קרן אורה תענית קיא

תצא אש ומצא' קוצים ונאכל גדיש כי לא ביערה הקוצים כ"א הגדיש או הקמה שלם ישלם כו' והבן:

שם גמרא יכול אפילו חיגרת כו' עיין תוס' ול"נ דלהכי קאמר הש"ס חיגרת או סומא משום דסמיך לי' קרא והנה רבקה יוצאת והנערה היתה יפת תואר ויפת מראה משמע דאשמעי' קרא חסדי ה' שלא נזדמן לו חיגרת או בעל מום אחר ובזה היתה עיקר שאלתו שלא כהוגן כי על פסול יוחסין סמך עצמו על מדה הטובה אשר יהי' לה לעשות חסד נגד טבע כל אנשי מקומה בוודאי לא יהי' עלי' פסול יוחסין. וגבי שאול נמי דקאמר יכול עבד או ממזר ג"כ אקרא כיון שנא' וכראות שאול את דוד יוצא כו' אמר כו' בן מי זה הנער משמע שנתיירא אולי הושיבוהו שלא כהוגן וק"ל:

שם גמרא אמר רב אף כנס"י שאלו שלא כהוגן כו' ויבא כגשם לנו כו' יכוין כי הגשם לא ירד כ"א כאשר עלה התהום נגדו ובאתערותא דלתתא כו' ולהכי פעמים אינו מתבקש וכן כנס"י לא מלאו לבן לשאול מציאותו ית' בתוכם כ"א ע"י אתערותא דלתתא והקב"ה ברחמיו השיבם כהוגן אהי' כטל לישראל כמו שהטל מתבקש לעולם כי יורד הוא תמיד בלי אתערותא כו' כן הקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו ישרה שכינתו בתוך עם קרובו מרצונו הקדוש גם יתעוררו מלמטה וכמש"נ בישראל והייתי לכם כו' ואתם תהיו לי כו'. וזש"נ במקרא שלפניו ארפא משובתם אוהבם נדבה כי אהבתי אליהם תהי' בנדבה וחסד והשאלה הזאת היא על משכנו ית' בתוכנו להיות לנו לאל ועוד שאלה על היותינו לו לעם ואמרה שימני כחותם על לבך באהבה אשר פעמים נגלה ופעמים אינו נגלה והוא בחסדו הגדול וקרובינו אליו ית' אהבה שלא תפרד לעולם:

שם גמרא אמר רבא ר' יהושע הוא דאמר משעת הנחתו כו' וק"ק אמאי לא קאמר דאתיא כר"י דמתני' דאמר מי"ט האחרון של חג וי"ל דא"כ למה לי האי בבא כלל הא כבר אמר ר"י מי"ט האחרון אלא ש"מ דהאי בבא אתיא כר"י דברייתא ועוד י"ל דבאמת ר"י דמתני' ור"י דברייתא כולהו חדא היא ולהכי נקיט ר"י דברייתא דמפרש בה טעמא ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שפי' הא דאין שואלין אלא סמוך לגשמים לענין הזכרה ותחילת ד' ר"י הם ע"ש:

ע"ב גמרא עד שיעבור זמן שחיטת הפסח וכתחילתו כו' פירש"י ז"ל דבמנחה של ערב פסח הוא פוסק מלשאול ע"ש ולכאורה אין הכרח לזה דמצינן לפרש עד שיעבור זמן שחה"פ היינו כל היום והוי ממש סופו כתחילתו מה תחילתו מזכיר בי"ט אע"פ שאינו שואל דשאלה בי"ט ליכא ה"נ מזכיר בי"ט הראשון בערבית ושחרית אע"פ שאינו שואל וי"ל לפ"מ שכתב הר"ן ז"ל דהא דאמרי' בירושלמי ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן כו' הוא טעם ע"מ שאמר ר"י דמפסיק במוסף ואז מתחיל להזכיר טל ע"ז פריך ויזכיר טל מבערב וכפי הטעם שאמר וז"ל שם על איחור הזכרת גשם עד מוסף של שמיני א"כ ה"נ מה"ד הי' צריך להתחיל בטל מיד בערב ומשני לית כל עמא תמן ולפ"ז אם נפרש דשואלין עד י"ט הראשון לא הוי פריך אביי אלא סופו מאי ריצוי כו' דהא להכי מזכירין גשם בערבית ושחרית משום דא"א להתחיל בטל בערבית ושחרית משום דלית כל כו' אבל באמת דברי הר"ן ז"ל נפלאו ממני מפני מה לא ניחא לי' ז"ל לפרש דקאי קושיית הירושלמי נמי אתחילת הזכרה דהא שמיני זמן גשמים הוא לכ"ע ואפילו כל ימות החג זמן גשמים הוא אי לאו דסימן קללה הם ושפיר פריך ויזכיר מבערב ומש"כ דלאו קושיא היא דלהכי לא מזכירין כדי שיצאו המועדות בטל אין זה מובן דא"כ לא יזכרו גם במוסף אלא ודאי כבר הגיע זמן גשמים וכן משמע מדברי הירושלמי דקאי אהזכרת גשם להמעיין שם ועוד דטל לא שייך לקרותו כלל בשם הזכרה כיון דלא חייבו חכמים להזכיר עכ"פ זה אמת הוא דגם לענין הפסקה שייך האי טעמא דלית כל עמא תמן וד' רש"י ז"ל מוכרחים עוד ראיתי בדברי הר"ן ז"ל ונראה מדבריו ז"ל דמפרש לטעמא דכדי שיצאו המועדים בטל קאי על הזכרה דלהכי אין מזכירין כל ימות החג לא משמע כן בירושלמי דהכי איתא התם הלכה ב' אמר ר' יוחנן הלכה כר"י שאמר משום ריב"ב ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דר' יהודא כדי שיצאו המועדים בטל מחלפא שיטתי' דר"י תמן וא אומר בי"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר והכא הוא אומר הכין עד שיעבור הפסח הדא בשם גרמי' והדא בשם רבי' מן מה דאמר ר"י הלכה כר"י שאמר משום ריב"ב ואמר ר"י מ"ט דר' יהודא כדי שיצאו המועדות בטל הדא אמרה קדמיתא בשם גרמי' ותנייתא בשם רבי' ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגרסי' איפכא קדמיתא בשם רבי' כו' דמדפסק כר"י בשם ריב"ב ומפרש טעמי' דר' יהודא ש"מ דריב"ב אמר דפוסק בי"ט ראשון ומש"ה מפרש הטעם כדי שיצאו המועדות בטל וכן מבואר בש"ס דילן דריב"ב הכי ס"ל אלא דבש"ס דילן איתא ר' יהושע ב"ב ובירושלמי איתא ריב"ב עכ"פ משמע מזה דהטעם כדי שיצאו המועדים בטל קאי על הפסקה דאע"פ שזמן גשמים הוא כל ימי הפסח אפ"ה מפסיקין להזכיר גשם ואי כדברי הר"ן ז"ל דהטעם קאי על הזכרה א"כ לא מוכח מידי דבזה ליכא פלוגתא ומדברי הרא"ש ז"ל ג"כ נראה דהטעם כדי שיצאו המועדים בטל קאי על הזכרה דמש"ה אינו מזכיר בערבית ושחרית של שמיני ולענ"ד לא משמע כן וכמש"כ מדברי הירושלמי הנ"ל ויש ליישב קצת אבל מ"מ נראה כמש"כ ודו"ק:

שם גמרא והא אמר ר' יוחנן במקום ששואל הוא מזכיר כו' פי' רש"י והיכי אמר ר' יוחנן הלכה כר"י כו' הא ליכא שאלה בי"ט. לשון זה אינו מובן דמשמע דקושייתו היא מי"ט גופא דמזכיר ואינו שואל ור"י אמר במקום ששואל מזכיר וז"א דא"כ מאי משני ההיא להפסקה איתמר הא בהפסקה נמי מפסיק לשאול בערב י"ט ומזכיר עד מוסף י"ט הראשון אלא וודאי מהא דאינו שואל בי"ט לאו קושיא היא כיון דליכא שאלה בי"ט ועיקר הקושיא למאי דמשני דשואלין בז' במרחשוון ומזכירין בשמיני ע"ז פריך והאמר ר"י במקום ששואל מזכיר ומזכיר ההוא להפסקה דלהפסקה שניהם זמן אחד להם ופריך והאמר ר"י כשיתחיל להזכיר מתחיל לשאול פסק לשאול פוסק מלזכור אלמא דבין בהתחלה בין בהפסקה שניהם זמנן שוה ומשני אלא לא קשיא הא דאמר ר"י הלכה כר"י דבשמיני מתחיל להזכיר ותיכף מתחיל לשאול הוא לבני א"י דלית להו פירי בדברא הא דאמר ר"א הלכה כר"ג הוא לבני בבל דאית להו פירי בדברא ומתחילין לשאול ולהזכיר בז' מרחשוון וא"כ כללא דר' יוחנן לכולהו איתמר בין לבני א"י בין לבני בבל כן נראה לפי ההלכה וכן פירש"י ז"ל דלר' יוחנן בכל מקום שאלה והזכרה בזמן אחד הם וא"כ ה"ה לדידן דנהגינן כבני גולה ושואלין ששים יום לתקופה ה"נ הי' צריך להתחיל ההזכרה כאותו הזמן ואנן לא נהיגו כן ולא ראיתי ג"כ לשום אחד מהפוסקים שיאמר כן ע"כ נראה לפרש דהא דאמרינן אלא לא קשיא הא לן כו' לא קאי לדחוי' שינוי' דשנינן כאן לשאול כאן להזכיר אלא האי שינוי' כדקאי קאי ואהא דפרכינן עלי' מהא דאמר ר"י התחיל להזכיר מתחיל לשאול אהא משני הש"ס לא קשיא הא לן והא להו לבני א"י דלית להו פירי בדברא מתחיל לשאול משהתחיל להזכיר היינו תיכף אחר החג אלא לדידן דאית לן פירי בדברא לא יתחיל לשאול תיכף אחר החג אבל בז' מרחשוון א"נ כי קאמר ר' יוחנן מתחיל להזכיר מתחיל לשאול בזמן שאין ביה"מ קיים דליכא עולי רגלים אבל בזמן שבה"מ קיים דאיכא עולי רגלים אין מתחילין לשאול תיכף כשהתחילו להזכיר אלא זמן השאלה הוא בז' מרחשוון וא"כ ה"נ למנהגינו דנהגינן כבני גולה ומתחילין לשאול ביום ששים לתקופה אפ"ה מתחילין להזכיר בי"ט האחרון והכי משמע לישנא דאמר ר"י התחיל להזכיר מתחיל לשאול משמע דאתי לאשמעינן להקדים זמן השאלה סמוך להזכרה והיינו בא"י אבל אי נימא דקאי אשאר ארצות איפכא הו"ל למימר התחיל לשאול מתחיל להזכיר דהא עיקר הרבותא היא דאין מקדימין זמן ההזכרה בי"ט האחרון של חג ולהכי נקט בהפסקה איפכא משום דה"א דהזכרה אינה אלא ריצוי דברים וא"כ יתחיל להזכיר קודם השאלה וכמו כן תמשך ההזכרה אחר הפסקת השאלה קמ"ל דהתחלת השאלה שוה עם התחלת הזכרה והפסק הזכרה שוה עם הפסקת שאלה אלא דיש לדקדק בשלמא בהזכרה רבותא קמ"ל שלא נימא לאחר השאלה לז' מרחשוון אפילו בא"י קמ"ל דשואלין סמוך להזכרה אבל בהפסקה מאי קמ"ל הא ליכא למ"ד להזכיר אחר הפסקת שאלה וכ"ת דאתי לאשמעינן שלא תמשך השאלה עד שיעבור הפסח וכן משמע בירושלמי א"כ איפכא הו"ל למימר פסק מלהזכיר פוסק מלשאול וי"ל דאתי לאפוקי מתירוצא דרבה לעיל עכ"פ לפי דעת הראשונים צריך לפרש הסוגיא כמש"כ וכן נראה קצת מלשון