קרן אורה יבמות קיז

הרי הם פסולין למזבח מדרך אחר כיון שהם ספק זכר ספק נקיבה הרי הם כמין אחר. ומש"ה פסול אפי' בעוף. משמע מדבריו ז"ל דמ"ד ברי' הוא לא דפשיטא ליה דבריה אחריתי הוא אלא מפני שהוא ספק מחשיב ליה כברי' אחריתי לענין קרבנות דבעינן זכר ודאי ונקיבה ודאית. והיינו טעמא דחכמים דאמרי דאינו בכור משום דחשיב כבריה אחריתי ולאו זכר הוא:

אלא דצ"ע מ"ש דלענין בכור חילק בין אנדרוגינוס לטומטום דאנדרוגינוס אינו קדוש כלל וטומטום קדיש מספיקא כרב חסדא בבכורות. ומ"ש לענין ערכין וקדשים לא חילק בין אנדרוגינוס לטומטום. וכי היכי דלענין קדשים כתב דטומטום נמי כמין אחר הוא ה"נ לענין בכור אמאי קדוש מספיקא. ועוד דבבכורות סוף פ' על אלו מומין קאמר הש"ס לרב חסדא דגם לענין ערכין וקדשים סמי מכאן טומטום. וכבר האריך בזה הלח"מ ז"ל בפ"ב מהל' אישות ע"ש. והנה מה שפסק לענין ערכין וקדשים דטומטום ואנדרוגינוס אינן בכלל וודאי לא תיקשי דהא מצינו לר"ש דאמר דאנדרוגינוס אינו קדוש בבכורה אע"ג דס"ל הכא דזכר וודאי הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בבכורות משום דמ"מ אימעט מקרא דהזכר. א"כ כש"כ למ"ד דספק הוי דמצינן למעוטי וכן אשכחן לר"ש דממעט לטומטום ואנדרוגינוס משום דגמר תחת תחת מקדשים אלמא דגם לענין קדשים אימעוט אע"ג דזכר הוא וכן מוכח מהא דרבי יהודה ס"ל דטומטום ואנדרוגינוס אין נערכין אף על גב דסבירא ליה דאנדרוגינוס ספק הוא כדאיתא לעיל בפירקין דף ע"ב וכמו שכ' התוס' ז"ל בבכורות. ומטעם זה קשיא לי הא דאמרינן בשבת פ' ר"א דמילה. ולקמן בסוף פירקין לא לכל אמר ר"י אנדרוגינוס זכר הוא ולא לכל אמר ר"א כו' שאם אי אתה אומר כן במוקדשין יקדש והא ר"ש דאמר דזכר הוא מדמאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא ואפ"ה במוקדשין לא קדיש. אלא די"ל דרב חסדא הוא דקאמר הכי. ולטעמיה אזיל דס"ל דמספיקא שפיר קדוש כמו בטומטום. ואפשר דס"ל כר"ל דר"י ור"ש מאכילה בתרומה דרבנן קאמרי. אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דלר"ש מאכילה בתרומה דאורייתא. ואפ"ה ממעטינן ליה מזכר דאינו קדוש בבכורה ובקדשים כ"שכ דלמ"ד ספיקא הוא דממעטינן ליה:

אבל מה שחילק גבי בכור בין טומטום לאנדרוגינוס צ"ע כיון דתרווייהו הוי ספק ואי משום דמחמת ספיקן חשיבי כמין אחר. וכמו שכ' בפ"ג מהל' איסורי מזבח. א"כ טומטום נמי לא ליקדש בבכורה. וצ"ל דפסק כר' יוסי דאנדרוגינוס לחוד הוא דבריה הוי וכמבואר שם בתוספתא דביכורים. אבל טומטום אינו כן כו'. והיינו כיון דספיקו של אנדרוגינוס הוא ספק לעולם חשיב כבריה אחריתי. אבל טומטום כיון דאפשר להתברר לא חשיב בריה. ואע"ג דלענין עוף קדשים כתב דהוו תרווייהו כמינא אחרינא. מ"מ לענין בכור דקדושה הבא מאליה היא קדוש מספיקא ועדיין צ"ע. ואחר כל הנ"ל נתברר דלדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ טומטום ואנדרוגינוס ספיקא הוי לענין כל מילי. והיינו טעמא דלא כתב לענין מעשר בהמה דטומטום ואנדרוגינוס אינן נכנסין לדיר להתעשר ואע"ג דגבי קדשים כתב דלא קדושים מ"מ ע"כ ת"ק שם לא גמר מעשר מקדשים לענין זה. ועיין בלח"מ פ"א מהל' א"ב שהקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב דנושא לכתחילה. דהא פריך הש"ס ממתני' לר"ל, דאמר דספק הוא ע"ש. וכן הקשה הרשב"א ז"ל אבל בתוספתא דביכורים תני נמי דנושא אבל לא נישא אע"ג דברייתא זו ס"ל דספק הוי וכדקתני התם דמטמא באודם כנשים. ופסול מן העדות כנשים. ובתוספתא זו שנדפסה סוף ספר זרעים יש הרבה דברים אשר צריכין ביאור. חדא הא דמייתי התם וזוקק ליבום כאנשים לא קי"ל הכי משום דהוי סריס חמה. ואפשר אפילו ר"א מודה בזה כיון דאין לו רפואה. ובמשנה ג' תני התם ואינו נבעל בעבירה כנשים. וגם זה אינו מובן דהא כבר תני אבל לא נישא ואפי' במקום נקבות איסורא איכא ואפ"ל דנתכוין לענין לפסול מן התרומה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במשנה ה' שם ואין חייבים על מכתו כו' נראה דלא גרסינן לה. והא דתני התם ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה אינו נזיר ג"כ נראה דצ"ל הרי זה נזיר. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' זכיה ומתנה ובפ"ה מהל' נחלות. ובדברי הה"מ ז"ל ובלח"מ ז"ל שם ועדיין צ"ע. וכן פסקי הטור ז"ל בזה צ"ע דבטור א"הע סי' מ"ד כתב בשם הרא"ש להלכה דזכר הוא. וכבר כתבתי דברי הרא"ש ז"ל בבכורות דמספקא לי' להלכה. וכדמוכח מכמה מקומות מדבריו ז"ל. וגבי נחלות כתב דבריה הוי. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל. ועיין בש"ג שנראה מדבריו דלמ"ד דזכר הוא מייבמים את אשתו וגם הוא מייבם. וכתב שכן הוא דעת הרא"ש. והרי הרא"ש ז"ל כתב בפ"ב דברי התוספתא שהביא הרי"ף ז"ל דאשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת וכ"ע מודים דסריס חמה הוא. ודו"ק בכל הנ"ל. ועיין בא"הע בטור וב"י וש"ע סי' קע"ב:

שם תניא ר"י בר"י אומר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע וימצא סריס. ופסק הרא"ש ז"ל כוותיה לחומרא. וכתבו הטור והש"ג ז"ל דאפילו אחר שיקרע ספק הוא אם הוא סריס חמה אי לא וא"א להתברר ע"י סימנים וכן משמע לשון הש"ס ואפי' נמצא זכר שמא ימצא סריס וכתב דרבנן פליגי וס"ל דוודאי לאו סריס הוא וחולץ ומייבם אפ"ה פסק לחומרא כר"י בר"י. אבל בבכורות סוף פ' על אלו מומים משמע דכ"ע ס"ל הואיל ואישתני אישתני ולכ"ע חיישינן שמא ימצא סריס ואר' יהודה דמשוי ליה וודאי סריס הוא דפליגי רבנן. אבל לספק סריס לכ"ע חיישינן הואיל ואישתני. וא"כ קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דאחר שיקרע חולץ ומייבם עיין בפ"ו מהל' יבום. אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים מהא דאיתא פרק יש נוחלין דף קכ"ו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן משעת הויה ואי נימא דמחזקינן בספק סריס אפי' אחר שנקרע א"כ בלא"ה אינו נעשה בן סורר ומורה דהא סריס אינו נעשה בן ס"ומ כדתניא לעיל בברייתא. אלא וודאי ש"מ דאחר שנקרע ניכר הוא אם סריס הוא או לאו. ואם אין בו סימני סריס אין חוששין לו. ואדרבה לדברי הרא"ש ז"ל יקשה מהא דיש נוחלין דהיא מימרא דרבי אמי דלא מחזקינן ליה בסריס ולמה נחוש לחומרא דלא כוותיה. ואין לומר דהתם מיירי שהוחזק דלאו סריס הוא ע"י לידת בנים דהא כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא ג' חדשים. וא"כ בשעת מעשה הוי התראת ספק. ועיין בלח"מ ז"ל הל' ממרים שכתב לקיים גירסת הרמב"ם עד שיהא בן משעת התראה ור' אבא מיירי שעשה מעשה קודם שיקרע א"א לומר כן דלמה לי מיעוטא דעד שיהיה בן הא בלא"ה התראת ספק הוא. עכ"פ מהא דפ' יש נוחלין מוכח דאפשר להתברר ע"י סימנים אם סריס הוא אם לאו. ובאמת אין זה מוכרח לומר דלר"י בר"י אחר שנקרע ג"כ הוא בספק סריס. אלא תרתי קאמר שמא ימצא נקיבה ואפילו ימצא זכר שמא ימצא סריס. וכדאיתא בבכורות. א"נ שמא ימצא סריס. אבל אחר שנקרע וודאי אפשר להתברר ע"י סימנים אם סריס הוא או לאו ודברי הטור והש"ג ז"ל צ"ע ודו"ק. ועיין בפי' המשניות שכתב וכיון דקי"ל סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו לית הילכתא כר' יהודה נראה דמטעם דהוי סריס אדם פסק דלא כר' יהודה. וכן מבואר יותר בדעת הרע"ב ז"ל דאחר שיקרע הוי סריס אדם. והדבר תמוה דבבכורות שם להדיא מבואר דסריס חמה הוא. ועיין בס' ישועות יעקב מהרב מלבוב שהביא בשם בה"ג ז"ל מפורש כדברי ע"ש. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה כמו שכתב הטור והש"ג ז"ל:

שייך לה"ר שמואל בזלקאוושטיין מבייאליסקטאק הדרן עלך פרק הערל פרק יש מותרות גמרא מאי אר' דתני אלמנה ליתני בתולה. לכאורה הוה מצי לשנויי דמש"ה נקט אלמנה דיש בה איסור שאסורה ליבמה. אבל אם נשא בתולה גם ליבמה היתה מותרת ולא שייך למיתני מותרות לבעליהם דווקא. ויש לומר דחלל שנשא כשרה גם כן לא היה עליו האיסור בשעת נישואין הראשונים ואע"ג דלא דמי אהדדי מכל מקום הש"ס לא ניחא ליה לשנויי הכי:

רש"י בד"ה והא כולה פירקין כו' ומ'ט דהא נפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו כו' עיין רשב"א ז"ל שדקדק הא מסקינן לעיל דטעמא משום גזירה ביאה שניה אטו ביאה ראשונה וי"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דסוגיא דשמעתין ס"ל דמה"ת הוא דחולצת ולא מתייבמת מהא דאמרינן בשמעתין וכ"ת האי תנא סבר נישואין הראשונים מפילין ואי טעמא משום גזירה מאי נפקא מינה הא בבתולה ג"כ שייך למיגזר אטו ביאה שניה דהא גם בזה איכא ל"ת אבל אי מקרא ילפינן דאינו עולה ליבום שפיר ס"ד אמינא היכא דבנישואין הראשונים היתה ראויה ליבום בזה לא אמרה תורה דאין עולה ליבום כיון דעשה דיבום קדמה לעשה ול"ת של האיסור ואפילו באלמנה לכ"ג דאיכא עשה ול"ת