קרן אורה יבמות קי

וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' א"ב ואם נגמרו כאחת לא הוי משתהא כ"כ:

ולענין קושית התוס' ז"ל אמאי לא מוקי לה כרבה תוספאה נראה דבלא"ה אין כאן קושיא ב"כ. חדא כיון דתאומי' היה ואחד יצא היה חבירו יוצא ג"כ אם כבר נגמרה צורתו. ועוד דא"כ למה אמר דווקא ל"ג יום. ומשמע דדווקא קאמר מדאמר רב יוסף עד כ"ד אמרת לן ואי משום דמשתהא הא עכ"פ שליש ימי עיבורו יכול להשתהות. אלא ש"מ דלאו משום שנשתהא הולד אחר גמרו קאמר אלא דגמר צורתו נתאחר אחר חבירו. ומש"ה פריך היכי משכחת לה למ"ד דאין יולדת למקוטעי' ואכתי יש לדקדק למאי דאפכינן שמעתא וכ"ג לולד מ"ש דווקא כ"ג הא באפשר גם קרוב לכ"ח או כ"ז זה בתחילת ז' וזה בסוף ז'. ועוד דלמאי דקי"ל דהולד משתהא אפשר שיתאחר עוד יותר. ונראה דמטעם זה לא ניחא להו להראשונים לפסוק כמאן דאפיך שמעתא כיון דכל שיעורים אלו של איחור הולד אחר חבירו הוא דלא כהילכתא. ופסקו דלשליא כ"ג וכדאיתמר קמייתא. ויש לדקדק עוד לשיטת התוס' ז"ל דלרבנן ג"כ אפשר שישתהא אלא דלאו מילתא דשכיחא הוא. ומש"ה לא אתיא דרבה תוספאה כוותייהו הא בקדושין כתבו בשם בה"ג ז"ל דאפי' ע"י מילתא דלא שכיחא מכשרינן לולד ותלינן שמא בא ע"י שם ע"ש. ולא רציתי להאריך עוד כי לא באתי אלא לפרש:

ודרך אגב צריך עוד לבאר בשמעתין הא דאמר רשב"ג בסתם ולדות דבעינן ל' יום אי הוא מה"ת ויליף מקרא דופדויו מבן חודש כו'. או אינו אלא מדרבנן. והנה בדברי הרמב"ם ז"ל מבואר הדבר דאין זה אלא מדברי סופרים וכל שגמרו שו"צ מחזקינן ליה בבן קיימא וכן לשיטת הר"ח והראב"ד ז"ל דמפרשי לשמעתא דר' אבהו לענין סימני גדלות וודאי מוכח דרשב"ג מדרבנן קאמר דא"כ רוב וולדות יהיה ספיקי קטנים אפי' אחר שהביאו שתי שערות שמא לא כלו חדשיהם. וכן משמע מהא דלעיל פרק החולץ דסמכינן אדרבנן באשת כהן ואי רשב"ג מה"ת קאמר היכי סמכינן עליה דרבנן כיון דהלכה כרשב"ג ועוד דקי"ל בכל דוכתי דנפלים מיעוטא הוא ואפילו מאן דחייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן ומקרא דופדויו מבן חודש לא יליף רשב"ג אלא דכל שחי ל' יום וודאי לאו נפל הוא תדע דהא אפי' בכלו לו חדשיו אינו נפדה אלא לאחר ל' יום. והיינו משום דאפילו כלו לו חדשיו אמרה תורה שלא יפדנו אלא לאחר שהוחזק בחיים ומ"מ לשאר מילי חשיב חי אפילו קודם ל'. ומנ"ל מקרא דניחוש למיעוטא דמפילות. ועיין בפ"ג מהל' איסורי מזבח במשנ"למ ז"ל והדבר פשוט כמו שכתבתי. והנה לענין אדם נראה וודאי דגמר שו"צ מוכיח דנולד בזמנו דהא מש"ה מותר לטלטלו אפי' כשהוא וודאי בן ח' כמו שכתב בסתם וולדות דמה"ת לא חיישינן שמא הפילה כיון דנגמרה צורתו ושו"צ לגמרי ורשב"ג מדרבנן הוא דחייש לה. אלא אפילו בבהמה נמי נראה דאזלינן בתר רובא דאין מפילות דתורה אחת היא לאדם ובהמה בזה. והא דאמרינן בר"ה גבי בכור אביי אמר משעה שנולד מי מצי אכיל ליה ומשני דקים ליה שכלו לו חדשיו. משמע דמה"ת לא מצי אכיל ליה בתוך ח'. ומש"ה אין למנות לו משעה שנולד דאי רק מדרבנן הוא דחיישינן לה. וכי בשביל זה לא נמנה לו משעה שנולד לענין שנה שלו וגם זה אינה מכרחת דאפילו אי מה"ת ספיקא הוא. אכתי תיקשי למה לא ימנה לו משעה שנולד כיון דאיגלאי מילתא דלאו נפל הוא. ועוד היכי פריך סתמא דהש"ס מרשב"ג דילמא אביי כרבנן ס"ל אלא וודאי כל שאינו יכול לאכול אפי' מדרבנן לא חשבינן ל' בכלל השנה דרחמנא אמרה תאכלנו שנה בשנה וכמה ימים שלא היה יכול לאוכלו מוסיפין לו על שנתו. ועיין בזה בס' בית אפרים להגאון מוהר"ז מבראד שהאריך בזה ואין דבריו ז"ל מוכרחים. וביותר מה שכתב שם דבן ח' חי נוחל ומנחיל והוא נגד תוספתא בשבת פ"ו. וכן משמע מהא דאר"ש בזבחים דמח"ז בחוץ לוקה. ומשמע אפי' לא קים לן שכלו חדשיו ואי ספק נפל הוא מה"ת אמאי לוקה הא לא חזי לאחר זמן וי"ל עוד דלאביי דאמר דבפיהק ומת גם רבנן מודו דחיישינן שמא נפל הוא אלמא דהיכא דאיכא קצת ריעותא מה"ת חיישינן ליה י"ל דרשב"ג נמי מה"ת קאמר. ומש"ה פריך הש"ס לאביי מי מצי אכיל לה. אבל למאי דקי"ל דאפילו במת מאליו פליגי רבנן וסמכו ארובא אפי' היכא דאיכא קצת ריעותא מהיכא תיתי לן למימר דרשב"ג אפי' בליכא ריעותא מחמיר דמה"ת ספיקא הוי. ודו"ק בכל הנ"ל:

ע"ב תוס' בד"ה עד שיהיו בכולן אע"ג דאמרן לעיל דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו. ובשלמא לר' יוחנן א"ש כיון דסגי ליה בסימן אחד וכיון שאינו עושה כיפה משעה שנולד א"כ אם לא יביא שערות בזקן אח"כ נתברר הדבר שהוא סריס משעה שנולד. אבל לרב הונא אפילו אינו עושה כיפה לא נתברר עדיין שהוא סריס, ממעי אמו כיון דלא סגי בחד סימן. וכתב דגם לרב הונא א"ש דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו וכשבאין כ"א בזמנו נתברר שהוא סריס ממעי אמו. אבל הא פשיטא דלענין חליצה בעינן סימן שאינו עושה כיפה דזה ניכר משעה שנולד. וכדאמרינן לעיל אבל אם היה עושה כיפה משעה שנולד אפי' נולדו בו אח"כ סימני סריס ואפילו לר' יוחנן דבסימן אחד סגי כגון שלא הביא שערות בזקן מ"מ אינו אלא ספק סריס לענין חליצה דשמא נעשה אח"כ. והיה צריך לחלוץ אם אין אח אלא הוא. ומש"ה ח"ש נמי לר' יוחנן הא דאמר ר' מאיר קטן לא יחלוץ שמא ימצא סריס אע"ג דמיירי בקטן העושה כיפה משום דשמא לא יביא שערות בזקן וספק סריס הוא ממעי אמו. אבל לרב הונא וודאי תיקשי כיון דעושה כיפה הרי זה וודאי אינו לקוי ממעי אמו כיון דלית ביה כל סימני סריס וא"כ אמאי לא יחלוץ וייבם אפי' אם נשתנה אח"כ ונולדו בו כל סימני סריס הא לא הוי לקוי ממעי אמו והיה לו שעת הכושר ותי' דלרב הונא ג"כ איכא למיחש שמא הוא סריס משעה שנולד אפי' אם אין בו סימני סריס כגון שלא הביא שתי שערות אפי' ברוב שנותיו דסריס הוא ואיכא למיחש שמא ממעי אמו הוא סריס. והדברים פשוטים ולא הבנתי דברי מהרש"א ז"ל בזה והא דאמר רב לעיל נעשה סריס למפרע היינו משנת י"ב לבד מדלא הביאה ב' שערות מחזקינן לה באיילונית או בסריס אבל בשעה שנולד וודאי ספיקא הוא. אם לא ניכר בו איזה סימן. אלא דיש לדקדק לרב הונא אפי' אינו עושה כיפה מ"מ אמאי לא חיישינן שמא הבריא כיון דלא הוחזק עדיין בסריס בסימן אחד וצ"ל כיון דמ"מ לקוי הוא בתחילתו ובסופו לא חיישי' שמא הבריא:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיילונית בעינן ג"כ דווקא שתהיה איילונית ממעי אמה ובמה יודע זאת דלקוי' היא מתחילתה. וגם לא ראיתי שביאר הרמב"ם ז"ל דבעינן לענין חליצה ויבום דווקא שאינו עושה כיפה משעה שנולד. והיה נראה דר' יוחנן הוא דאמר לעיל כל שלא ראה שעה אחת בכשרות והוא דלטעמי' דנעשה סריס אפי' בסי' אחד. ומש"ה קאמר דלענין חליצה ויבום בעינן סימן ניכר ממעי אמו. והיינו שאין עושה כיפה אבל ע"י סימן אחר שנראה אח"כ בזה לא נתברר שלא היה לו כשרות שעה אחת. אבל אם נולדו בו כל הסימנים בזה וודאי מחזקינן ליה לסריס ממעי אמו. ומש"ה באיילונית אף דאין בה סימן ממעי אמה מ"מ אם נולדו בה כל סימני איילונית איילונית היא ממעי אמה ולא היה לה שעה בחזקת כשרות. ועיין תוס' נדה דף לב ותוס' ריש קדושין ד"ה לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית ע"ש. אבל לפ"ז קשה אמאי קאמר שמואל לעיל דקטן היה באותו שעה כיון דפשיטא לן דסריס הוא ממעי אמו למה לא נחזיק אותו בגדול מי"ב שנה ואילך כמו סריס אדם דמחזקינן ליה בגדול מי"ב שנה כיון שוודאי לא יביא שערות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וצ"ל דסריס חמה כיון דאפשר שיש לו רפואה אין החזקה גדולה כ"כ כמו בסריס אדם ודו"ק. ועי' ב"ש סי' קע"ב:

גמרא כי פליגי בשלא הביא ופי' התוס' ז"ל דסגי בהאי לחוד שלא הביא ב' שערות בזקן אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבעינן עוד סימן אחד. וכפשטי' דלישנא דהש"ס. ומטעם זה נראה דפסק דבאיילונית בעינן כל הסימנים משום דדווקא בסריס דאיכא עוד סימן מובהק שלא הביא שערות בזקן הוא דסגי בסי' אחד אחר. אבל באיילונית בעינן כל הסימנים משום דכל הסימנים שוין. ולפ"ז יש לדקדק על הרמ"א ז"ל סי' קע"ב שכתב כדעת הרמב"ם ז"ל דבאין לו זקן בעינן עוד סימן אחד. וכתב ג"כ דבאיילונית סגי ג"כ בסי' אחד וזו מנין כיון דבסריס ג"כ לא סגי בסי' אחד לחוד ודו"ק. ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל ובדברי הה"מ:

דף פא אמר ר"ל מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק ומסיק דבזמן חזה ושוק ואיכא תרומ' דאורייתא גם בתרומה דרבנן לא תאכל גזירה אטו תרומה דאורייתא. אבל בזמה"ז דליכא תרומה דאורייתא כלל תאכל. ופי' רש"י ותוס' ז"ל דס"ל לר"ל אליבא דר"י דאנדרוגינוס ספיקא הוא ואוכלת בתרומ' דרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא. ויש לדקדק הא שמעינן ליה לר' יוסי לעיל פ' אלמנה דאם הניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה אפי' במקום זכרים וחייש אפי' למיעוטא אע"ג דאיכא התם חזקה להיתר דהא עבדיה כבר אכלו בחיי הבעל והכא מיקל ר' יוסי בספק אע"ג דאיכא חזקת איסור ועי' משנל"מ בפ"ז מהל' תרומות. ועוד דבעירובין פ' בכל מערבין שמעינן ליה לר' יוסי דמחמיר בספיקא דרבנן היכא דיש לו עיקר מה"ת. וא"כ למה ליה להש"ס למימר דמש"ה אינה אוכלת בתרומ' דרבנן