קרן אורה יבמות קיד

אליבא דרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ובזמן בית שני לא שמטו קרקע משום שאין היובל נוהג וכדאמרינן בירושלמי פ' השולח. והביא רש"י ז"ל שם הא דת"כ דמשמע דאפי' בזמן שאין היובל נוהג משמט קרקע. וכתב רש"י ז"ל דמחלוקת היא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטא דהא דאמרינן דשביעית בזמה"ז דרבנן היינו גם בימי בית שני. וכמו לענין תרומה ומעשרות. וכן איתא להדיא בריש מ"ק דלרבי שביעית בכל עבודותיו בזמה"ז דרבנן. ומה שהקשו התוס' ז"ל שם בגיטין מערי חומה שנתקדשו בזמן בית שני ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמאליהם קבלו עליהם כל המצות התלויות בארץ אע"ג דלא היו מחוייבים ד"ת. והיינו טעמא דמנו יובלות לקדש שמטין. ולא קבלו עליהם גם מצות יובל משום דא"א לקרוא דרור לכל יושביה. והא דאמר רב חסדא שהביאו אשם שפחה חרופה י"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל שם בעצמן. וראיתי בירושלמי פרק השולח הדברים מבוארים כמו שכתבתי ותחילה אמרינן התם דהא דהלל בפרוזבול אתיא כמ"ד מאליהם קיבלו המעשרות. אבל ד"ת פטורין היו מן המצות התלויות בארץ ושביעית נמי דרבנן. אבל למ"ד ד"ת היאך יכול לעקור ד"ת. ומשני דאפי' למ"ד דמעשרות ד"ת שביעית דרבנן משום הא דרבי דאמר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת קרקע בזמן שהיובל נוהג נוהג שמיטה. ובזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהגת. הרי הדבר מבואר להיפך דלמ"ד מעשרות מדבריהם שביעית וודאי מדבריהם. ולמ"ד תרומה ומעשר ד"ת אפ"ה איכא למ"ד דשביעית מדרבנן בזמן שאין היובל נוהג. אלא דלפ"ז קשה קצת הא דאמרינן הכא לענין תרומה ומעשרות דרבנן ס"ל בזמה"ז דרבנן וגבי שביעית אמרינן במ"ק ובגיטין דרבנן ס"ל דשביעית בזמה"ז דאורייתא. וכדאמר רבא התם אפי' תימא רבנן. וזה יש לדקדק גם לשיטת התוס' ז"ל דמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן היינו משום דקדושה שני' נמי קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל מאי שנא דלענין תרומה קאמר הש"ס דרבנן ס"ל דבזמה"ז דרבנן ולענין שביעית סברי רבנן דבזה"ז דאורייתא. ואחר כל הנ"ל נראה ברור דלדעת הרמב"ם ז"ל מכל המצות אשר בארץ לא נתחייבו ד"ת אפילו בביאה שניה. וכשיטת הירושלמי לדעת ר"א דאמר מאליהם קיבלו כו'. והיינו משום דלא היה כיבוש גמור. כיון דלא חזרו רוב ישראל והיה עליהם עול פרס עד שאינו מובן לשון הרמב"ם ז"ל במה שכ' בסוף פרק ראשון דתרומות ויראה לי שה"ה במעשרות לא נתחייבו אלא מדבריהם. ולמה כתב כן מסברא דנפשיה הא בירושלמי מבואר להדיא דמאליהם קיבלו עליהם את המעשרות:

והנה לשיטת התוס' ז"ל ע"כ צ"ל דמ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן. היינו משום דקדושה שניה נמי קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל ובאמת בכמה דוכתי בש"ס לא אמרינן. אלא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד. אבל קדושה שני' משמע דלכ"ע קידשה לעתיד. ועוד דבשלמא קדושה ראשונה שהיתה ע"י כיבוש כל ישראל שפיר י"ל משגלו בטלה הקדושה. אבל קדושה שניה דאמרינן בירושלמי ראשון ראשון קונה ומתחייב ולא בעינן כיבוש רבים. א"כ למה יפקע קדושה זו אפי' לאחר שגלו ואמאי לא יתחייב ד"ת כל מי שיש לו קנין בארץ אפי' בזמה"ז. ולפי מה שכתב ר"ת ז"ל בגיטין פ' השולח דבביאה שניה ג"כ היו כל יושבי' עלי' משום דעלו כל השבטים א"ש משום דקדושה שניה ג"כ מחמת כיבוש היתה. אבל א"כ מ"ט דר' יוסי דאמר דקידשה לע"ל וכי עדיף כיבוש שני מכיבוש ראשון. ואפ"ל דבהא פליגי לר' יוסי קדושה שניה לאו משום כיבוש היתה אלא מקרא דוירשתה. ומש"ה קידשה נמי לעתיד ורבנן ס"ל דמשום כיבוש היתה ומש"ה בזמן הזה דרבנן ולא קידשה לע"ל:

ובעיקר טעמא דמ"ד דלא קידשה לע"ל. צריך לדקדק אמאי ש כיון דקי"ל דאין קנין לעובד כוכבים בא"י ומפני מה יצאתה מרשות ישראל ע"י הגלות. ולטעמא דאמרינן בירושלמי דהוקש נחלה לעבדים יש לומר דע"י כיבוש יש להם קנין כדעת יש אומרים דבעבדים נמי הכי. וכמו שכתבתי לעיל בפרק החולץ. אבל למאן דיליף מקרא דכי לי הארץ אין לחלק בין ע"י כיבוש או שאר קנין. וי"ל כיון דע"פ הדיבור גלו ממנה נסתלק רשותן של ישראל ובאו נחלתה ואפילו בכלי הקודש ילפינן מקרא דובאו בפ' וחללוה דיצאו מקדושתן. ומ"ד דקידשה לע"ל מצי סבר אפילו כמ"ד יש קנין דדווקא קנין הנעשה ברצון הוא דיש לו אבל לא ע"י גזילה:

ועדיין צריך לדקדק למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש. א"כ לכאורה לדידיה קדושת עזרא ד"ת היא וכיון דקדושה שני' ג"כ ע"י כיבוש היתה א"כ לאחר שגלו בטלה הקדושה ולדידי' ג"כ בזה"ז דרבנן או אפשר למ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש ה"ה קנין יחיד דהוי ככיבוש. וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל ובכל זמן שיש לישראל קנין בארץ הרי היא בקדושתה. וכבר כתבתי לעיל בזה:

ולענין קדושת הבית כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' בית הבחירה דקדושה ראשונה קידשה לע"ל. וכמו שכתוב והשימותי את מקדשכם אפילו בשעת שממה מקדש הוא. ובערכין אמרינן דמ"ד קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא. היינו כר"א בר"י גבי ערי חומה דאמר אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. והרמב"ם ז"ל פסק דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ואפ"ה פסק גבי ערי חומה אע"פ שאין לו עכשיו דין עיר חומה יש לה. וכבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ז דהם תרתי דסתרי. אבל באמת אין כאן קושיא דהא דערכין אזלא לפי סוגית הש"ס במגילה ושבועות דמדמינן קדושת הבית לקדושת הארץ. אבל לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דקדושת הבית שהיא קדושת מחיצות לא בטלה. וכמו שהביא הכ"מ ז"ל ראיות לזה מכמה דוכתי. ובקדושת הארץ פסק דבטלה תו לא שייך הא דאין לו חומה עכשיו לקדושת הארץ ואפי' בטלה קדושת הארץ מ"מ קדושת מחיצת ערי חומה לא בטלה ואפי' אין לה עכשיו הרי היא בקדושתה כ"ז שהארץ בקדושתה. אבל וודאי בביטול קדושת הארץ גם קדושת ערי חומה בטלו. ועי' תוס' שבועות פ' ידיעות הטומאה ובביאורי הג' ר"א ז"ל על י"ד בסי' של"א מה שכתב שם:

ועתה אשובה לשיטת הרמב"ם ז"ל דבימי עזרא ג"כ קדושת הארץ מדבריהם היא לכל המצות. כמו שהארכתי לעיל בטעמו וכנראה נמי מלשונו ז"ל סוף פרק ו' מהל' בית הבחירה. ויש לדקדק טובא לפי שיטה זו חדא דבשמעתין לעיל דשני ר"ל הא דתנן אין מאכילה בחזה ושוק. היינו תרומה בזמן חזה ושוק משום דילמא אתי למיכלא בתרומה דאורייתא. הרי מבואר דדווקא לאחר החורבן הוא דס"ל לר"ל דתרומה דרבנן. אבל בזמן חזה ושוק. היינו בזמן הבית איכא תרומה דאורייתא. ולשיטת הרמב"ם ז"ל אפי' בזמן חזה ושוק ליכא תרומה דאורייתא וי"ל דלר"ל ס"ל כמ"ד בערכין דבימי יאשיהו חזרו כל השבטים וכן בימי עזרא עלו כל השבטים והוי קדושת עזרא ג"כ ע"י כיבוש וקידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. ובזמן חזה ושוק הוי דאורייתא. ועוד קשיא לי למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא מ"מ העומר אינו בא אלא מן הארץ דכתיב כי תבאו אל הארץ. וכיון דבטלה קדושת הארץ מהיכן הביאו את העומר. וכן שתי הלחם אינו בא אלא מן הארץ ואי קדושת הארץ ד"ת לא חזרה מאין הביאו את אלו. ואם חייבים להביא מ"מ דכתיב לדורותיכם א"כ מה לי א"י או חוץ לארץ. ולמ"ד חדש בח"ל דאורייתא י"ל דלענין חדש לא בטלה קדושה כיון דנתחייבו מיד קודם כיבוש דמושבותיכם דריש בכל מקום שאתם יושבים ואע"ג דחלה נמי נתחייבו קודם כיבוש ואפ"ה בזמה"ז דרבנן היינו משום דכתיב בבואכם בביאת כולכם. אבל חדש לא בעינן ביאת כולם אבל למ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא ולא נתחייבו אלא לאחר כיבוש וודאי דבטלה קדושה גם לענין חדש ומהיכן הביאו העומר ולמה הביאו עומר כלל כיון דלא בא להתיר. ועוד אי נימא דלמ"ד חדש בח"ל דאורייתא לא בטלה קדושה ראשונה לענין חדש. א"כ הא דתנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך הש"ס במנחות מקרא דלאכלה ולא לשריפה ואמאי לא הביאו עומר מאלו המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל דלענין חדש מיקרי מושבותיכם ושביעית לא נהגא מה"ת. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל וכפי שביארתי לעיל דשביעית דרבנן אפי' בזמן בית שני מאי פריך הש"ס מקרא דלאכלה ולא לשריפה כיון דליכא איסור דאורייתא וי"ל דחדא מתרצא בחברתה דהש"ס פריך על משנה דשומרי ספיחים דמשמע דתקנה קדומה היא מעולם אפי' בשעה ששביעית נוהגת ד"ת והכתיב לאכלה ולא לשריפה. אבל בזמן בית שני בכל המקומות שביעית מדרבנן ואין חילוק בין מקומות שהחזיקו עולי בבל. ובין מקומות שלא החזיקו ואפי' במקומות שלא החזיקו. ובירושלמי בחלה איתא לחד מ"ד דאפי' קמה יבשה שמצאו בשעת כניסתן לארץ נאסר להם משום חדש. והתוס' ז"ל בר"ה הביאו דברי הירושלמי ונראה משום דס"ל דא"י מוחזקת היא מימות אבותיך וכדכתי' לזרעך נתתי כדאמרינן התם לענין חלה ועי' תוס' ר"ה שם. אבל מ"ד חדש בח"ל לאו דאורייתא ולא נאסר להם חדש אלא לאחר ירושה וישיבה נראה ברור דלא מצי סבר כמ"ד מאליהם קיבלו עליהם המצות דא"כ גם בארץ מדבריהם הוא ועומר למה בא:

ועוד קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל היאך הביאו ביכורים לעזרה בזמן בית שני. כיון דבטלה קדושת הארץ וביכורים לא נתחייבו ג"כ אלא לאחר כיבוש. ואע"ג דאשכחן ביכורים דרבנן כמו מארץ סיחון ועוג ומסוריא מ"מ משמע במשנה ביכורי' דאיכא ביכורים דאורייתא ג"כ. ועוד דאי נימא דביכורים בזמן בית שני