קרן אורה יבמות קטז

אשה וא"ש השתא דלא תיקשי מהא דרב הונא אהא דאמרי בי רב וכולהו בחדא שיטתא קיימי ואתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן ארב הונא הוא דאמר כר' סימאי ולא קאמר הש"ס דאמר כר' יוסי ור"ש דמתניתין דס"ל נמי דחייב משני מקומות כדאמרי' בשמעתין וכן הקשה הרשב"א ז"ל ולדברי הרמב"ם ז"ל ניחא כיון דאפילו אי לאו זכר וודאי הוא חייבין עליו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ תו לא שמעינן מאי אמרי ר"י ור"ש לענין חיוב סקילה דהם אתו לאשמועינן דזכר וודאי הוא. אלא דלפי משמעות לשונו ז"ל בפי' המשנה דספק גמור אי זכר אי נקיבה א"כ למה יתחייב משני מקומות שמא נקיבה היא ואפילו במקום זכרות אין לחייב אם נקיבה היא:

אבל הרמב"ן ז"ל בחי' כתב דלר' יוסי דברייתא לאו ספק אלא בריה בפ"ע הוא ולאו זכר גמור ולאו נקיבה גמורה. ולפ"ז א"ש דמחייבין עליו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ולפי שיטה זו מצינן למימר דרב ושמואל ס"ל כר"ל דרבי יוסי דמתני' ס"ל דספק הוא ואפ"ה שפיר קאמרי' דמתני' וברייתא פליגי אהדדי דמתני' ס"ל דספק הוי וברייתא ס"ל דבריה הוא:

והעולה להלכה לפי שיטות אלו. לדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל קי"ל כר' יוסי דמתני' דזכר וודאי הוא ומאכיל את אשתו בתרומה וחייבים עליו בב' מקומות. ולדעת הרי"ף ז"ל הוי ספק ואין מאכיל את אשתו בתרומה וגם אין חייבים עליו כלל כיון דספק נקיבה הוא. ולדעת הרמב"ן ז"ל אינו מאכיל את אשתו בתרומה משום דבריה בפ"ע הוא אבל חייבין עליו משני מקומות מריבוי' דאת זכר. ולדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו מאכיל את נשיו משום דספק הוא ופסק כר"א דחייבין עליו כזכר והיינו משום דאמרינן לקמן דרבנן הכי ס"ל ור' סימאי יחידאה הוא ולרבי נמי הכי ס"ל וכן איתא בירושלמי דר' יוחנן הכי ס"ל:

ולענין אם נבעל אנדרוגינוס לפסול לו אם נפסל מן התרומה לדעת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל נראה פשוט דלא נפסל מן התרומה כיון דזכר ודאי הוא ואין זכר נפסל. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל דבריה הוא ג"כ יש לומר דאינו נפסל לתרומה כיון דלא מספקינן ליה בנקיבה. אבל לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ודאי נפסל מן התרומה מספק שמא נקיבה הוא ומסתברא דנפסל מב' מקומות כי היכי דבכל פסולי תרומה נפסלת מב' משכבות ואם נבעל למינו לאנדרוגינוס היה נראה דאינו נפסל פוסלת אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבמינו נמי נפסל אם נבעל נלפסול במקום נקבות. והיינו משום דמ"מ נבעלה לפסול לה. כיון דביאתו ביאת זנות ואפילו אם נקיבות הם אפשר דמוזהרות זה על זה דהא בעילת זנות היא אבל במקום זכרות אינו נפסל והיינו כיון דחייבה עליו התורה כזכר יש לו דין זכר ואין זכר פוסל את הזכר ועיין בכ"מ ז"ל באורך. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמכל המקומות נפסל ומוצא הדברים הוא מן הירושלמי בפירקין דאיתא התם קידש אין חוששין לקידושיו נתקדש חוששין לקידושיו נבעל נפסל מן התרומה כנשים ר' ניחא ב"ר סבא ור' יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל את הזכר ואם נקיבה היא אין נקיבה פוסלת נקיבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקיבותו של זה ופי' הכ"מ ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דצד נקיבותו היינו מקום נקיבות והקושיא דאם זכר כו' קאי אהא דאמר ר' יונה מין במינו בכל שהוא היינו באיזה מקום שיהיה. ומשני דאינו פוסל אלא בצד נקבות. אבל אין לפרש דמצד נקבותו פוסל בכל ענין דהא לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן ב' צדדים אלא ספק זכר ספק נקיבה. ואחרי העיון בדעת הירושלמי א"א לפרש כן מהא דאמרינן התם מאכיל את נשיו ואינו מאכיל את עבדיו מאכיל את נשיו מכח זכרותו ואינו מאכיל את עבדיו מכח זה וזה נתחלל צד נקיבה שבו. הרי מבואר להדיא דלשיטת הירושלמי יש בו ב' צדדים זכרות ונקיבות ומאכיל את נשיו מצד הזכרות וקידושיו קידושין ואע"ג דהוא עצמו אסור לאכול בתרומה מצד נקבותו שנתחלל מ"מ אשתו לא נפסלה בשביל זה דהא צד זכרות לא נתחלל והוי כמו ערל וכל הטמאים דמאכילין את נשיהם. אבל עבדיו אין אוכלין דהא יש קנין בהם גם לצד נקיבו' ועבדי חללה אין אוכלין. ואפי' למ"ד דודאי זכר הוא מ"מ יש לו צד נקיבות ליפסל מן התרומה. ומש"ה מיפסל נמי מאנדרוגינוס מינו. ולפ"ז מצינו בירושלמי שחילק בין מקום נקבות למקום זכרות ויש לומר דבתרוייהו נפסל וגם אפשר לומר דאפילו נבעל לזכר ודאי אינו נפסל אלא במקום נקבות דזה הוא צד נקבות. אבל לדידן דקי"ל דספק הוא לא שמעינן דמיפסל ממינו. כיון דלית ביה ב' צדדים אלא או זכר ודאי או נקיבה וודאית ואין זכר פוסל כו'. ואין נקיבה פוסלת כו' ומדעת הראב"ד ז"ל נראה דמפרש דעת הירושלמי כמו שפי'. אלא דכתב דכן נראה עיקר להלכה דנפסל בכל המקומות ואפילו במינו ולדידי צ"ע דמשיטת הש"ס דילן משמע דליכא מ"ד דב' הצדדים יש בו זכר ונקיבה כדמוכח מהא דאמרי' (שבת קל"ז) דלא לכל אמר ר"י דאנדרוגינוס זכר הוא מדפוסל אשה ואנדרוגינוס לקדש מי חטאת אלמא דמספקא ליה באשה. ואי נימא דאיכא מ"ד דתרוייהו אית ביה א"כ לא קשיין אהדדי דלענין מילה דוחה שבת מצד זכרותו ולקדש פסול מצד נקבותו ולמה ליה למימר דאתיא מקרא דכל זכר אלא ודאי משמע דמ"ד דזכר הוא אין בו אלא צד אחד. ולא מצינו בש"ס דילן אלא או זכר וודאי או ספק או בריה בפ"ע לא זכר ולא נקיבה. אבל שיהיה בו ב' הצדדים ליכא למ"ד. וי"ל דהירושלמי נמי לא קאמר אלא לענין ביאת זנות כיון דיש לו צד נקבות אבל לא לשאר מילי:

ויש לדקדק לשיטת הרא"ש ז"ל דפסק כרבי יוסי דמתני' דזכר וודאי הוא א"כ תיקשי הא דפסק בפרק ר"א דמילה דאנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת ואמאי כיון דזכר ודאי הוא. ולזה יש לומר דמקרא דערלתו ממעטינן ליה וכדאיתא התם בפ' ר"א דמילה ואכתי תיקשי מהא דפסק לענין שופר דאנדרוגינוס אינו מוציא שאינו מינו ואמאי כיון דזכר גמור הוא ומאכיל את אשתו בתרומה מ"הת. וראיתי בדעת הראב"ד ז"ל שם שכ' דאפי' מינו אינו מוציא משום צד נקבות שבו וכדאמרינן גבי חצי עבד וחצי בן חורין. ונראה דאזיל לשיטתיה גבי נבעל לפסול לו שהבאתי דבריו ז"ל לעיל דאפי' במינו נפסל בכל מקום משום צד זכרות של זה וצד נקבות של זה. אבל כבר כתבתי לעיל דלא אמרינן הכי בירושלמי אלא לענין ביאת זנות אבל לשאר מילי לא שמענו לשום מ"ד שיהיה לו שני צדדים ובירושלמי אמרו התם דזכר הוא לכל דבר להאכיל את אשתו ומעיד ומנחתו כליל ע"ש עוד כמה דברים ואפ"ה נבעל לפסול נפסל משום ביאת זנות אבל שיהי' חציו זכר וחציו נקיבה ליכא למ"ד ואפי' מ"ד דבריה בפ"ע הוא היינו דבריה חדשה הוא ולא זכר ולא נקיבה. והא דאמרי' בחגיגה בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב אלמא דיש לו ב' הצדדים הא קאמר התם קמ"ל דבריה בפ"ע הוא. ואפ"ל דהראב"ד ז"ל מפרש הא דאמרינן הכא לר' אליעזר דלא לכל אמר דזכר הוא. וכן אמר רב חסדא לר' יהודה דאמר דמילתו דוחה שבת דלא לכל אמר דזכר הוא משמע דהני תנאי ס"ל דיש בו ב' צדדים חציו זכר כו' אבל אין זה מוכרח אלא ה"ק אע"ג דמרבי מקרא להני מילי דיש לו דין זכר אבל לא לכל מילי. ודווקא בהני מילי הוא דרבי קרא. אבל לענין כל המצות שנאמר בו דחציו מחוייב בכל המצות וחציו השני פטור זו לא שמענו. ועיין בדעת הה"מ בהל' שופר שחילק שם בין חצי עבד כו' לאדרוגינוס משום דזה בידי אדם וזה בידי שמים ולפמש"כ אין צריך לזה ואפשר כוונת הה"מ ז"ל ג"כ הכי הוא דבידי שמים לא שייך לחלק לחצאין אלא בריה בפ"ע היא. וכן בכוי ליכא למ"ד שיתחלק לחצאין חציה חיה וחציה בהמה אלא או ספק או בריה בפ"ע היא. והא דאיצטריך גבי מילה קרא דערלתו למעוטי וגבי עולת ראיה קרא דזכורך היינו למ"ד דבריה בפ"ע היא וסד"א כיון דיש לו זכרות מיחייב בהו קמ"ל דפטור. או אפילו למ"ד דזכר ודאי הוא מ"מ בהני גזירת הכתוב הוא דפטור. אבל לכל המצות לית ביה חיובא אלא או מספק או למ"ד דזכר וודאי הוא. אבל למ"ד בריה בפ"ע הוא לא מיחייב מ"הת במצות של אנשים כל היכא דליכא ריבויא. וכן מבואר בדעת הרמב"ם ז"ל בהל' נזירות גבי האומר הריני נזיר שזה איש או שזה אשה או לא איש ואשה דהוי נזיר היינו משום שיש בו דינים שוה לזה ולזה כו'. אבל לא בטבעו ותולדתו ע"ש. עכ"פ על דעת הרא"ש ז"ל הקושיא במקומה עומדת כיון דפסק הכא דזכר וודאי הוא אמאי לא יוציא גם שאינו מינו. שוב ראיתי בדעת הרא"ש ז"ל בבכורות דמספקא ליה לענין הלכה אי כשיטת הרי"ף ז"ל דהלכה כר' יוסי דברייתא או כשיטת התוס' ז"ל דהלכה כר' יוסי דמתני' דזכר הוא ופסק התם לחומרא לענין בכור. דלר' יוסי דברייתא דאמר בריה הוי לענין בכור אינו קדוש כלל. וכחכמים דהתם ומשום דחש לדעת התוס' ז"ל דזכר הוא פסק לחומרא דקדוש ואינו נאכל אלא במומו ואזיל התם בשיטת הרמב"ן ז"ל דר' יוסי דברייתא בריה בפ"ע הוא דקאמר ודלא כשיטת התוס' ז"ל שכתב דלר' יוסי ספיקא הוי:

אבל הרמב"ם נראה דפסק דספיקא הוי וכמבואר בדבריו בהל' אישות וכן מבואר במשנה בפ"ב דזבחים דטומאתן בלובן או באודם ספק הוא. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' מטמאי מו"מ ואפ"ה לענין בכור פסק כחכמים דאינו בכור אלא נגזז ונעבד ועיין תוסי"ט פ"ט מבכורות שעמד ע"ז:

ונראה ליישב ע"פ דבריו ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח שכתב הטומטום והאנדרוגינוס אע"פ שאין לך מום גדול מהם