קרן אורה יבמות קז

ופריך מהא דאחד שמכר בנכסי אביו וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה. ובשלמא למ"ד בן ח"י שפיר בדקוהו דלא אייתי שתי שערות וקטן הוא. אלא למ"ד בן כ' כי לא אייתי שתי שערות נמי גדול הוא כדתנן כו'. והשתא אפי' למ"ד בן ח"י היכי מצו בני המשפחה לערער ולהוציא מיד המחיק. והא ספק גדול הוא דשמא לא יביא שתי שערות. התם נכסי' ביד לוקח הוי כמו שכתבו התוס' ז"ל התם. וכן הא דאנן לקמן סוף פרק האשה רבה אחד לי בן ט' ואחד בן עשרים שלא הביא שתי שערות דינו קטן. ולדברי רב הא ספק הוא גדול אי קטן. ואין שניהם שוין דשמא לא יביא שערות עוד. והרי הוא סריס ונעשה גדול למפרע. ע"כ נראה דע"כ לא קאמר רב דנעשה גדול למפרע אלא אם נולדו סימני סריס או סימני איילונית. אבל אם נעשה סריס ע"י שלא הביא שערות עד רוב שנותיו בזה לא קאמר רב דנעשה סריס למפרע. וא"ש ההוא דסוף האשה רבה. וכן נמי הא דפ' מי שמת דלמאי דס"ד שם אם לא הביא שערות עד כ' שנה הרי הוא סרים אפי' לא נולדו בו סימני סריס בזה וואדי לא אמרינן דנעשה סריס למפרע. ורב לא קאמר אלא למסקנא דבעינן נמי נולדו בו סימני סריס בזה קאמר רב דנעשה סריס למפרע. והוא דעת הראב"ד ז"ל דלא נעשה גדול למפרע אלא מעת שנולדו בו סימני סריס. אבל לא משנת י"ב. כמבואר בדברי המשנ"למ ז"ל בפ"ד מהל' עבדים ע"ש באורך. אלא דאין טעם מספיק דאטו סימני איילונית הם סימני גדלות. וע"כ הא דמחזקינן לה בגדולה למפרע הוא משום דמחזקינן דמה שלא הביאה שערות בזמנן הוא משום דהיא איילונית ולא מחמת קטנות. ואזלינן בזה בתר שנים לחוד. א"כ אמאי לא נחזיק אותה בגדולה מיד לאחר י"ב. עכ"פ זה נראה ברור דדווקא ע"י סימני איילונית הוא דמחזקינן לה בגדול למפרע לרב. אבל למאי דס"ד דבלא הבאת שערות לחוד נעשה סריס או למסקנא דאם לא הביא שערות לרוב שנותיו נעשה סריס אפילו בלא סימנים בזה לא קאמר רב דנעשה סריס למפרע:

וראיתי בירושלמי סוף פרק האשה רבה דמייתי התם פלוגתא דרב ושמואל באופן אחר כאשר אבאר. דאיתא התם על מתניתין דאחד בן ט' ואחד בן עשרים כו'. פשיטא הדא מילתא פחות מבן עשרים שהביא שתי שערות למפרע הוא נעשה איש. ויותר מבן עשרים שהביא שתי שערות מכאן ואילך הוא איש מה פליגין בבן עשרים. שמואל אמר למפרע הוא נעשה איש. רב אמר מכאן ואילך הוא איש מתניתא פליגא בין על דין בין על דין הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן. ויתרו בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים כמאן דמר אין מקבלין התרי' על הספק מתניתא פליגא על שמואל אחד בן ט' שנים ואחד בן עשרים שלא הביא שתי שערות כמה דתימר מבן ט' ועד י"ג שהביא ב' שערות מכאן ואילך נעשה איש ודכוותה בן עשרים שלא הביא ב' שערות מכאן והילך הוא נעשה איש שמואל פתר לה סמוך לעשרים שנה ע"כ לשון הירושלמי. ופי' הק"ע ע"פ הנוסחא המבוארת דכשהביא שערות פחות מבן עשרים נעשה איש למפרע. ויותר מבן עשרים מכאן להבא הוא איש. ובבן עשרים פליגי. והדבר תמוה מי איכא למ"ד דכשהביא שערות לאחר י"ג נעשה איש למפרע. א"כ בדיקת סימנים למה לי הא אימתי שיביא למפרע הוא איש. ועוד דא"כ שיטת הירושלמי הוי איפכא משיטת תלמודין דבש"ס דילן בסריס הוא דאמרינן דנעשה גדול למפרע. אבל לא כשהביא שערות לאחר זמן ושיטת הירושלמי הוי איפכא דאם הוא סריס הרי הוא איש מכאן ולהבא. וכשהביא שערות קודם ך' דלא נעשה סריס הוי איש למפרע. ע"כ נראה דבירושלמי נמי איפכא גרסינן פחות מבן עשרים שהביא שערות מכאן ולהבא הוא איש. יותר מבן עשרים שהביא שערות למפרע הוא איש משום דסריס הוא. כיון דעבר עליו עשרים ולא הביא שערות כי פליגי בבן עשרים שמואל אמר למפרע הוא איש משום דס"ל דסריס הוא כיון שלא הביא עד שנת העשרים. רב אמר מכאן ולהבא הוא איש דשנת העשרים כלפני כ'. וקאמר מתניתא פליגא על תרווייהו במה דאמרי דסריס למפרע נעשה איש. א"כ אמאי אינו נעשה בן סורר ומורה. ויתרו בן שמא יביא שערות בתוך ג' חדשים. וזה אינו מובן למה שפירשתי דלמה יתרו בו שמא יביא שערות ואמאי לא יתרו בו שמא יהיה סריס והוא גדול למפרע. וי"ל דהסריס דתני בברייתא היינו בן ך' שלא הביא שתי שערות. ומש"ה פריך ויתרו בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים ויהיה גדול למפרע. וגם זה אינו דהא בלא שערות נמי הוי גדול למפרע. ופריך עוד לשמואל מהא דתנן אחד בן ט' ואחד בן עשרים שלא הביא שתי שערו' דמשמע כמו דבן ט' הוא קטן וודאי ה"נ בן עשרים שלא הביא ב' שערות הוא קטן וודאי. ומשני דשמואל פתר לה סמוך לעשרים שנה. פי' היינו קודם עשרים. ובזה וודאי אפי' הביא שערות מכאן ולהבא הוא איש. ועדיין לא נתברר אצלי שיטת הירושלמי בזה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כשמואל דקטן היה באותה שעה. ולא מצאתי כעת בדבריו ז"ל הא דתניא בברייתא דאין הסריס נעשה בן סורר ומורה ואין איילונית נידונית כנערה המאורסה:

גמרא אמר ר' אבהו סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן כ'. ופי' רש"י ז"ל בסימני סריס ואיילונית אין עושין בהם מעשה להחזיקן כגדולים על ידי הסימנים אלא עד שיהו בן עשרים. אבל מי"ב ועד עשרים מצפים להם אם יביאו שערות הרי הם קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו שערות הרי הם גדולים. משמע דמפרש להא דר' אבהו כרב דאמר דגדול הוא למפרע דהכי משמע לישנא דאין עושין בהם מעשה אלא בספק הן עומדים. ועוד דהא דלא נעשו גדולים ע"י סימנים לחוד קודם עשרים לא איצטריך לר' אבהו לאשמעינן דהא ממתניתין דנדה שמעינן לה כדתנן והוא הסריס. אלא קמ"ל דבספק הם עומדין עד עשרים. ולענין בן ח' פי' דאין סומכין על הסימנים. היינו גמר שערות וצפרניו להחזיקו בבן קיימא וודאי אלא עד שיהיו בן ך' שנים אז יצא מתורת נפל. ופריך הש"ס ובן ח' מי קחיי. והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אלמא דלא קחיי. ומשני הכא במ"ע שגמרו שערו וציפרניו ויש לו סימנים דבן קיימא הוא. וכרבי דאמר סימנים מוכיחים עליו דלאו בן ח' הוא אלא בן ז' ואישתהי עד החודש הח'. וקמ"ל ר' אבהו דלרבי נמי לא הוי בן קיימא עד שיהא בן ך'. ופריך מהא דרבה תוספאה דאכשר עד תריסר ירחי שתא משום דאישתהי כמאן כרבי דלת"ק אפי' גמרו שערו וצפרניו הרי הוא כאבן. משום דס"ל דאין הולד משתהא יותר על זמנו. ומשני כיון דרשב"ג נמי ס"ל כרבי דמשתהא וכדאמר עלה דההיא דבן ח' כל ששהא ל' יום אינו נפל ואפילו וודאי בן ח'. והיינו משום דאמרינן דאישתהי. מש"ה עביד רבה תוספאה כרבים ואע"ג דלרבי הא דאישתהי לא שכיחא. כיון דלא חשיב ליה בן קיימא. אלא עד ך' שנה. מ"מ כיון דעביד דמשתהא לרבי ג"ל כרבים עביד. והא דלא פריך על ר' אבהו כמאן כרבי כבר כתב הרשב"א ז"ל משום דרבה תוספאה עבד עובדא מש"ה פריך עליה כמאן כרבי אבל ר"א יש לומר דאליבא דר' קאמר. והא דאיצטריך הש"ס למימר דכרבים עביד ולא קאמר דכרשב"ג לחודי' עביד דהא קי"ל כוותי' כדאיפסיקא הלכה בשבת פ' ר"א דמילה. היינו משום דרשב"ג בתרתי פליג אחת לקולא ואחת לחומרא בסתם וולדות הוא לחומרא דחיישינן שמא לא כלו לו חדשיו עד שיהא בן ל'. ובבן ח' הוא לקולא דבל' יום סגי. ובסתם וולדות הוא דפסקינן הילכתא כוותיה. אבל לא בבן ח' ודאי. ומש"ה קאמרינן דכרבים עביד:

והתוספות ז"ל לא ניחא להו לפרש דר' אבהו אליבא דרבי קאמר. א"כ אמאי לא קאמר הש"ס כמאן כרבי. ועוד דא"כ רבה תוספאה לא אתי כרבי ע"כ פירשו דר' אבוה כרבנן ס"ל דלרבנן אינו יוצא מתורת נפל אלא עד כ' שנה. והא דמוקמינן לה בשגמרו היינו כי היכי דאשכחן לרבי דגמר סימנים מהני לשוי' בר קיימא לאחר ל' יום. ה"נ לרבנן מהני גמר סימנים שיהא בן קיימא לאחר ך' שנה. ומשמע מדבריהם ז"ל דבלא גמרו אפי' בן ך' לא יצא מתורת נפל אע"ג דחיי. וכן משמע מדבריה' שכתבו אבל אין לפרש דלרבנן אין יוצא מתורת נפל לעולם כו'. מבואר מדבריה' דלרבנן נמי הדבר באפשרי שיחי' אלא דלא יצא עדיין מתורת נפל. והדברים מתמיהים דאפי' חיה אלף שנה עדיין נפל הוא. ועוד דא"כ למה ליה לאוקמי בשגמרו לימא דבכל גוונא מיירי אפילו בלא גמרו. וכיון דחיה ך' שנה יצא מתורת נפל. אלא ע"כ צריך לפרש דלרבנן אין הדבר באפשרי כלל שיחי' משום דלא ס"ל שישתהא הולד כלל וא"כ אפי' גמרו נמי:

ולשטת רש"י ז"ל ג"כ יש לדקדק כן בהא דקאמר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ולמאי אהני סימניו כיון דאפי' גמרו סימנים לא הוי בן קיימא אלא כשהוא בן ך'. א"כ אפילו לא גמרו נמי אם אירע הדבר שחיה עד ך' שנה הוי בן קיימא. וע"כ צ"ל דאם לא גמרו סימניו אין הדבר במציאות שיחיה משום דוודאי לא אישתהי. כיון דעדיין לא גמרו סימניו. וכמו כן צ"ל לשיטת התוס' ז"ל אלא דלשונם ז"ל אינו מדוקדק. אבל עיקר שיטת רש"י ותוס' ז"ל צ"ע דהיכן מצינו שורש לזה דיחיה כמה שנים. ועדיין הוא נפל וכבר עמדו הראשוני' ז"ל על שיטה זו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

והראב"ד ז"ל פי' דלענין סימני שערות קאמר דבן ח' אין