קרן אורה תענית קכט

ביאתה לזה העולם אז היא משתמרת בתוך האדם השלם הזה ותאריך ימי ישיבתה עמו עד עולם. ולא ישנתי בביה"מ כו' כי דבקתי בעץ חיים היא התורה בכל יכולתי. ולא טעמתי טעמא דמותא אפילו על רגע זולת מעט שינה הכרחית אשר היא טוב מאוד לתיקון החיים כידוע ולא ששתי בתקלת חבירי כי לא די שעסקתי בתיקון בניני למען יעמוד ימים רבים אלא צריך לראות גם בתיקון בנין חבירו שלא יהרס ואם ח"ו שמח לאיד חבירו הוא לא ינקה גם הוא כמש"נ שמח לאיד כו' לז"א ולא ששתי בתקלת חבירי וצער הי' לי אם אירע איזה קלקול לחבירי ולא קראתי לחבירי בחניכתו כו' הנה דרשו ז"ל לכו חזו מפעלו' כו' אשר שם שמות בארץ אל תיקרי שמות אלא שמות יכוין כי אם תקרא השם לא יהיו שמות כי השם העצם הוא קיום הנקרא כידוע מקריאות השמות של אדם הראשון אבל שינוי השם מורה על ביטול הקיום ע"כ לא קראתי לשום אדם בחניכה כ"א בשם העצם כי רצוני בכל ברי' שיהיו קיימים לעד ואלו הז' מידות הם עמודי הבנין להאריך ימים על האדמה בנחת וטובה וע"כ סמכו רב ושמואל על רב אדא ב"א דנפיש זכותי' והוא יעמיד החורבה שלא תפול ועל רמז זה רב הונא לעת זקנתו עסק בהעמדת החרבות שלא יפולו:

דף כא גמרא אתו תרי מלאכי השרת שמעי' כו' דאמר חד לחברי' נישדי עלי' גודא כו' נראה דהני תרי מלאכי הם שני מלאכים המלוים לאדם בלכתו לדרך כמש"נ כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כו' ואחד מימינו ואחד משמאלו וידוע כי הימין מלמד זכות ושל שמאל להיפך ע"כ אמר חד לחברי' נשדי עלוי' גודא שמניחין חיי עולם ואלו דברי המלמד חובה אמר לי' אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיומא לי' שעתא ועיין מהרש"א ז"ל בח"א שכתב כן ומביא האי עובדא הכי אגב הא דיתבו תחות גודא רעותא ללמדנו כי אין לך דבר שומר מן הנזק כמו העסק בתורה והפורש ממנה אפילו לצורך פרנסתו עומד במקום סכנה מצד מד"ה לולי חסדי המקום ב"ה אשר מצד המדה הזאת ניתן רשות לעסוק מעט בצרכי עצמו וכמו שאמר הלל במדרש נגמול חסדא לההיא עלובתא:

שם גמרא א"ל הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים ד' המת ופירש"י ז"ל דקאי דאמר ירשו אחרים תחתיהן אבל בכתובות פירש"י ז"ל דקאי ארישא אם אמר אל תתנו להם אלא שקל דאין נותנין להם אלא שקל אע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו משמע מדבריו דבסיפא כ"ע מודים דאין נותנין להם אלא שקל כיון דיש זכות לאחרים אחריהם וכ"כ הרשב"ם ז"ל בב"ב דארישא קאי ובכתובות בגמרא משמע כן ופריך התם על הא דפסיק הלכתא בין אמר תנו ובין אמר אל תתנו נותנין להם סלע הא קי"ל מצוה לקיים דברי המת ועיין ברמב"ם ז"ל פי"ב מהל' זכי' ומתנה בהלכה זו:

שם גמרא ויצא ממנה ג' מתים בג' ימים כו' לכאורה למאי דקי"ל בתרי זימני הוי חזקה לענין נשואין ומילה וחיישינן לסכנה אפילו בתרי זימני א"כ אמאי לא נחוש כאן נמי אפילו לב' ימים וי"ל דילפינן משור המועד דלא הוחזק ליגח אלא בתלתא זימני ורבי נמי מודה בשור המועד ועוד נראה דהכא טעמא כדאמרינן במדרש שאין צרה מושלת ג' ימים שלימים וכמש"נ ביום השלישי יקימנו כו' ולהכי אם ח"ו גברה הצרה ג' ימים ע"כ לבקש רחמים ולהתענות והא דא"ל ר"נ בר"י לר"נ בר ר"ח כמאן כר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב כו' בלשון תמיה אמר לו כן דאל"כ אלא לפי האמת א"כ אפי' לר' יוסי גבי מועד דבעינן דווקא ג' ימים היינו משום דכתיב קרא מתמול שלשום וכיון דליכא למילף ק"ו לקירב נגיחותיו א"כ לא מצינן לחייבי' כש"כ מסברא דנפשין אבל הכא אמאי לא נחוש נמי לחד יומא ולאפושי רחמי' אלא ודאי הכא שאני וכדכתיבנא וליכא חיובא להתענות אלא בג' ימים ואפשר ר"נ בר ר"ח נמי החמיר ע"ע ולא מחמת חיוב עשה כן ומה שפלפלו האחרונים ז"ל בדברי הטור סי' ק"ד לענין הרגל הזכרה דיליף התם בק"ו קירב מרוחק הנכון בזה מש"כ המ"א ז"ל דדווקא בשור המועד והכא אמרינן דהדבר תלוי בימים ולא הריחוק הוא הגורם אלא הימים גורמים תדע דאפילו נגח נגיחה אחת ביום א' לעת ערב וביום ב' בערב נגח נגיחה שני' חשבינן להו לשתי נגיחות אפילו הם קרובים זל"ז ואלו נגח ב' נגיחות ביום א' אפילו רחוקים זה מזה לא חשיבא אלא חדא אבל לענין הרגל הזכרה לא מסתבר לומר דבימים הדבר תלוי ושפיר ילפינן מדברי הירושלמי דע"י צ' פעמים הוא מתרגל לומר כדין בין בריחוק בין בקירוב אלא דבפ' חזקת הבתים לענין שני חזקה לא משמע כן קצת:

ע"ב גמרא איכא מותנא בארעא דישראל כו'. יש לדקדק מאי דייק הש"ס טעמא דגבירה ושפחה הא שפחה ושפחה לא מ"ד רב נחמן הא במתני' תנינן להדיא דאין מתענין אלא סביבותי' אבל הרחוקים ממנה אין מתענין ועוד הא דגבירה ושפחה גופא תקשי במתני' משמע דאפילו בא"י אין מתענין אלא סביבותי' ובא"י גופא לא יתענו הרחוקים ובח"ל יתענו ונראה כתירוץ הרמב"ן ז"ל הביאו הר"ן ז"ל דהכא בכל ארץ ישראל ומש"ה חייבין להתענות בח"ל אבל אפשטה אלא בעיר אחת אין מתענין אלא סביבותי' אלא במה שכתבו שם דאם היתה המכה במקצת א"י מתריעין בכל הארץ קשה דהא במתני' תנן דאותה העיר לבד מתרעת ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא דמתענין בח"ל אם יש דבר ח"ו בא"י לאו משום דמכה מהלכת היא אלא מתענין עליהם על בני א"י כי בני גבירה הם. ולענין מה שכתבו התוס' ז"ל אם היה דבר בכותים כו' וכתב הר"ן ז"ל דיש חולקין ע"ז משום דשטנא בתרי אומא לא שליט ולכאורה מהא דאיכא מותנא בחזירי מוכח כדברי התוס' דהא חזירי מסתמא של כותים הם ואמאי לא נימא נמי דבממון כותי הוא דשלטא המכה אבל לא בממון ישראל אלא ודאי כיון שניתן רשות למשחית בעי למיבעי רחמי לאצלינן וכ"נ ממכת מצרים והפלה ה' בין מקנה מצרים כו':

שם גמרא אבא אומנא הוי אתי לי' שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא לאביי כל מעלי יומא דשבתא לרבא כל מעלי יומא דכיפורי כו' מדוע ד' חז"ל ת"ח מרבין שלום כי הם למודי ה' ובחי' לימודי ה' ידוע והם מרבים ביום השלום בעולם בחי' עוה"ז כידוע וזה הוא תכלית כל המצות להרבות שלום בעולם כי ע"י זה מתאחדים עולמות העליונים עם התחתונים וכמש"נ כי כל כו' דאחיד בשמי' כו' כי כאשר יש שלום בבחי' עוה"ז אז בחי' עוה"ב משפיע תמיד ברכה ושלום בשפע רב וזש"נ ה' עוז לעמו יתן ויש להם כח בזה להרבות שלום בעולם ה' יברך את עמו בשלום כי כל מה שיפעול האדם במדה זו במעשיו הטובים כן יתרבה ויושפע עליו מלמעלה שלום וברכה. ועפ"ז יפורש מקרא או יחזק במעוזו יעשה שלום לי שלום יעשה לי כי המחזיק במעוז התורה השלימה הוא המרבה שלום בעולם וזש"א יעשה שלום לי כי הוא העושה השלום ע"י מעשיו וכיון שע"י מעשיו נתעורר השלום אז הוא אינו פוסק והשלום הוא עושה לו בתמידיות כי הוא מתברך מלמעלה בכל עת למען יוריד למטה והבן וזש"א חז"ל כל הלומד תורה לשמה היינו כדי להרבות שלום בעולם כי זהו כוונת לשמה זוכה לדברים כו' ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק כי הוא מקבל תמיד ממקור העליון שלום ורב טוב בלי הפסק וזה הוא ענין הני תלתא צדיקי דהוי אתי להו שלמא ממתיבתא דרקיע כי בשביל מעשיהם הטובים שהרבו שלום בעולם בשכר זה אתי להו שלמא מלמעלה ולזה אבא אומנא מחמת מעשיו הגדולים שהם מעין ריבוי השלום דהוי מחית גברא לחוד ונשיא לחוד שלא יבאו לדבר עבירה וגם לא נסתכל בה ומעשיו אלו הם גורמים ריבוי השלום כמעשה יוסף ומעשה פנחס שבשביל שקינא על ברית ניתן לו ברית שלום לזה זכה דהוי אתי לי' שלמא מרקיע כל יומא ואביי ורבא הם זכו שבכל עת שנתרבה השלום למעלה הוי אתי גם עלייהו וידוע כי במעלי יומא דשבתא היא עת רביית השלום בעולם כאמור השבח בואי בשלום כו' ובעת הזאת הוי אתי לי' שלמא לאביי וכן מעלי יומא דכיפורי האכילה ושתי' בו הם תקוני השלום והעולם כנודע ואז הוי אתי לי' שלמא לרבא ועל כוונה הזאת אמר לי' רבא לברי' כי אתא מבי רב והוי מינצו בהדי הדדי על אשר שב לביתו ופסק מלימודו יונתך נזכרת ואמרי לה כו' כי תכלית האדם הוא לחבר אשת כו' ע"י עסק התורה וכדי להרבות שלום בעולם ע"כ חלילה לבטל אהבת אילת אהבים מפני דבר אחר ולהכי מייתי האי עובדא הכא כי הדבר הווה ח"ו ע"י הסתלקות השלום ואילנא דחיי מאילנא דמותא ובא להודיע כי ע"י התורה והמצוה החיים והשלום מתרבה ומעין זאת מייתי עובדא דר' ברוקא דאמר ליה אליהו זכור לטוב על ההוא זנדניקא דהוי בר עלמא דאתי כי על מדריגה הגדולה הזאת אמרו ז"ל ראיתי בני עלי' והמה מועטים ולא כל אדם זוכה לזה ולא יזכו לזה כ"א עושי צדקה ושומרי הברית וחסד ורודפי שלום