קרן אורה יבמות קט

לשיטה זו דא"כ הא דפסקינן כרשב"ג בכל דוכתי. היינו דווקא בלא גמרו שערו וצפרניו ולא משמע כן. וביותר קשה על דברי הב"י ז"ל בא"ח שכתב דמש"ה השמיטו הראשונים ז"ל קושיא דרב אדא בסתם וולדות מימהל היכי מהלינן משום דקי"ל כרבי דאפי' בן ח' שגמרו שערו וצפרניו בן קיימא הוא. וא"כ ע"כ לא מצריך רשב"ג ל' יום אלא בלא גמרו. וא"כ מאי פריך בנדה אמתניתין דבן יום א' כמאן דלא כרשב"ג ומאי קושיא הא מסתמא מיירי בגמרו שו"צ כסתם וולדות. וכן משמע בשבת פ' הנ"ל דאפילו בגמרו שערו וצפרניו פליג רשב"ג גבי הא דצודנייתא בעית למיכל ועוד דאי נימא דרשב"ג בלא גמרו קאמר ואפ"ה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וע"כ צ"ל דאע"ג דהדבר במציאות שיהיה בן קיימא ובר ז' הוא ואישתהי. מ"מ הוא מיעוטא דלא שכיחא. ומש"ה אסור לטלטלו. וא"כ מאי קאמר הש"ס דרבה תוספאה כרבים ס"ל הא לרשב"ג לא שמעינן דאישתהי הוא מילתא דשכיחא. ועוד דלפ"ז היכן מצינו דת"ק פליג עליה דרשב"ג בזה כיון דלרשב"ג נמי הרי הוא כאבן אע"ג דע"צ המיעוט ישנו במציאות שיתקיים. ועוד דבהל' יבום מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דרשב"ג בכל גוונא פליג וס"ל דבעינן ל' יום אפי' בגמרו. ופי' כן סוגיא דפ' החולץ דמיירי בוודאי לא כלו אלא שגמרו סימניו ומנו רבנן היינו רבי. ועיין בלח"מ שם שכתב הכרח לזה דלא מוקים לה בלא נודע אי כלו אי לא משום דאי גמרו שו"צ ליכא מאן דפליג ואי בלא גמרו הוי ספיקא דאורייתא כמו שכתב שם הה"מ בספק בן ח' ספק בן ז' שלא גמרו. וע"כ לא מיירי כלו חדשיו וגמרו. ולא הבנתי דברים אלו דהא הרמב"ם ז"ל כתב בלא נודע ג"כ דבעינן ל' יום ואפי' גמרו שו"צ. וא"כ מנ"ל דבלא כלו נמי אם אשת כהן היא אינה חולצת. ואין לומר דבסתם וולדות לא מצינו דפליגי רבנן עליה דרשב"ג ועיקר בן מחלקותו הוא רבי דהא בשבת מבואר דרבנן פליגי עליה בסתם וולדות. ומה שכתב הלח"מ לפרש סוגיא דשבת ג"כ בוודאי לא כלו. הוא תמוה דהא פשטינן התם מבהמה ובבהמה וודאי מיירי שלא נודע אי כלו אי לא. ומטעם רובא. ועוד דמאי דמדמי הלח"מ סתם לא נודע שלא כלו ולא גמרו שו"צ לספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו נראה דלא דמי דבלא נודע סתם שפיר יש לומר דאזלינן בתר רובא דולד של קיימא הוא. אבל ספק בן ז' דבן ז' גופא ג"כ הוא מיעוטא שפיר הוי ספק של תורה. וע"כ צריכין אנו לומר כמו שכתב הגאון ר"א ז"ל בא"ח סי' שלא דלענין שבת לחוד הוא דפסק כרבי משום דאיכא ממ"נ והא דרבי נמי לא איתמר אלא לענין שבת. ומ"ה קי"ל כרבי אלא דבשאר דוכתי החמיר כרשב"ג בכל גווני בין גמרו בין לא גמרו. וי"ל דהכריחו לזה חדא הא דרבה תוספאה דס"ל כרבי. ועוד מהא דפ' החולץ דאמרינן התם במת בתוך ל' אם אשת כהן היא אינה חולצת ובשבת אמרינן דלא פליגי רבנן אלא באכלו ארי. אבל בפיהק ומת מודו רבנן לרשב"ג ולא ס"ל לחלק בין חלה לפיהק ומת אלא ע"כ רבנן דהחולץ היינו רבי דס"ל דע"י גמר שו"צ לחוד סימן הוא דבן קיימא הוא. ואביי דפ' ר"א דמילה דאמר דרבנן מודו לרשב"ג בפיהק ומת היינו ת"ק דרבי דלא חשיב להו גמר שערו וצפרניו לסימן בן קיימא ולא חשיב להו בן קיימא בסתם וולדות. אלא מחמת רובא ע"כ מודו בפיהק ומת דאיתיליד ביה ריעותא. ועפ"ז א"ש הא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל להא דפיהק ומת דרבנן מודו בהו. וי"ל עוד דלאביי לא מוכח כלל דטעמי' דרבי משום דבר ז' הוא ואישתהי אלא י"ל דרבי ס"ל דבן ח' נמי חי כדאמר אביי בפ' ר"א דמילה דבן ח' אי חי אי לא תנאי היא. וא"כ אליבי' וודאי לא קיי"ל כוותיה דרבי דהא קי"ל בכמה דוכתי דבן ח' נפל הוא וכדתנן בבכורות בן ח' שיצא ראשו חי השני בכור לנחלה ועוד כמה דוכתי ומש"ה קאמר דבפיהק ומת כ"ע מודו. אבל לדידן דקי"ל כרבי וטעמי' משום דבר ז' הוא ואישתהי. א"כ ליכא לספוקי כלל בלא כלו לו חדשיו אם נגמרו שערו וצפרניו אלא יא בר ז' הוא אי בן ט'. ומש"ה אפילו בפיהק ומת פליגי רבנן ורשב"ג מדרבנן הוא דמחמיר למיבעי שישהא ל'. ועוד נראה דהרמב"ם ז"ל סמך אהא דר' אבהו דאמר סימני בן ח' אין עושין בו מעשה וכרבי ס"ל אלא דאין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא וודאי כמו שפי' תדע דהא הרמב"ם ז"ל לא כתב בחיבורו להא דר' אבהו. ודוחק לומר דמפרש כפי' רש"י ז"ל דלהחזיקו בנפל קאמר. ומש"ה פסק דלא כוותיה משום דקי"ל כרשב"ג. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ואי הוה מפרש כפ' הר"ח והראב"ד ז"ל דלהחזיקו בגדול קאמר פשיטא דהיה צריך לבאר זאת בחיבורו. אלא וודאי משמע דמפרש כפשוטו דאין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא וודאי אלא לענין שבת לחוד הוא דמקלינן משום ממ"נ. אבל בשאר דוכתי פסק כרשב"ג דבעי שלשים יום:

אך מה שהקשיתי לעיל לשיטתו מנ"ל דרשב"ג ס"ל האי סברא דאישתהי כיון דהרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אלמא דמילתא דלא שכיחא היא. ועוד מנ"ל דרבנן פליגי עליה דרשב"ג בהא. כיון דלרשב"ג נמי אסור לטלטלו. ואין לומר דלשיטתו באמת לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בהא. דא"כ יקשה מה שכתב בהל' שמחות דבן ח' וודאי אע"פ ששהא ל' יום אין מתאבל עליו. ואי נימא דרבנן לא פליגי בזה. א"כ הא דלא כמאן אלא ע"כ ס"ל דרבנן פליגי בזה והלכה כדברי המיקל באבל. ומנ"ל הא דפליגי רבנן. וצריך לומר דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל דרבנן פליגי בזה. מהא דאמר שמואל בשבת הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ואף על גב דמיירי התם בסתם וולדות מ"מ כולי' חד טעמא דרבנן דס"ל דל' יום לא מהני. מש"ה לא מחמרי בסתם וולדות וסמכי ארובא ורוב וולדות בני קיימא הם. ורשב"ג דס"ל דבל' יום יצא מתורת נפל מש"ה לא סמכינן ארובא. כיון דאפשר לברר. אלא דכבר כתבתי לעיל דבשבת פ' ר"א משמע דלא פליגי רבנן אשיעורא דל' יום מהא דאמרינן דפיהק ומת ד"ה מת הוא משמע דרבנן מודו בזה לגמרי לרשב"ג דאם מת לאחר ל' יום חשיב קיימא. עכ"פ לפ"ז ניחא נמי הא דאמרינן דרבה תוספאה כרשב"ג ס"ל. כיון דשמעינן ליה דאפילו וודאי בן ח' יצא מתורת נפל ע"י ל' יום אע"ג דקודם ל' יום חשבינן ליה לוודאי נפל היינו משום דחזינן דלא גמרו שערו וצפרניו מש"ה קודם ששהא ל' יום מחזקינן ליה בוודאי נפל. וכיון ששהא אמרינן דאישתהי. והיכא דליכא ריעותא הוי מילתא דשכיחא שישתהא אבל רבנן דס"ל דל' יום לא מהני בוודאי בן ח' ע"כ ס"ל דלא אמרינן אישתהי. ונראה עוד דע"כ לא פליגי רבנן דלא מהני ל' יום אלא בוודאי בן ח' משום דלא מסתבר לומר דפליגי במציאות דרבנן ס"ל דא"א שיחיה ל' יום ורשב"ג ס"ל דאפשר שיחיה. אלא רבנן ס"ל דבוודאי בן ח' אפילו תו ל' יום נפל הוא כיון דלא אישתהי ובן ח' הוא א"א שיתקיים. אבל בסתם וולדות מודו דשהיית ל' יום מוכיח דבן קיימא הוא משום דלא שכיח לבן ח' שיתקיי' עד ל' יום. ולפ"ז מודו רבנן דאפי' בספיק' דאוריית' כמו ספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שו"צ אפ"ה ע"י שהיית ל' יום אמרינן דבן קיימא הוא. וא"ש נמי הא דמודו רבנן בפיהק ומת דמהני ל' יום. אבל עדיין קשה דא"כ ל' יום דאדם וח' ימים דבהמה לרשב"ג אין דומים זל"ז דל' יום דאדם היינו משום דבר ז' הוא. אבל אי הוי בן ח' וודאי לא היה מתקיים ל' יום ובן ח' דבהמה משמע דכל שחי ח' ימים אינו נפל וכשר להקרבה. ואם הדבר במציאות שיחי' ח' ימים אפי' אם לא כלו חדשיו ג"ז בכלל ובן ח' ימים ירצה ועוד דהא גופא מנ"ל דטעמי' דרשב"ג משום דאישתהי דילמא ס"ל כל ששהא ל' יום אפי' וודאי בן ח' מיקרי חי וחייב לפדותו. אלא ע"כ נפל איננו במציאות כלל שיחי' ל' יום וצ"ע. ועי' באה"ע סי' קנ"ו שכתב הטור דאם לא גמרו שו"צ אפי' שהא ל' יום אינו פוטר ובטלה דעתי נגד דעת הראשוני' ז"ל. ועי' נימק"י בזה ויש שם ט"ס. וכן כתב הגר"א ז"ל בא"ה:

וראיתי עוד לדקדק בהא דאמרינן בנדה דף כ"ז מעשה ונשתהא הולד אחר חבירו ל"ג יום. ופריך הניחא למ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף ז' ואחד נגמרה צורתו בתחילת ט' אלא למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין מא"ל. והקשו התוס' ז"ל התם אמאי לא משני דשניהם נגמרו כאחת אלא שנשתהא אחר חבירו ל"ג יום וכרבה תוספאה. ותי' דרוב אמוראים לא ס"ל הא דרבה תוספאה והוא לשיטתם הכא דר' אבהו פליג עליה דרבה תוספאה. ואעפ"כ לא הבנתי הא רובא דאיתא קמן. ואדרבא לכאורה קי"ל כרבה תוספאה. כיון דרשב"ג קאי כוותיה דאיפסיק הילכתא כוותי'. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דליתא להא דר' אבהו מקמי הא דרבה תוספאה. ועוד הא לשיטתם גם לרבנן במציאות הוא שישתהא. אלא דלא שכיחא מילתא. וא"כ אכתי אמאי לא משני דהכי הוי מעשה. וי"ל בזה דנשתהא הולד משמע ולד בן קיימא. כמו שכתב רש"י ז"ל התם. לשיטת התוס' עדיין נפל הוא עד ך' שנה. ולדבריו ז"ל יש לישב הא דקשיא טובא בהא דפסקו הראשונים ז"ל התם. ובש"ע שם דאין תולין את השליא בולד אלא עד כ"ג והא מסקינן התם דאיפוך שמעתא ל"ג לשליא כ"ג לולד. ולפי דברי התוס' ז"ל ניחא קצת דלפי מאי דקי"ל כרבה תוספאה בהולד משתהא לאחר גמרו תו לא צריך לאפוכי שמעתא ואכתי יש לדקדק מהא דאמרינן התם מעשה ונשתהא הולד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבין לפנינו בבית המדרש ומנו יהודה וחזקיה. ומסיק אביי דטיפה אחת היתה כו'. ואחד נגמר צורתו בתחילת ז' ואחד בסוף ט'. ובהא וודאי תיקשי אמאי לא מוקים לה שנשתהא אחר גמרו ג' חדשים. כיון דלכ"ע ישנו במציאות. ולפי מה שכתבתי לעיל דאביי לא ס"ל כלל האי סברא דהולד משתהא א"ש. אבל באמת בלא"ה א"ש דהא אין הולד משתהא יותר משליש ימי עיבורו.