קרן אורה תענית קי

לקמן לא משמע כן שכתב דהוי מצי לאוקמא מתני' דניסוך המים כל שבעה כר"א ע"ש וי"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא לפי' קמא דלא מיבעי להו אלא לענין זה כמאן ס"ל לר"א בניסוך המים וכיון דאיפשיטא דמלולב גמר מסתמא ס"ל בניסוך כריב"ב דאי לאו הכי אמאי לא גמר מניסוך אבל לפי האי נמי דמיבעי לן אי מזכיר בלילה הראשונה מצינן למימר דר"א נמי ס"ל דניסוך המים כל שבעה אלא דלא גמר לה מניסוך ומ"מ דברי רש"י ז"ל לקמן צ"ע דמנ"ל לר"א דניסוך המים כ"ש כיון דמלולב גמר לה:

שם גמרא אמר לך ר' יהושע בשלמא תח"ה כל יומא זימני' ור"א ס"ל דיש עת וקץ לגאולה ולתחי' ובירושלמי פריך דר"א אדר"א מהא דאמר ר"א בחלק דאם אין עושין תשובה אין נגאלין וע' בפ' חלק שם:

רש"י בד"ה משעה שפוסק מלשאול כו' והשתא לא מצית למימר כו'. כוונת רש"י ז"ל דעיקר המחלוקת הוא על הזכרת החג שהוא בתורת חיוב וק"ל:

דף ג גמרא ר' נתן אומר בקודש הסך נסך כו' בשני ניסוכין הכתוב מדבר. יש לדקדק א"כ מאי אירי' בחג בכל ימות השנה נמי ועיין בתוס' זבחים פרק השוחט והמעלה ד' מש"כ בזה ועיין בילקוט שמואל משדר"ש על קרא דוישאבו שלשת הגבורים ויסך אותן דוד כו' ע"ש:

שם גמרא אי ר' יהושע נימא חד יומא כו' לפי מה שפירש"י לעיל דהא דאמר ר' יהודא משעת הנחתו היינו משביעי א"ש פירכת הש"ס דכיון דאמר ר"י דמזכיר בשביעי ע"כ מניסוך המים גמר וס"ל דניסוך לא הוי אלא בשביעי ולימא חד יומא אלא לפי' התוס' דמשעת הנחתו היינו בליל יום שמיני מאי פריך הש"ס לימא חד יומא כיון דלא גמר מניסוך כלל ואינו צריך להזכיר אלא בשמיני שהוא בזמנו א"כ מצינן למימר דס"ל או כריב"ב או כר"ע וצ"ל דלמאי דס"ד דהש"ס לדברי המקשן מפרש להא דאמר ר' יהושע משעת הנחתו היינו בשביעי אבל למסקנא דלא גמר כלל מניסוך מפרשינן משעת הנחתו היינו בליל שמיני ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל דלכאורה סתרי אהדדי לעיל פי' משעת הנחתו היינו בשביעי והכא בד"ה אלא ר"י מסיק בסה"ד לפיכך אין מזכירין אלא בי"ט האחרון ולפ"ז לא גרסינן משעת הנחתו דהיינו בשביעי ועי' מהרש"א ז"ל מש"כ בזה. וראיתי בירושלמי דפריך מחלפא שיטתו דר"י הכא אמר משעת הנחתו דהיינו תיכף אחרי תפלת שחרית וכל יום שביעי צריך להזכיר והכא אמר מי"ט האחרון ומשני כל היום כשר לנטילת לולב וא"כ משעת הנחתו בי"ט האחרון והן הן הדברים שכתבתי בדעת המקשן ולפי המסקנא לדברי הש"ס דילן אלא דאכתי אינו מדוקדק מה שפירש"י לקמן בד"ה האמר משעת הנחתו דהיינו בשביעי ולפמש"כ הא מסיק הש"ס דמשעת הנחתו דס"ל היינו בשמיני וי"ל דהכי משמע לשון הש"ס דר"י דמתני' דאמר מי"ט האחרון של חג ור"י דברייתא דאמר משעת הנחתו פליגי אהדדי וזה אינו אלא אם נפרש דמשעת הנחתו היינו בשביעי אבל אם נפרש אשמיני ליכא פלוגתא כלל בינייהו ולשיטת התוס' ז"ל צ"ל דאכתי איכא פלוגתא דלר"י דברייתא מזכיר בליל שמיני ולר"י דמתני' אינו מזכיר אלא בשחרית אבל לא בליל ח' משום דהוי דומיא דר"א דאמר בי"ט הראשון הוא מזכיר והיינו בשחרית כדמסיק הש"ס לעיל משעת נטילת לולב ה"נ בי"ט האחרון דקאמר ר"י הוא בשחרית ודו"ק:

שם גמרא מ"ט אמר ר"ח לפי שאינן נעצרים ובירושלמי איכא פלוגתא ואיכא מ"ד דעל הטל נמי נשמע לו אלא דלא הותר הנדר אח"כ אלא על המטר וטל ממילא הותר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואיכא מ"ד התם דלא הותר נדר של טל אלא עד שהוצרך להחיות בנה של הצרפית ותח"ה היא בטל ולמ"ד דמיעצר צ"ל אלומי' הא דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לאו משום דלא מיעצרי אלא משום דעיקר הברכה הוא ע"י הגשם וכן מקרא דלעבדו בכל לבבכם לא שמעינן אלא מטר וק"ל:

ע"ב גמרא הלכך בימות החמה כו' נראה מפשטי' דהש"ס דטל אין מזכירין כלל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים מדלא הזכיר ר"ח טל כלל וכן הוא מנהגינו ומה שאנו מזכירין משיב הרוח הוא משום חג גשם וכמש"כ רש"י ז"ל והא דאמרינן בשאלה טל היינו משום דשואלין שיהי' לברכה וע"ז צריך לשאול שלא יעצר אבל בימות החמה אין צריכין לא להזכיר ולא לשאול לא טל ולא גשם ולא רוח ובימות הגשמים נמי לא מעכבו שאלת טל. אבל דבירושלמי איתא בשם ר"ח גופא הי' עומד בגשם כו' והזכיר של טל אין מחזירין אותו משום דהא דתניא דמחזירין היינו היכא דלא הזכיר כלל בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו משום דמצלי ומיקל ועיין בר"ן ז"ל באורך עכ"פ משמע דסדר התפלה הוא להזכיר טל בימות החמה וגשם בימות הגשמים וכמנהג אנשי א"י אבל צריך ליתן טעם למה מפסיקין להזכיר טל בימות הגשמים אמאי לא יזכירו טל וגשם דהא וודאי טל נמי נצרך יותר בימות הגשמים שהוא זמן זריעה מימות החמה שהוא זמן יובש וי"ל כמש"כ לעיל כיון דמזכירין גשם שהוא עיקר אין צריך להזכיר טל שהוא טפל לו בימות הגשמים אבל בימות החמה מזכירין טל כיון דלאו זמן גשמים היא וכ"ז לענין הזכרה אבל לענין שאלה תליא בפלוגתא למ"ד דטל נמי מיעצר צריך לשאול על טל אפי' בימות החמה ולמ"ד דלא מיעצר א"צ לשאול עליו כלל אבל בימות הגשמים ודאי אין צריך לשאול על טל כיון דשואלין על מטר וכמש"כ לעיל לענין הזכרה ולפ"ז מנהג א"י צ"ע מפני מה לענין הזכרה מזכירין טל בימות החמה ולא בימות הגשמים ובשאלה הוי איפכא בימות הגשמים שואלין על טל ובימות החמה אין שואלין כלל אפילו טל. שוב ראיתי בנוסח ספרד דשואלין על טל גם בימות החמה וכן מבואר בטור ומה מאוד נאה סדר תפלה של הרמב"ם ז"ל שכ' להזכיר טל בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן בשאלה אומרים וברך שנותינו בטללי רצון ברכה ונדבה וכן בדין דלענין טל אין חילוק כלל בין ימות החמה לימות הגשמים. וכן יש לפרש דברי הירושלמי הי' עומד בגשם והזכיר של טל לחוד אין מחזירין כיון דהזכיר טל הי' עומד בטל והזכיר של גשם היינו שהוסיף של גשם מחזירין אותו משום דמצלי ומיקל. ולפי דברי הר"ן ז"ל צריך לפרש שהזכיר גשם לחוד ולא טל אבל הזכיר שניהם אין מחזירין ע"ש אבל לסדר תפלה של הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דבהזכרת שניהם אין מחזירין דא"כ תיקשי הא דאמרינן בירושלמי תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר כל יום מה שהוא למוד היא מזכיר והשתא לדברי הרמב"ם ז"ל דמזכירין טל בכל השנה א"כ מאי נ"מ אפילו מה שהוא למוד הוא מזכיר א"צ לחזור ולהתפלל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא וודאי בימות החמה אפילו הזכיר טל אם הזכיר של גשם מחזירין אותו וכן נראה מדברי התוס' לעיל בד"ה בטל וברוחות כו' דבימות הגשמים מסתבר יותר להזכיר טל מבימות החמה דומיא דרוחות ועיין מהרש"א ז"ל בתוס' סהד"ה בימות החמה כו' כלומר אם לא אמר ותן טל ומטר אין מחזירין ופי' המהרש"א ז"ל דהתוס' מפרשי הא דירושלמי לענין שאלה אבל לענין הזכרה אין מזכירין טל כלל וכמנהג אשכנז וצ"ל דהתוס' ז"ל כתבו כן למנהג אשכנז דאין מזכירין טל כלל נ"מ לענין שאלה אבל הירושלמי ודאי קאי אהזכרה ודעת רוב הראשונים דלענין שאלה אפילו הזכיר טל צריך לחזור ולהתפלל וכן פסק בש"ע ודו"ק ועיין בר"ן וברא"ש ז"ל בברכות ובמרדכי ובב"י סי' קי"ד:

דף ד גמרא ואמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא כו' כי כמו שהפרצידא המונחת תחת חתיכת עפר או אבן לא תקשה עליו כ"א ראשית התחלתה לצמוח אבל אם כבר מצאה לה פתח לעלות ולצמוח אין האבן עומד בפניו עוד ועולה למעלה כו' כן לב נבון לא יקשה כ"א התחלת פתיחת שערי לבו וגלילת האבן הגדולה אשר הושמה על פתחי' ואינה מנחת לכחות הנפש לעלות ולצמוח ואם הי' ה' בעזרו ומצאה לו פתח לצאת ממסגר האבן אז יקל לו לעלות למעלה מעלה וע"ז נאמר על ד"ת וכפטיש יפוצץ סלע:

שם גמרא ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דמרתחא לי' שנ' הלא כו' יכוין ג"כ על הנ"ל כי כמו שבצמחי האדמה אם רוצים להסיר ממנה הספיחים והתערובות ממינים זרים מציתין אש בכל השדה ואוכלת כל הקוצים אח"כ תצמח הזרע או הפרי בר ינקי בלי שום פסולת כ"כ הוא הטבע תורתינו הקדושה שורפת ומבערת כל מחשבות רעות והרהורים רעים אח"כ תצמח הנפש ותשלח פארות טובים ונקיים בלי שום פסולת אבל כ"ז באופן שלא נגבר האש עליו וח"ו ילמוד לקנטר או איזה מחשבה זרה אחרת בזה ח"ו תשרף גם הזרע והפרי הטוב ולא תגדל ולא תצמח כלל ע"ז נאמר כי