קרן אורה יבמות קח

מחזיקים אותו כגדול אפי' הביא שערות בשנת י"ג משום דשומא נינהו וע"ז ג"כ כבר הקשו הראשונים ז"ל. א"כ יחוש לכל ולד דלא קים ליה בגוי' שכלו לו חדשיו דילמא קטן הוא. ועוד דעיקר הריעותא שיש בבן ח' לא ידענא. כיון דבן קיימא הוא. ע"כ הוא בן ז' ואישתהי. א"כ למה יגרע מבן ז' עצמו דנעשה גדול לזמנו. ואין לומר כיון דמשתהא מסתמא חלוש הוא בטבעו. ומש"ה אין סימניו ממהרין לבא. א"כ בבן ט' שנשתהא נמי נימא הכי. וכן יקשה לשיטת רש"י ז"ל אמאי חשבינן ליה לנפל עד ך' שנה. כיון דבר ז' הוא ואישתהי. וע"כ צ"ל דבן ח' עצמו יכול לחיות עד ך' שנה. וא"כ אמאי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ועוד דאמאי גבי בהמה בבן ח' אין שחיטת אמו מטהרתו. כיון דיכול לחיות יותר משמונה ימים דהא אדם ובהמה שוין הם לענין עיבוריהן:

ועוד קשה לשיטת הראב"ד ז"ל כיון דר' אבהו לא איירי בסימני נפל אלא בסימני גדלות. א"כ כי פריך הש"ס ובן ח' מי קא חיי. ומשני דברייתא מיירי בלא גמרו ור"א בגמרו אמאי לא משני דר' אבהו מיירי כשחי ל' יום וכרשב"ג. וי"ל דס"ל דרשב"ג נמי מיירי בגמרו סימניו דווקא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ויבואר בזה לקמן:

ובעה"מ ז"ל פי' עוד בע"א דסימני בן שמונה. היינו לא גמרו סימניו בשער וציפורן. הן הן סימני סריס. ופריך ובן ח' מי חיי. ומשני הב"ע כשלא גמרו היינו דלא מיירי בבן ח' אלא בבן ט' שלא גמרו שערו וציפרניו. והא דקאמר בן ח' היינו משום דהם סימני בן ח'. כדתניא בברייתא כו'. ולהאי פירושא הא דאמרינן בש"ס טעמא שלא גמרו כו'. לא קאי אדר' אבהו אלא מילתא באנפי נפשא הוא. למיפרך ארבה תוספאה וגם שיטה זו רחוקה היא. כמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות:

והנכון בזה הוא שיטת הרמב"ן ז"ל ע"פ שיטת הירושלמי בפ' נושאין על האנוסה. אלא שנלע"ד לפרש קצת באופן אחר דהרמב"ן ז"ל פי' דר' אבהו קאמר דבג' אלו בסריס ואיילונית ובן ח' אין לסמוך על סימניהם וכל חד כדינו ועד שיהו בן כ' קאי אסריס ואיילונית לחוד וסימני בן ח' אין עושין בו מעשה להחזיקו בוודאי נפל אע"פ שלא גמרו שערו וציפרניו. ופריך ובן ח' מי קחיי והתניא. דהרי הוא כאבן. ומשני הב"ע כשלא גמרו פי' דלא מיירי בבן ח' וודאי אלא בספק בן ח' ספק בן ט'. ולא גמרו סימניו. וקמ"ל ר' אבהו דאין מחזיקין אותו בנפל בשביל שלא גמרו סימניו. אלא ספק הוא. וכדתניא בברייתא דסימנים מוכיחים בבן ח' וודאי להחזיקו בנפל. אבל בספק בן ח' אין מחזיקין אותו בנפל וודאי. ופריך טעמא דלא גמרו הא גמרו בן ז' הוא ואישתהי. אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא כמאן כרבי או כר' יוסי לגירסת הרמב"ן ז"ל בשלמא בלא מימרא דר' אבהו אפשר לפרש דרבי קאי אספק בן ח' דע"י סימנים שלא גמרו מוכיחים דוודאי נפל הוא> ולפ"ז אפ"ל דבגמרו סימנים ת"ק נמי מודה דספק נפל הוא אפי' וודאי בן ח' משום דשמא אישתהי. אבל לר' אבהו דאמר דספק בן ח' אין עושין בו מעשה נפל. ומסתמא גם לרבי קאמר. ורבי אבן ח' וודאי קאי דדווקא בלא גמרו סימניו הוא דהוי נפל. וא"כ ת"ק ע"כ ס"ל דאפי' בגמרו שו"צ נפל הוא. ולא אמרינן אישתהי. וא"כ רבה דאמר כרבי כן צריך לפרש דברי הרמב"ן ז"ל. ועיין במלחמות ובחידושיו. ולשיטה זו ג"כ יש לדקדק חדא דמנ"ל דר"א לכ"ע קאמר דילמא כת"ק ס"ל. ועוד דלישנא דבן ח' דקאמר ר' אבהו הוא דחוק. כיון דמיירי בספק. ועוד דלשיטתו סימני בן ח' דקאמר ר"א היינו סימני נפל שלא גמרו שערו וצפרניו. ובירושלמי פ' נושאין משמע איפכא דהא דאין עושין מעשה בסימני בן ח' היינו סימני בן קיימא ע"י גמר שערו וצפרניו. והכי איתא התם ר' יאשי'ו בר יקום הוי ליה עובדא שאירעו חבל בולד שלא כלו לו חדשיו שאיל לר' ייסא א"ל לית צריך להתאבל א"ל והתנינן אוננין טמאין על הספק. ומשני סימנים היה ניכרים הא דר' חייא מיירי שהיו סימנים ניכרים. וכן פי' הק"ע דגמרו שו"צ. ופריך לא כן אמרין חבריא בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא. ומשני סימן הי' לו שפירש ובעל אלמא דהא דאין עושין בו מעשה היינו להחזיקו בבן קיימא. וכן היה נראה לפרש הא דר"א דאמר דע"י סימני בן ח' היינו שגמרו שו"צ אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא. ופריך מברייתא דבן ח' הרי הוא כאבן. ומשני כגון שגמרו וכגירסת רש"י ז"ל. ובזה קאמר ר' אבהו דספק הוי ואין עושין בו מעשה. והיינו משום דמספקא ליה כמאן הילכתא אי כת"ק או כרבי דלרבי וודאי בן קיימא הוא. ומש"ה קאמר דאין עושין בו מעשה. ובין למה שפי' ובין לפי' הרמב"ן ז"ל יקשה אמאי לא קאמר ר"א דהלכה כרשב"ג דס"ל הכי דספק הוא עד שישהא ל' יום. ולפי' הרמב"ן ז"ל י"ל דקמ"ל דלא גמרו שערו וצפרניו כמו לא מחזקינן ליה בנפל:

ואחר העיון נראה דשיטת הירושלמי יותר נכון לפ' כשיטת הרמב"ן ז"ל דלפי' הק"ע דקאי אדר' חייא דאמר אוננין ומטמאין על הספק. א"כ מאי פריך מהא דאין עושין בו מעשה אפי' ספק הוא ג"כ אוננין עליו. ועוד דלישנא דסימנין היו ניכרים. וכן הא דמסיק דסימן היה לו שפי' ובעל ג"כ דחוק לפי' הק"ע. אלא צריך לפרש דקאי אר' יאשי' דמש"ה אמר ליה שלא יתאבל משום דסימנים היו ניכרים שלא גמרו שערו וצפרניו. ופריך והא אין עושין בו מעשה להחזיקו בוודאי נפל. ואכתי ספק הוא. ומשני דסימן היה לו שפי' ובעל והיה וודאי בן ח'. ועדיין אין הדברים ברורים והלכה זו עלומה היא עד יבא ויורה צדק:

ע"ב תוספות בד"ה כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי. והקשו דהכא משמע דבבן ח' פליגי ורשב"ג לקולא דלדידיה בן ח' נמי בן קיימא הוא אם שהא ל' יום ולרבנן נפל הוא. ובפ' ר"א דמילה משמע דפליגי בסתם וולדות ורשב"ג מחמיר הוא ע"ש מה שתי'. והנה מה דמשמע מד' דבן ח' לרבנן לא הוי בן קיימא אפילו אי שהא ל' יום לענ"ד ז"א דוודאי רבנן מודו בהא דכל ששהה ל' יום לאו נפל הוא. כדמשמע בפ' ר"א דמילה דבפיהק ומת לא פליגי בהו רבנן ורשב"ג ולרבנן נמי סגי בל' יום. אלא דלשיטתם אזלי כפי' רש"י ז"ל דעד בן ך' מספקינן ליה בנפל. אבל העיקר הוא דרבנן נמי מודו בשיעורא דל' יום. וכדילפינן מקרא דופדויו מבן חודש אלא דבבן ח' פליגי רבנן וס"ל דאין לו חיות כלל ורבי קאמר דאם יש לו שערו וציפרניו אפשר שישתהא ובר ז' הוא וספק הוא עד ל' יום. וכרשב"ג דמפרש הוא לדברי רבי. ולענין קושיתם מנ"ל דפליגי בתרתי י"ל מדפליג רשב"ג נמי בבהמה ובעי שמונת ימים ש"מ דבסתם וולדות פליגי דהא בבהמה איבעי לן בנדה אי יולדת לשבעה אי לא ולא איפשיטא. וא"כ לא שייך למימר בבהמה דבר ז' הוא. ולענין מאי קאמר רשב"ג דבעינן ל' יום. אלא וודאי מיירי נמי בסתם וולדות. וקאמר רשב"ג אבל ספיקות כמו בן ח' שגמרו שערו וצפרניו דספק הוא שמא בן ז' הוא ואישתהי או שאר וולדות דיש להסתפק אי כלו חדשיו אי לא לא יצאו מכלל ספיקן עד ל' יום. ורבנן פליגי עלי' בתרתי בבן ח' פליגי וס"ל דאין הדבר במציאות שישתהא הוולד ונפל גמור הוא. משום דא"א לחיות ופלוגתא זו מפורש הוא בברייתא. ולענין סתם וולדות אי בעינן ל' יום לא מצינו מפורש דפליגי בזה רבנן עליה דרשב"ג וכדמיבעי לן בס' ר"א דמילה. אלא מכללא שמעינן מדאמר שמואל הלכה כרשב"ג ש"מ דפליגי רבנן עליה דרשב"ג משום דעיקר מילתא דרשב"ג קאי אסתם וולדות דאדם ובהמה ובשניהם פסק שמואל הלכה כרשב"ג ש"מ דבסתם ולדות נמי פליגי. ולפ"ז בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו לכ"ע נפל גמור הוא וא"א שיחיה ל' יום. והיינו דתניא בן ח' הרי הוא כאבן ובגמרו שו"צ לת"ק דהאי ברייתא ג"כ וודאי נפל הוא ורבי קאמר דספק הוא משום דשמא בר ז' הוא ואישתהי ואם שהא ל' יום בן קיימא הוא וכרשב"ג דחדא מילתא אמרו לשיטת התוס' ז"ל. וי"ל עוד דלרבי וודאי בן קיימא הוא בגמרו שו"צ ולרשב"ג ספיקא הוי דלא עדיף מסתם ולדות דבעינן ל' יום. וכמו שיתבאר לפנינו בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובסתם וולדות אין חילוק כלל בין גמרו שו"צ אי לא לרבנן אזלינן בתר רובא ולרשב"ג בעינן ל' יום. רק לפי' הרמב"ן ז"ל משמע דבלא גמרו שו"צ אפי' בסתם וולדות חיישינן לכ"ע וכהא דר' אבהו. והעולה להלכה דבן ח' שלא גמרו שו"צ וודאי נפל הוא ובן ח' שגמרו שו"צ בעינן ל' יום ואפילו אי רבי ס"ל דבן קיימא הוא. מ"מ הא קי"ל כרשב"ג דבעינן שישהא ל' יום. וע"כ אגמרו שו"צ קאי. ובזה נראה דאם אשת כהן נמי חולצת דהא לרבנן נמי וודאי נפל הוא. ובסתם וולדות אם אשת ישראל חולצת אבל אשת כהן אינה חולצת משום דסמכינן ארבנן דלא בעו ל' יום. והיינו בגמרו שו"צ אבל לא גמרו יש להסתפק למאי דכתיבנא דיש לומר דרבנן נמי מודו בהא דבעינן ל' יום:

אבל הרמב"ם ז"ל בהל' מילה כתב דבן ח' שגמרו שו"צ מלין אותו בשבת ואם לא גמרו הרי הוא נפל. ומ"מ אם שהא ל' יום הרי הוא כשאר הנולדים. מבואר מדבריו ז"ל דמפרש דרבי משוי ליה וודאי בן קיימא ע"י גמר שערו וצפרניו ופסק כוותיה. ובלא גמרו נמי כתב אם שהא ל' יום הרי הוא כשאר הנולדים. והיינו משום דלפי שיטתו שפסק כרבי דע"י גמר שו"צ לחוד הוי בן קיימא. א"כ הא דבעי רשב"ג ל' יום. היינו בלא גמרו דאי בעי ל' יום בגמרו ג"כ ע"כ הא קי"ל כרשב"ג דבעינן ל' יום. וכן כתב הרשב"א ז"ל והכ"מ ז"ל שם בהל' מילה וקשיא טובא