קרן אורה תענית קלז

דקאי אד' ר' חייא הגדול דפליג עלי' דר"ל ור' חייא בר בא דדרש לציפוראי ולא קבלין עלייהו היינו דדריש להו כר"ל להיתירא ודלא כדברי הק"ע דדריש להו כר"ל להתירא ודלא כדברי הק"ע דדריש להו לאיסורא ולא קבלו עלייהו דהא ציפוראי נהגין חדשה כדאיתא התם ואמאי לא קיבלו עלייהו לאיסורא דהא הם מחמירין כל החדש כר' יהודה ודוחק לומר דלענין מיעוט שמחה קאי ע"כ נראה יותר דדריש להו להתירא כר"ל ולהכי לא קיבלו עלייהו ור' חייא הגדול חולק ע"ז. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבן אחוי' דר' חייא צ"ל בריי' של ר' חייא הגדול חלוק עליו ופריך מה עביד לה ר"ל פתר לה ט"ב שחל להיות בשבת אז אסור כל השבת כולה ועיין בפירושו של ק"ע שם עכ"פ משמע דלדברי ר"ל ט"ב שחל להיות בשבת שבת שלפניו אסורה ומזה נראה סמך למנהגא של סמ"ג שכתב הטור לאסור שבת שלפניו ועדיין אין שיטת הירושלמי ברורה אצלי ועיין ברמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב דהא דתנן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת קאי אט"ב שחל להיות בשבת בג' או בד' וכרשב"ג דאמר לאחריו אסור וכבר תמה ע"ז הלח"מ ז"ל בהל' תענית. ועיין מש"כ ודברי טעם הם וא"כ הא דתנן במתני' ובחמישי מותרין היינו לאחריו ואפשר הוי גריס בירושלמי פתר לה בט"ב שחל להיות בע"ש דבזה ג"כ כל השבת אסור וכדברי הרמב"ם ז"ל ומה שתמהו הפוסקים על הרמב"ם ז"ל שהשמיט למעט בעסק מר"ח ועד התענית נראה דסמיך אלישנא דמתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה והיינו למעט בבנין ונטיעה של שמחה כדאיתא בירושלמי ודו"ק ועיין בלח"מ ז"ל:

שם תוס' בד"ה ערב ט"ב כו' נראה לפרש ד' ז"ל דס"ל לחומרא דשני מינים ממש אסור אפילו בקדירה אחת וכמנהג אשכנז שהביא הרא"ש ז"ל ובשני קדירות אסור אפילו ממין אחד וכד' הרי"ף גיאות ז"ל וזה שכתבו בתחילת דבריהם ז"ל פי' שני תבשילין רצה לומר שני קדירות כעין שקורין כו' כוונתם כיון דנתבשלו בשני קדירות רגיל העולם לקרותן ב' מינים אפילו הם מין אחד אבל ב' מינים אפילו בקדירה אחת אסור ולזה כתבו דבצל אין אסור משום תבשיל כיון דאין דרכו לבשלו בפ"ע כלל לא מיקרי תבשיל אבל שאר שני מינים המתבשלים בקדירה אחת ודרכן להתבשל כ"א בפ"ע מיקרי שפיר ב' תבשילין ובזה א"ש מה שגימגם מהרש"א ז"ל על דבריהם וזה ברור ובזה יש לפרש דברי ר' יהודה דאמר כיצד משנה אם הי' רגיל לאכול ב' תבשילין יאכל מין אחד דלכאורה ת"ק נמי הכי קאמר ומה הקיל ר' יהודה בזה אבל לפי הנ"ל ניחא והכי פירושא אם הי' רגיל לאכול ב' תבשילין ואכלם ממין אחד ולא ב' תבשילין מב' מינים ולת"ק כל שני תבשילין אסור אפילו ממין אחד וכן משמע קצת מד' חכמים לקמן דישנה לחוד וימעט לחוד דהשינוי בתבשילין לאו מיעוט הוא אלא שינוי וכן ביין יכול להיות דאין צריך אלא לשנות בכוסות אבל לא ביין וחכמים הוא דאמרי לקמן למעט בבשר ויין ודו"ק ועיין בלשון הרי"ף ז"ל ובטור וב"י ז"ל:

שם רש"י בד"ה מליח דג או בשר מלוח כו' כדלקמן כו' אין כאן מקומו בזה דהא רשב"ג ס"ל דמותר לאכול בשר בסעודה המפסקת אלא דצריך לשנות וק"ל:

שם גמרא כל שהוא משום ט"ב אסור לאכול בשר כו' ואסור לרחוץ וכל שאינו משום ט"ב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ ר"י בר"י משום אביו אומר כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ והביא הרא"ש ז"ל בזה פי' הרמב"ן ז"ל הכי כל שהוא משום ט"ב היינו סעודה שמפסיק בה אסור בבשר ויין וכיון דחל עליו האבילות לענין בשר ויין חל עליו נמי לענין רחיצה ואסור לרחוץ עוד אע"פ שמותר לאכול אח"כ וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ק דליכא תוס' אלא ביה"כ אפ"ה אסור לרחוץ דנראה כרוחץ לצורך מחר וכל שאינו משום ט"ב היינו סעודה שאין מפסיק בה מותר בכולן ור' ישמעאל אומר כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ ומה שנאמר בבבא שני' ואסור לרחוץ הוא ט"ס. והראב"ד ז"ל פי' בדרך אחר כל שהוא משום ט"ב היינו סעודה שמפסיק בה אסור בבשר ויין ואסור לרחוץ מפני שנאסר באכילה אחר סעודה המפסקת וכיון דחל עליו התענית לענין אכילה חל עליו נמי לענין רחיצה וכל שאינו משום ט"ב כגון ת"צ אע"פ שמפסיק מבע"י מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ ומה שלא פירש כל שאינו משום ט"ב אסעודה שאינו מפסיק בה משום דמאי קמ"ל בזה דמותר לרחוץ פשיטא כיון דמותר לאכול וכתמיהתו של הרא"ש ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל ולהכי הוכרח לפרש דקאי את"צ וקמ"ל דבסעודה המפסקת בת"צ מותר לאכול בשר ויין ומותר לרחוץ וצריך לדקדק בדבריו ז"ל מ"ש בט"ב אסור לרחוץ אחר סעודה המפסקת ובת"צ מותר וכ"ת בט"ב נאסר באכילה אח"כ ובת"צ לא נאסר א"כ הא גופא הוי לי' לאשמעינן דבט"ב אסור לאכול ובת"צ מותר לאכול ונראה לפרש כוונת הראב"ד ז"ל דבט"ב שנאסר לאכול בשר ויין א"כ מינכר דאינו רוצה לאכול והוי כקיבל עליו שלא לאכול עוד בפירוש ולהכי נאסר גם ברחיצה אבל בת"צ דאוכל בשר ויין אינו ניכר דמסתלק מן האכילה ולהכי מותר ברחיצה ור"י בר"י אומר כל שעה שמותר לאכול היינו אם לא הפסיק מותר לרחוץ דהוי קבלה לאכילה לחוד ולא לרחיצה ולפ"ז היכא דקיבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד גם בת"צ הוי קבלה ואין חילוק בזה אלא דבת"צ ע"י סעודה המפסקת לא נאסר באכילה דלא מינכר הפסקתו אבל בט"ב כיון דלא אכל בשר ולא שתה יין נראה דדעתו שלא לאכול עוד ונאסר באכילה אבל אין לפרש כוונת הראב"ד ז"ל לחלק בין תשעה באב לת"צ דבט"ב מהני קבלה ובת"צ לא מהני קבלה דמ"ש וגם לחלק באיסור רחיצה בין ת"צ לט"ב ג"כ לא מסתבר דאם נאסר באכילה גם בת"צ אמאי לא יאסר גם ברחיצה דבשלמא לשיטת הרמב"ן ז"ל דאיסור הרחיצה הוא מטעם שהתחיל באבילות שפיר יש לומר דבת"צ דלא התחיל באבילות מותר ברחיצה וכש"כ דלשיטתו מותר באכילה אפילו ע"י קבלה וזה נראה דעת רש"י ז"ל שפי' כל שאינו משום ט"ב על שני הזמנים היינו סעודה שאינו מפסיק בה וסעודה המפסיק בה בת"צ. אבל לשיטת הראב"ד ז"ל דמחמת איסור אכילה אתי איסור רחיצה ודאי לא מסתבר לחלק בין ט"ב לת"צ אלא דא"כ לשון הרא"ש ז"ל צ"ע שכ' על דברי הראב"ד ז"ל ואני כתבתי לעיל בשם הרי"ף ז"ל שאע"פ שהפסיק מותר לאכול משמע מדבריו ז"ל דאיכא מחלוקת בין הרי"ף ז"ל להראב"ד ז"ל דלהראב"ד ז"ל אסור באכילה אחר הפסקה אפילו בסתמא ובכל ת"צ. וכן משמע מלשון הטור ז"ל בסי' תקנ"ג וכן כ' הב"י ז"ל להדיא שם דלהראב"ד ז"ל נאסר באכילה אפילו בסתמא. ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דא"כ מ"ש דלא נאסר ברחיצה אפילו בת"צ כיון דנאסר באכילה אחר ההפסקה ובד' הרא"ש ז"ל הי' אפ"ל דאה"נ דבסתמא ודאי לא נאסר באכילה אלא בט"ב לחוד דמינכר הפסקתו אבל בת"צ בעינן שיהי' בדעתו שלא לאכול עוד אפילו שלא אמר בפירוש כן. וע"ז כ' דהרי"ף ז"ל חולק ע"ז וס"ל דבעינן דווקא קבלה בפירוש וע"ז הביא ראיה מן איכה רבתי דאף דאמר כבר אכלית ופסקית משמע דבדעתו כבר סילק מן אכילה אפ"ה חזר ואכל כיון דלא קיבל בפירוש וכיון דלא מהני גמר דעתו בזה בלא אמירה א"כ גם בט"ב לא נאסר באכילה ע"י מה שניכר שכבר סילק וא"כ גם לרחוץ מותר כו' כן הי' נראה לפרש דברי הרא"ש ז"ל אבל מלשון הטור ז"ל משמע דבסתמא נמי נאסר באכילה וע"כ צריך לחלק אליבי' בין ט"ב לת"צ לענין רחיצה דבט"ב החמירו לאסור גם רחיצה בתוס' אבל בת"צ לא נאסר אלא באכילה לחוד אבל לענ"ד נראה בדעת הראב"ד ז"ל כמש"כ ולא פליג הראב"ד ז"ל עם הרי"ף ז"ל וגם הראב"ד ז"ל מודה דבעינן קבלה לאסור התוס' ובט"ב כיון דעביד מעשה ואינו אוכל בשר ויין חשיבא הפסקתו כקבלה וכן מוכח להדיא מדברי המלחמות ז"ל שהביא דברי בעהמ"א שהשיג על הרי"ף ז"ל ודעתו דאין קבלה מועלת אבל לענין ברכה השיב עליו הרב ז"ל והוא הראב"ד ז"ל ואמר שדברי רבינו מוזכרים בפ' בתרא בברייתא כל שהוא משום ט"ב כו' ואסור לרחוץ ומי שהוא יודע פי' ההלכה יראה משם שהקבלה אוסרת להפסקה זו זו תשובת הראב"ד ז"ל הרי מבואר לפניך דהראב"ד ז"ל מייתי סיוע משיטתו בהאי ברייתא לד' הרי"ף ז"ל ואין כאן מחלוק' כלל ועי' במ"מ ובב"י בזה וא"כ לפ"ז הרי"ף והרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל כולן שוין בשיטה אחת דקבלה מהני לאסור התוס' ומדלא הביאו דאסור בט"ב גם ברחיצה ע"כ צריך לומר דפסקי כר"י ב"ר יוסי וכסתמא דמתני' וכן כתב הלח"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכ' בט"ב תעניתו דינו כצום כיפור כו' ומוסיפין מחול על הקודש נראה מדבריו דצריך תוספת. וכבר כתב בזה המ"מ דכן נראה דעתו בכל התעניות והרמב"ן ז"ל חולק עליו וכתב מדאמרינן ביה"ש שלו אסור ש"מ דאין צריך תוספת