזירה ביאה ראשונה כו'. ודברי סופרים צריכין חיזוק. אלא דלטעמא שהיא מרגילתו נראה דבזה אינה מרגילתו. כיון דלא הותר אלא ביאה ראשונה ויבואר בזה לקמן בשמעתין:

איכא דאמרי ליה תניא יש לה והא בעמוד והוצא קאי. נראה דלהאי לישנא נמי אלוותה ואכלה אמר ליה ר' יוחנן דתניא יש לה וללישנא קמא ר' יוחנן הוא דאמר אין לה משום דילמא תיעכב גביה והא בעמוד והוצא קאי. ור"א מותיב ליה מברייתא דתניא יש לה וללישנא בתרא ר"י פשיט ליה מברייתא דיש לה ור"א פריך בעמוד והוצא קאי. ודילמא תיעכב גביה. והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא וכר"י דאמר יש לה. וכן מבואר בירושלמי דרבי יוחנן ור"א פליגי במזונות ח"ל דר"י אמר יש לה ור"א אומר אין לה. ואיכא למ"ד התם דבתנאי כתובה פליגי היינו לאחר מיתה ואיכא דאמרי דש"ס דילן ס"ל כמ"ד במזונות פליגי. והיינו בלוותה ואכלה. ועיין בדעת הה"מ פ' כ"ד מהל' אישות. ועיין מהרש"א ז"ל ועיין רשב"א ז"ל ועיין חי' רמב"ן ז"ל מה שכתבו לאוקימתא דלאח"מ:

ע"ב מאי איכא בין רבי לרשב"א כו'. ומד' הרשב"א ז"ל נראה דהוי גרס מאי בינייהו ופי' אהני תרי לישנא אליבא דרבי ומש"ה קשיא לי' אמאי לא קאמר הש"ס דחלוצה איכא בינייהו. וכ' לתרץ דבעי לאשכוחי באיסור ד"ת היכא דלא מרגלא ליה וקמ"ל דלד"א אין חילוק בין ד"ת לד"ס עוד כתב דחליצה נמי כד"ת הויא ואינה צריכה חיזוק. וזה לא הבנתי דהא בהדיא אמרינן דרבי חלוצה קשיא ליה דד"ס היא. אבל לנוסחא דילן דבעי מאי איכא בין רבי לרשב"א א"ש דלא קאמר חלוצה א"ב משום דבהא כ"ע מודו היכא דהיא או הולד נפסל דיש לה כתובה ואפי' בד"ס משום דבכה"ג אין צריך חיזוק דבלא"ה יש קטטה ביניהם וכמו שפי' רש"י ז"ל. וגם לא מרגלא ליה וכי פליגי בד"ת וקא מרגלא ליה לרבי יש לה כתובה כיון דד"ת היא וא"צ חיזוק. ולרשב"א אין לה כתובה כיון דאין היא וולדה נפסל. ולפ"ז דעת הכ"מ ז"ל שכתב דחלוצה לית לה כתובה לדברי הרמב"ם צ"ע כיון דכולהו מודו בטעמא דלא מרגלא. ומדעת הרשב"א ז"ל הכא ובפ' האשה בד"ה לא זה ולא זה מטמאין לה משמע דלא הוי גריס הא דאמרינן לעיל חלוצה קשיא ליה ע"ש. ולישנא דתלמודא מ"ד מפני שהוא מרגילה משמע כפי' הרשב"א ז"ל דאתרי לישנא דרבי קאי דרשב"א לא אמר האי מילתא דהוא מרגילה אם לא ללישנא קמא. דרשב"א מה טעם קאמר. והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו דחלוצה יש לה כתובה. ומטעם דהוא מרגילה כדקאמר הש"ס. ואע"ג דלענין ממזרת ונתינה פסק כרבי דיש לה כתובה מטעם דד"ת היא ולא בעי חיזוק. היינו היכא דהיא מרגילתו דבעינן לקונסה. ובהא קאמר רבי כיון דד"ת היא לא בעי חיזוק ולא קנסינן לה. אבל בחלוצה דהוא מרגילה אין כאן קנס כלל ויש לה כתובה. והב"ש ז"ל בסי' קט"ז הקשה הא מדברי הש"ס משמע כל"ק דרבי לא קאמר טעמא דהוא מרגילה. לא מבעי לפי דעת הרשב"א ז"ל לא משמע מידי כיון דבתרתי לישני דרבי קאמר. א"כ קי"ל לחומרא. אלא אפילו לדברי הרא"ש ז"ל דמה בין רבי ורשב"א מיבעי ליה מ"מ בחלוצה דהוא מרגילה רבי נמי מודה דיש לה כתובה והיכא דהיא מרגלא ליה בד"ת בהא הוא דפליגי. אבל מה שהקשה מדברי הרא"ש ז"ל פרק אלמנה ניזונית שהקשה בשם הראב"ד ז"ל באלמנה שלא הכיר בה אמאי לא ניקנוס אותה לענין בלאות כשניה. כיון שהיא מרגילתו דהוא לא הכיר בה יפה הקשה כיון דהוא ז"ל מפרש דרבי לא קאמר אלא החילוק בין ד"ת לד"ס. ובד"ת אפילו היכא דהיא מרגילתו לא קנסינן לה כמו שכתב לענין ממזרת ונתינה א"כ מאי קושיא. וי"ל דהראב"ד ז"ל יפרש דתרתי לישני רבי קאמר לה. וכדעת הרשב"א ז"ל. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:

ממזרת ונתינה איכא בינייהו כו'. ולר"א דאמר הרי זה עבד ממזר הא לא מרגלא משמע מכאן דבן נתינה נמי מותר בשפחה. ומש"ה מרגלא ליה דיכול ליטהר ע"י שפחה. וא"כ ה"ה עמוני ומואבי דמותרין בשפחה. ובח"מ ובב"ש סי' ד' נסתפקו בזה. ואכתי למ"ד דנתינה אינה אסורה מה"ת. אלא דור ראשון שנתגייר לבד. א"כ בנה אסור בשפח' לדעת התוס' ז"ל דשפחה אסורה מ"הת. ועיין לעיל בשמעתין דפצוע דכא מותר בנתינה ודו"ק:

בעולה לכ"ג איכא בינייהו. ולראב"י דא' יש חלל כו'. לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דבחייבי עשה אפילו לא הכיר בה יש לה כתובה. א"כ הוה מצי למימר דלא הכיר בה איכא בינייהו דלמ"ד ד"ת הא נמי דאורייתא. ולמ"ד מפני שהוא מרגילה אבל לא הכיר בה היא מרגלא ליה. וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל בפ' אלמנה ניזונית. וכמו שהבאתי לעיל. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל שם דמ"מ לא מרגלא ליה. כיון שזרעו נפסל ע"ש:

תוס' ד"ה ולר"ע כו'. וי"ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך אלא משום פירות ובלאות שאין לה להפסיד כו'. וקשה דבתוספתא בפ"ב דמכילתין איתא העריות שאמרו אינן כאשתו לכל דבר אין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. אלמא דלענין פירות ובלאות נמי קנסינן לה. ע"כ נראה דלרווחא דמילתא הוא דקאמר הש"ס דלר"ע לא מרגלא ליה ולא מצינן לאשכוחי אליביה נ"מ דמח"ג. אבל לפי האמת בלא"ה לר"ע בכל ח"ל אין לה כלל כיון דקדושין לא תפסי וכעריות דמי. ולפ"ז לא מצי למימר ממזרת ונתינה איכא בינייהו:

ולראב"י דאמר יש חלל מח"ע כו'. לדקדק דהא לר"ע קיימין הכא ואליביה לא יחלל לאו דווקא חלל הוא אלא אפי' ממזר הוי. וא"כ מנ"ל דבעולה לכ"ג הוי חללה. דהא עיקר קרא דלא יחלל קאי אח"ל. וכיון דבעולה לכ"ג יצא מן הכלל וקדושין תפסי בה. א"כ אפילו חלל נמי לא ליהוי. וכן כתבתי לעיל