קרן אורה יבמות קטו

מדרבנן. א"כ מאי פריך הש"ס בגיטין ממתניתין דתנן המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה הימנו מביא ביכורים מפני תיקון העולם ולמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י יביא מה"ת ומאי קושיא כיון דאפי' בזמן הבית ביכורים דרבנן שפיר יש לעובד כוכבים קנין. כי היכי דיש לעובד כוכבים קנין בסוריא. וכן כתבו הראשונים ז"ל דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן יש קנין לעובד כוכבים וגם אין לומר דביכורים שאני משום דמצותן להניח אצל המזבח לא בטלה קדושת הארץ כ"ז שהבית קיים. דא"כ אפילו למ"ד יש קנין יביא ד"ת כיון שחזר ולקחה מן העובד כוכבים. וכגירסת הרמב"ם ז"ל. ומאי איכפת לן אי הוי כיבוש יחיד. כיון דלא בעינן לגבי ביכורים כיבוש חדש וקדושה ראשונה קיימת:

ועוד יש לדקדק למאי דקי"ל דבכור ומעשר בהמה אינו בא מח"ל משום דאיתקש למעשר דגן ממקום שאתה מביא מעשר דגן משם אתה מביא בכור ומעשר. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' בכורות. וא"כ בזמן בית שני דלא הביאו ד"ת מעשר דגן גם בא"י עצמה מפני מה הביאו בכור ומעשר דהא לגמרי איתקשו אהדדי. ועיין בזבחים פ' פרת חטאת דיליף ר"ש התם מקרא דויעשו את הפסח בגלגל דלא קרבו אלא פסח וחובות הקבוע להם זמן. משמע דלת"ק קרבו גם חובות שאין קבוע להם זמן. וחובות שאין קבוע להם זמן היינו בכור ומעשר בהמה וקרבו הם אע"ג דמעשר דגן לא הביאו עד אחר כיבוש וחילוק. ועי' ריש בכורות דפליגי אי קידשו בכורים במדבר. ועי' שם גמרא דף קיט ותוס' שם בד"ה באו לנוב וגבעון. ועוד דבבכורות משמע דגם בזמה"ז ראוי מעשר בהמה להקרבה מדאמרינן התם דאסור לעשר בזמה"ז משום תקלה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות בכורות דילמא יאכל תמים ועבר על קדשים בחוץ ואי לא חזי להקרבה אמאי עובר עליו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזי לפנים. ועוד מוכח כן מהא דאמר רב יהודה בתמורה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ופריך פשיטא. ומשני מ"ד ליחוש דילמא יטיל בו מום לאחר שיצא קמ"ל ואי לא חזי להקרבה הא אפי' לאחר שיצא ליכא איסורא דאורייתא להטיל בו מום וכן משמע התם מהא דקאמר בכור נמי מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן בהמה להקרבה וליכא משמע דבלא מומא חזי להקרבה אע"פ שנולד קודם בנין וכניסה לארץ. וצ"ל דלענין זה לא הוקש למעשר דגן. ועיין תוס' זבחים שם בד"ה באו לנוב וגבעון. ולענין מתנות וראשית הגז למאי דנהוג עלמא כר' אילעאי דאינו נוהג אלא בארץ ג"כ יש להסתפק אי בזמה"ז בארץ נמי אינו אלא מדרבנן או אפשר כיון דלאו חובת קרקע הם חיובן ד"ת בארץ אפי' בזמה"ז וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

ועוד קשה דמהא דאמר ר' יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ויליף מינה בריש מ"ק דתוספת שביעית לא נאסר אלא בזמן המקדש מדאיתמר הילכתא להני מילי כחדא וכמו שכתב רש"י ז"ל שם. ועיין רש"י בסוכה שכתב דכל חד לחוד גמירי לה ור' יוחנן הוא דאמרן יחד והוא דלא כמו שכתב בסוגיא דמ"ק וכנ"ל. עכ"פ משמע דשביעית עצמה ד"ת אפי' בזמה"ז. וכן מוכח ממשנה דקדושין מעשה בא' כו'. ושל שביעית היתה משמע דשביעית נוהגת מה"ת. ועוד משמע כן בכמה דוכתי:

וכתב המשל"מ ז"ל בפ"י מהל' מאכא"ס דלשיטת הרמב"ם ז"ל חדש וערלה וכלאים בזמה"ז בא"י ג"כ מדבריהם ובערלה ספיקא מותר. וכן כתבו התוס' בשמעתין דלמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן כלאים נמי דרבנן. וכבר כתבתי לעיל מה שנראה לי לענין חדש. ולענין ערלה וכלאים ג"כ נראה לי כיון דאיסורן היה קודם כיבוש וחילוק לא בטלה קדושת הארץ לענין איסורין אלו. דע"כ לא בטלה אלא קדושה שע"י כיבוש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל אלו שנתחייבו קודם כיבוש איסורן נוהג לעולם. וכן משמע פשטי' דמשניות דכלאים ופשטי' דסוגית הש"ס בקדושין דבא"י ד"ת היא גם בזמה"ז. אלא דיש לדקדק אי נימא דבאיסורין אלו לא בעינן כיבוש גמור. א"כ אמאי בסוריא קיל איסורייהו כמבואר לענין ערלה נהי דהוי כיבוש יחיד הא לא בעינן גבייהו כיבוש גמור. וכיון דברשות ישראל הם יהיה להם דין א"י כמו שנא' כל המקום אשר תדרוך כו'. וצ"ל דמ"מ כ"ז שלא נכבשה א"י כולה בגבולותי' כיבוש שאר ארצות לא חשיב כיבוש לכל המצות. וכדאית' בספרי אלא דאכתי יש חילוק בין מצות שנתחייבו מיד למצות שנתחייבו לאחר כיבוש במקומות שלא כבשום עולי מצרים ג"כ דלענין המצות שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה נראה דבאלו המקומות אינן מחוייבים מה"ת אפי' למ"ד אין קנין לעובד כוכבים כיון שלא נכבשו מעולם. ובהני מצות שנתחייבו מיד וודאי חייבים בכל המקומות. וי"ל כיון דכל המקומות נשארו למס עובד גם הם חשיבי כלאחר כיבוש. ועיין בזה בירושלמי ריש שביעית באורך ובמס' חלה שם:

וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"א מהל' תרומות פירות א"י שיצאו לח"ל פטורים מן החלה ומעשרות ופירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשר מדבריהם משמע דלענין מעשרות אינו אלא מדבריהם. וכבר דקדק על זה הכ"מ ז"ל מנ"ל. ויש להביא ראיה לזה מהא דפליגי אי יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר ואי נימא דפירות ח"ל שבאו לארץ חייבים ד"ת. א"כ נהי דיש קנין לעובד כוכבים מ"מ כיון שבאו ליד ישראל הרי הם כמו שנכנסו לארץ וליחייבו במעשר. ובירושלמי חלה אמרינן התם לר' יהודה דר"א ור"ע פליגי בפירות ח"ל שנכנסו לארץ ור"א פוטר והשיב לו ר"ע מקמחים וסלתות שמצאו ישראל בשעת כניסתן לארץ דנתחייבו בחלה אע"ג דגדולי פטור הם:

ושם במשנה חלה פליגי רבנן ור' יהודה בעפר הבא בספינה לארץ דרבנן מחייבי. ור"י קאמר אימתי בזמן שהספינה גוששת. ומשמע בריש גיטין דטעמא דרבנן משום דספינה של חרס הוי כנקובה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם. ובירושלמי נראה דאמרו בה טעמא אחרינא ור"י ורבנן אזדי לטעמייהו דר' יהודה מהמדבר עד הלבנון אין בכלל אלא מה שבפרט ודווקא א"י הוא דקדושה. אבל שאר ארצות אין לה קדושה כלל אפילו אם כבשוה ישראל. ומש"ה בעי דווקא ספינה גוששת. אבל בלא"ה אע"ג דהעפר בא לארץ והוי דומיא דשאר ארצות שכבשוה ישראל מ"מ אינה חייבת במעשר ורבנן לטעמייהו דדרשי כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם לשאר ארצות דגם עליהם חלה הקדושה למצות. וה"ה עפר שבא לארץ דהוא עצמו חייב. ולפ"ז הוי ליה להרמב"ם ז"ל לפסוק כרבנן דר"י גבי ספינה אלא דסמך אהא דאמרי' בש"ס דילן דאימתי דר"י הוא לפרש. והדברים עתיקים וצריכין עיון רב ויצאתי קצת חוץ לגדר הפשט כי לפרש באתי ועדיין לא נתבררו הדברים עד יבא המורה צדק. ודו"ק בכל הנ"ל:

דף פג אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא כו' אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה. ופי' רש"י ז"ל דאמרי בי רב פליגא אהא דרב דלעיל. ופסקו כר' יוסי דמתניתין דזכר וודאי הוא. והיינו דרב הונא אמר רב לקמן דאנדרוגינוס חייבין עליו משני מקומות דאמרי בי רב דהכא היינו רב הונא. וכדאמרינן בשמעתין. וא"כ הילכתא כרב בהא דשמואל ור"י נמי כוותיה ס"ל דאנדרוגינס זכר הוא. אבל הרי"ף ז"ל מפרש הא דאמרי בי רב הלכה כר"י היינו נמי ר' יוסי דברייתא כי הא דרב. ויש להביא קצת ראיה לפי' ז"ל מהא דאמרינן באנדרוגינוס מה לי אמר שמואל וקאמר ת"ש מהא דאמר שמואל ליתא לברייתא מקמי מתני'. וא"כ היינו הא דרב לפי' רש"י ז"ל. ואמאי לא קאמר שמואל באנדרוגינוס וקושי וקידוש. אבל לפי' הרי"ף ז"ל ניחא דכר' יוסי דמתניתין לא איצטריך ליה ליפסוק הלכה כמותו דלא מצינו מאן דפליג עלי' ור' אליעזר נמי כוותי' ס"ל. ונהי דמצינו כמה משניות דס"ל דספק הוי מ"מ כאן במתניתין לא אשכחן פלוגתא וכן משמע קצת דאהני תרתי דאמר רב הלכה כר' יוסי אמר ליה שמואל לרב ענן דלא ס"ל הכי. והיינו באנדרוגינוס והרכבה. אלא דקשה לשיטתו מהא דאמר רב הונא אמר רב לקמן חייבים עליו סקילה משני מקומות אלמא דרב הונא משמי' דרב ס"ל דזכר הוא ואמרי בי רב דהכא היינו רב הונא וכדאמרינן בשמעתין. וראיתי בנימק"י שכתב דאמרי בי רב דהכא היינו רב המנונא. ולא הבנתי דהא בהדיא אמרינן הכא דהיינו רב הונא. אבל לנוסחא דילן דגרסי' לקמן אמר רב יהודה אמר רב חייבין עליו כו' א"ש. ולפי שיטת הרי"ף ז"ל אין חייבין עליו סקילה כלל. ולשיטת רש"י ותוס' והרא"ש ז"ל חייבין עליו בב' מקומות:

והרמב"ם ז"ל כתב ג"כ בפי' המשניות ובחיבורו דהלכה כר' יוסי דברייתא דספיקא הוי ואינו מאכיל בתרומה. אלא דלענין סקילה פסק כר"א דמתניתין דחייבין עליו סקילה כזכר היינו במקום אחד לבד וכבר עמד עליו הרשב"א ז"ל דהא ר"א משמע דס"ל דזכר וודאי הוא. וכדאמרינן לעיל בין למר בין למר מיפשט פשיטא ליה. וכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רב חסדא לא לכל אמר ר"א אנדרוגינוס זכר מעליא הוא. משמע דס"ל לרב חסדא דלר"א נמי לאו זכר וודאי הוא. והא דמחייב עליו סקילה כזכר היינו מריבוי' דואת זכר. ולפ"ז מצינן למימר דר' סימאי דאמר דחייבין עליו משני מקומות ג"כ לא ס"ל דזכר וודאי הוא אלא הכל מריבויא דקרא דכתיב משכבי