קרן אורה יבמות קיב

אפי' בזה"ז דאל"ה אמאי לא בטיל. ובליטרא קציעות טעמ' דר"מ משום דתרומת פירות דרבנן. וא"ש לפ"ז הא דאמרינן בביצה ובזבחים דר"מ ור' יהודה פליגי בדרבנן בדבר שבמנין אי בטיל אי לא. והיינו משום דתרווייהו ר"מ ור"י ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא ובחד דרבנן הוא דפליגי בתרומת פירות. אבל לר"ל דס"ל דלא בטיל אלא היכא דליכא למיגזר אטו דאורייתא. א"כ מנ"ל דר"מ ור"י פליגי בדרבנן דילמא ר' יהודה ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן מש"ה ס"ל דלא בטיל ור"מ ס"ל דתרומה בזמה"ז דרבנן וליכא למיגזר אטו תרומה דאורייתא מש"ה קאמר דבטיל. וכ"ת דר"מ ור"י בחדא שיטתא קיימי ותרווייהו ס"ל דתרומה דאורייתא כמו חלה. וכדאמרינן בכתובות דא"כ דשמעינן ליה לר"מ דאפי' היכא דאיכא למיגזר אטו דאורייתא בטיל מנ"ל דר' יוסי לא ס"ל הכי. והיכי מוכח מעיגול בעיגולים דר"י ס"ל תרומה בזמה"ז דרבנן. אלא ע"כ ס"ל דליכא מאן דמיקל היכא דאיכא למיגזר אטו דאורייתא. וא"כ מנ"ל דר' יהודה פליג עליה היכא דליכא למיגזר דילמא ס"ל דתרומה בזמה"ז דאורייתא. וביותר קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דתרומת פירות דאורייתא. א"כ ע"כ הא דהוי מדרבנן הוא משום דתרומה בזמה"ז דרבנן. ומנ"ל דס"ל לר' יהודה הכי ואין כאן מקומו להאריך בזה. אבל לר' יוחנן ניחא דלא פליגי אלא בחדא דרבנן בתרומת פירות ומוכרחים אנו לומר לר"י דר"מ ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא דאי לאו הכי חבילי תלתן אמאי לא בטלי דהא לר"י אפי' את שדרכו לימנות בטיל בדרבנן. ולפי שיטה זו היה נראה דהכי קי"ל דדבר שבמנין בטיל בדרבנן כיון דר' יוחנן אליבא דר' יוסי הכי ס"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלא קי"ל כוותי' דר' יוחנן בהא משום דקי"ל כתנא דליטרא קציעות דבדרבנן נמי לא בטיל. ולא הבנתי טעמו של דבר כיון דלא קי"ל כתנא דליטרא קציעות לענין כל שדרכו לימנות. א"כ מהיכא תיתי למיפסק כוותי' דלא בטיל אפי' בדרבנן. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל בחי' סוף יבמות סעד לפסק הזה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק נמי דאפי' בדרבנן לא בטיל אין ראי' דהרמב"ם ז"ל וודאי לא מפרש לשמעתין בשיטת הרמב"ן ז"ל מדפסק בחתיכת חטאת טמאה דבטילה. אלא וודאי מפרש לה כשיטת התוספות ז"ל. דלא הוי חתיכה הר"ל אלא כל שדרכו לימנות. ולשיטת רש"י ז"ל אליבא דר' יוחנן לא מצינו כלל מי שמיקל בדרבנן בדבר שבמנין דר"מ דליטרא קציעות אפי' בדאורייתא בטיל משום דהוי כל שדרכו אם לא לפי מה שפי' הרשב"א ז"ל דר"י ור"ל אליבא דרבנן פליגי וליטרא קציעות עדיף מכל שדרכו של ר"מ מוכרחים אנו לומר גם לר' יוחנן דהא דמיקל ר"מ בליטרא קציעות הוא משום דהוי דרבנן. ועי' במלחמות מה שפי' בשינויא דרבה ורב אשי ודו"ק היטיב. ואיך שיהיה מוכח מסוגיא דשמעתין דליכא מ"ד דדבר שבמנין ולא הוי איסור הנאה דליבטול. דאל"כ היכי מוכיח ר"ל מהא דעיגול בעיגולים דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן דילמא ס"ל דבעינן דווקא תרתי דבר שבמנין ואיסור הנאה וכן הוא שיטת התוס' ז"ל בע"א שם:

גמרא בשלמא לר"ל קסבר בדרבנן בעי נמי ריבויא אלא לר"י קשיא. משני הא מני רבנן היא דס"ל תרומה בזמה"ז דרבנן ולא בעינן ריבויא. ופריך ממקוה דאמר ר"י דבעי ריבויא אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן. ומשני דעד רובו היינו דלא נשקול רובו. והאריכו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחי' בהא דמשמע דבין לר"י בין לר"ל באיסור דרבנן סגי ברובא. ובחולין אמרינן לא תזלזל בשיעורין דרבנן ע"ש שהאריכו בזה. ול"ל דבלא ריבויא לר"ל או מחע"מ לר"י לא אמרינן שאני אומר אפילו בתרומה דרבנן דלא בכל ספיקא דרבנן אנו מקילין והכא הוי כמו איתחזק איסורא ור"י ור"ל בהא פליגי אי מחע"מ הוי בכלל ספק אי לא ר"ל ס"ל דבדרבנן נמי אע"ג דספיקו לקולא מ"מ בעינן ריבויא דווקא ואז מקלינן ע"י שאני אומר אבל בלא ריבויא לא מקלינן בשאני אומר משום דמע"מ לא הוי בכלל ספק כלל. ור' יוחנן ס"ל דמע"מ ג"כ בכלל ספק הוא. וגם בזה תלינן בשאני אומר. ופריך מהא דמקוה דאמר ר"י דבעינן. רוב ואי מע"מ ג"כ לספק הוא אמאי בעינן רובא דהא ספק מים שאובים כשר. ומע"מ כספק הוא. ומשני דעד רובו היינו דלא נישקול רובו. והתוס' ז"ל הקשו מהא דתנן במקוואות דמע"מ פסול. ואפ"ל דר' יוחנן ס"ל כר"ש דתוספתא דנגעים גבי צמר וצמר גמלים דמע"מ אינו מטמא בנגעים כיון דקי"ל ספק נגעים טהור. וה"ה לענין שאובים ועוד קאמר הש"ס ואיב"א שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. מש"ה סגי ליה במע"מ. אבל בכל מקום בעינן רובא עכ"פ משמע משמעתין דר"י לא בעי רבי' אבל מע"מ בעי. וא"כ יש לדקדק מהא דאמרינן בפסחים שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ונטל עכבר ככר ולא ידעינן להי על היינו שתי קופות ואמרינן שאני אומר כו'. וכתבו התוס' התם דלא אתי כר"ל דבעי רבוי' ג"כ. ולפי הנ"ל כר' יוחנן ג"כ לא אתיא דהא עכ"פ בעי שיהיה מע"מ. וי"ל דהתם נמי איכא עוד ספק שמא אכלו עכבר. אלא דהתוס' ז"ל כתבו התם דמיירי בככר גדול. ועיין משנ"למ ז"ל בהל' חמץ ומצה. ולענין קושית התוס' ז"ל מהא דמקיואות יש לומר עוד דלא מיקל ר' יוחנן הכא במע"מ לחוד דהא בהדיא אמרי' דמטעם שאני אומר הוא דמקלינן אלא דס"ד דהכא נמי גבי מקוה בנתן סאה ונטל סאה יש להקל עד מחצה משום טעמא דראשון ראשון בטל. אבל במע"מ לחוד מודה ר"י דפסול. ועיין בזה בדברי הרשב"א ז"ל באורך ובטור וש"ע י"ד סי' קי"א בדינים אלו. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' תרומות הלכה י"א ובכ"מ שם ודו"ק ועיין בדברי הר"ש ז"ל בפ"ז מהל' תרומו' שהאריך ג"כ בענין זה:

ע"ב תוס' בד"ה ירושה ראשונה כו' והקשו מהא דאמר ר' יוחנן במדרש דמעשרות חייבו עצמן מאליהן. משמע דאפי' בימי עזרא הוי דרבנן. ותי' דקאי אמעשר פירות. ועוד תי' דלא היה חובה עליהם לקדש ומאליהם חייבו עצמן לקדש. וכיון שקידשו קידשה מה"ת. משמע מדבריו ז"ל דצריך לקדש ארץ ישראל ע"י איזה דבר ולא ידענא במאי דלחמי תודה וכל אלו הדברים לא מצינו אלא בקדושת ירושלים והבית אבל ארץ ישראל קדושתה הוא ע"י כיבוש. וכדמוכח בש"ס בהא דפליגי בכיבוש יחיד אי שמי' כיבוש אי לא. ועוד בירושלמי פ' אלמנה שהבאתי לעיל בשמעתין דעובר פוסל משמע דכל מעשרות דרבנן ע"ש. וכן הוא דעת הרמב"ם דלמ"ד בזה"ז דרבנן בימי עזרא ג"כ מדרבנן. אבל שיטתו ז"ל צריך ביאור רחב כאשר אבאר בעז"ה. וז"ל בהל' תרומות פ"א:

ארץ ישראל הוא ארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל. וזה הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד או משפחה או שבט שכיבשו מקום אפי' מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל שינהגו בה כל המצות. ומפני זה חלק יהושע את הארץ לשבטים קודם הכיבוש כדי שיהיה ע"פ רוב ישראל ולא יהיה כיבוש יחיד:

הארצות שכבש דוד היינו סוריא כולה אע"פ שכבש דוד ע"פ ב"ד הגדול מ"מ אין קדושתה כא"י מפני שכבשה קודם כיבוש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים. אבל אם כיבשו משאר ארצות אחר כיבוש א"י נוהג שמה כל המצות. וכן מבואר בספרי פ' עקב. ולפ"ז אין מעלה לארץ שניתנה לאברהם על שאר ארצות לענין מצות התלויות בארץ ועיקר תלוי בכיבוש רבים איזה ארץ שיהיה חייבת היא במצות התלויות בקרקע ועל ארץ שניתנה לאברהם נצטווינו לכבוש אותה ובשאר ארצות רשות. ולפ"ז אלו המקומות שנשארו שם הז' עממים דין ח"ל להם כיון שלא כבשום עדיין. והא דאמרינן בגיטין ובמסכת ע"א דסוריא הוי כיבוש יחיד צ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא טעמא אחרינא הוא משום דלא נכבשה הארץ עדיין. וי"ל דהא בהא תליא דמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש וכ"א כובש לעצמו לדידי' וודאי לא מעכב אי נכבשה הארץ כולה אי לא. ומש"ה כיבוש סוריא שמי' כיבוש. אבל למ"ד דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אלא דווקא ע"י מלך ונביא ורוב ישראל והם וודאי מצווין תחילה לכבוש א"י כולה וכ"ז שלא נכבשה כולה אין כיבוש שאר הארצות כיבוש. וכדיליף מקרא בסיפרי וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ומעין זה כתבו התוס' ז"ל בע"א דף ךא:

ובגיטין דף ח' בד"ה כיבוש יחיד כתבו דלאחר כיבוש הארץ אפילו כיבוש יחיד שמי' כיבוש. והוא דלא כדברי הרמב"ם ז"ל דמבואר בדבריו דלא חשיב כיבוש בין בארץ שניתנה לאברהם בין בשאר ארצות אלא ע"י מלך ונביא ורוב ישראל. והתוס' לטעמייהו שפי' הא דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש. היינו בכיבוש שלא ברשות כמבואר בדבריה' ז"ל בע"א שם. ומש"ה אחר כיבוש א"י כולה אפי' כיבוש יחיד שמי' כיבוש. כיון דברשות הוא. אבל לשון הש"ס משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דבכיבוש יחיד ממש פליגי. וכן מוכח ממתניתין דגיטין פ' השולח המוכר שדהו לעובד כוכבים וחזר ולקחה ממנו מביא בכורים מפני תיקון העולם. ופריך התם למ"ד אין קנין לעובד כוכבים להפקיע חייב מדאורייתא ואי נימא דכיבוש יחיד שמי' כיבוש היכא דהוי ברשות א"כ אפילו למ"ד יש קנין מחויב מדאורייתא כיון דאח"כ לקחה ממנו. אלא ש"מ דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש בכל גוונא. ומש"ה אי יש קנין לעובד כוכבים ויצתה מקדושתה ע"י קנין העובדי כוכבים שוב אין חל עליה הקדושה אפי' אם חזר ולקחה הישראל ממנו וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ' א' הלכה י' ע"ש. אלא דיש לדקדק לפ"ז הא דאמרינן במסכת ע"א דרבי מאיר אוסר למכור שדות