קרן אורה סוטה קפז

פליגי ובעי הש"ס למימר לקמן דכ"ע ס"ל כר"י דטמון פטור משכחה וטעמיה דת"ק דהתחתון שכחה משום דמין במינו לא הוי טמון ומסיק דת"ק ס"ל כרבנן דטמון חייב בשכחה וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דטמון חייב פשיטא דהתחתון שכחה לכ"ע והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מתנות עניים כתב דין חדש בזה וז"ל נטל עומר להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח שניהם אם זכר את העליון קודם שיפגע בו התחתון אינו שכחה ואם לאו התחתון שכחה והוא מד' הירושלמי דאמרינן התם והוא שזוכר את העליון והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דהירושלמי לא קאמר אלא לר"ש דאמר התחתון אינו שכחה היינו דוקא שזוכר את העליון דהוי כמכוסה בבגדים או אבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם אינו זוכר את העליון התחתון שכחה דמין במינו לא הוי טמון ולפי דברי הראב"ד ז"ל פליג סוגית הירושלמי אסוגיא דילן דאמרינן דלר"ש פשיטא דמין במינו הוי טמון ועוד לשיטתו דכשהוא זוכר את העליון התחתון אינו שכחה משום דהוי טמון ממין שלא במינו כיון דליכא גבי עליון שכחה א"כ גבי חיפוהו בקש דאמרינן נמי בירושלמי דהא דלא הוי שכחה היינו דווקא כשזוכר את הקש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם לדעת הראב"ד ז"ל נמי הוי טעמא משום דכשהוא זוכר את הקש הוי טמון כו' וא"כ אטו סתמא דמתניתין בחיפוהו בקש דאינו שכחה אתיא כר' יהודה דווקא דפטר את הטמון ועי' בר"ש ז"ל שהביא שם במתניתין דחיפוהו בקש כו' פלוגתא דר"י ורבנן אבל לא משמע הכי דא"כ סתרי אהדדי סתמא דמתניתין דבפ"ה משנ' ז' וסתמא דמתניתין דחיפוהו בקש אינו שכחה והיינו כר"י דטמון פטור. ובפ"ז משנה י' תני בשם חכמים דטמון חייב:

ולדעת הרמב"ם ז"ל כ' הכ"מ ז"ל דמפרש להא דאמרינן בירושלמי והוא שזוכר העליון אתאן לת"ק דע"כ לא פליג ת"ק אר"ש ואמר דהתחתון שכחה אלא כשאינו זוכר העליון אבל כשהוא זוכר את העליון מודה דלא הוי שכחה ואין לשון הירושלמי והוא שזוכר את העליון משמע כדבריו ועוד טעמא מאי לא הוי שכחה כשהוא זוכר את העליון כיון דטמון חייב וצ"ל דהרמב"ם ז"ל הוכרח לפרש כן מהא דחיפוהו בקש דתנן סתמא דלא הוי שכחה ואם נפרש דאדר"ש קאי והוא שזוכר את העליון א"כ לת"ק אפי' כשזוכר העליון הוי שכחה וצריך לומר דמתניתין דחיפוהו בקש אתיא כר"ש ולא כת"ק וזה דוחק ע"כ מפרש דאת"ק קאי ולכ"ע לא הוי שכחה אם זוכר העליון כמו בחיפוהו בקש אם זוכר את הקש דלכ"ע לא הוי שכחה ולאו משום דהוי טמון אלא כיון שזוכר העליון הוי כאילו זוכר גם התחתון ולאו שכוח הוא כלל וא"כ לא פליגין אהדדי סוגית הירושלמי וסוגית תלמודין דפלוגתייהו וודאי בטמון הוא אבל אם זוכר העליון לכ"ע לאו שכחה היא מטעמא אחרינא וע"כ צ"ל דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי אפלוגתא דת"ק ור"ש דהא הם מיירי בשוכח גם העליון דאי בזוכר העליון מאי איצטריך לאשמעינן דהעליון אינו שכחה כיון דזכר אותו כשפגע בו:

גמ' מין במינו הוי טמון ולא הוי צף ומעליון מודד או דילמא כו' ופשיט הש"ס מהא דעומר כו' דלת"ק התחתון שכחה וס"ד משום דמין במינו לא הוי טמון ור"ש ס"ל דהוי טמון וגם התחתון אינו שכחה ודחי הש"ס דלכ"ע מין במינו הוי טמון ות"ק כרבנן ס"ל דטמון חייב בשכחה והרמב"ם ז"ל פסק דמעליון מודד ומשמע דס"ל דמין במינו לא הוי צף והוי טמון והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא לא איפשיטא בגמרא ובתרתי יש לדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל חדא מה שכ' בפשיטות דמין במינו הוי טמון ובגמ' בעי למימר דת"ק דר"ש ס"ל דלא הוי טמון אבל אין זה קושיא כ"כ כיון דאשכחן לר"ש דס"ל מין במינו הוי טמון ומת"ק לא שמעינן דפליג עליה בהא דדילמא ס"ל לת"ק כרבנן דכל הטמונים יש להם שכחה ממילא דהכי הילכתא דהוי טמון וכדמסיק הש"ס אבל מה שכתב בפשיטות דמין במינו לא הוי צף וודאי קשה מנ"ל הא כיון דלא איפשיטא בגמרא כלל והכ"מ ז"ל כתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא ממעטינן אלא צף על פני המים לחוד ולעיל כתבתי סיוע לסברא זו מהא דאיצטריך למעוטי תלוי באילן מנופל ולא תלוי באילן ולא אמעיט מפני שהוא כצף אבל מנ"ל לדחות סתמא דהש"ס דמשמע דצף על שאינו מינו לא היו עורפים ועוד דצף על שאינו מינו נראה דהוי בכלל תלוי באילן כיון דאינו נופל באדמה וגם שיש לחלק בזה מ"מ כיון דסתמי דתרי תלמודא הכא ובירושלמי ס"ל דבכה"ג נמי הוי צף מנ"ל לחדושי הילכתא דלא כוותייהו:

והפ"מ ז"ל בירושלמי כ' לסיועי להרמב"ם ז"ל מהא דעומר שהחזיק בו כו' דת"ק ור"ש אמרי דהעליון אינו שכחה ומשמע דווקא משום שהחזיק בו אבל משום צף לא וכן איתא בירושלמי פאה להדיא בדברי ר"ש העליון אינו שכחה מפני שזכה בו מזה משמע דמין במינו לא הוי צף ומכאן לא מוכח מידי דהא בשכחה אפילו צף באויר הוי שכחה וכדמוכח מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מת"ע דצפו לתוך שדהו הוי שכחה משמע אפי' צפין באויר שדהו היינו ע"ג אבן או עמוד הוי שכחה אע"ג דהא נמי קשה קצת הא לא איפשיטא בגמרא אי אויר שדה כשדה דמי אי לא מ"מ הא לא קשיא דבירושלמי נמי מוכח דלא איכפת לן גבי שכחה בצף מדמשני הא דממעטי רבנן הכא טמון וגבי שכחה לא מיעטו. משום דגבי שכחה איכא מיעוט אחר מיעוט והכא ליכא מיעוט אחר מיעוט דבאדמה איצטריך למעוטי צף. ש"מ דגבי שכחה לא ממעטינן צף דאל"ה מנ"ל למידרש במיעוט אחר מיעוט לטמון דילמא חד אתי למעוטי צף וכמו שכ' לעיל ואפ"ל כיון דקי"ל בעלמא לכל מילי דמין במינו אינו חוצץ ה"נ לא הוי כצף אלא כמונח באדמה ועדיין צ"ע:

ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' נמצאו חללים הרבה זה בצד זה מודדים מכל אחד ועיין בירושלמי דאמר רבי על האי בעיא דב' חללים זע"ז דיאות אמר האי סבא דאין מודדים לא מעליון ולא מתחתון משום דכתיב כי ימצא ולא כי ימצאו חללים משמע קצת דס"ל דבב' חללים לא היו עורפין כלל דשני מדידות כאחד לא כתב רחמנא וי"ל דתלמודין נמי הכי ס"ל ומש"ה לא קאמר האי צד דאו דילמא משניהם מודדים כמו שכ' רש"י ז"ל משום דאי שניהם ראוין למדידה אין מודדין כלל אבל הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דתלמודין לא ס"ל להך דרשא דרבי למעוטי ב' חללים וצריך למדוד לכל אחד ודו"ק:

ע"ב גמ' פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב"ד אנא ידענא כו'. הא קמ"ל כו' שמניחין אותה כו' עי' במכות דף י' דפליגי ר' אמי ור' אסי בעיר שאין בה זקנים אי מביאה עגלה ערופה ח"א אינה מביאה דכ' זקני העיר וליכא וח"א מביאה דזקני העיר למצוה בעלמא והקשו התוס' ז"ל התם הא תנן בהדיא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ותי' דהיכא דאיכא עיר שיש בה ב"ד מודדין לה אבל אי ליכא עיר שיש בה בית דין מודדין גם לעיר שאין בה בית דין ואין דבריהם ז"ל מובנים דאם כן מאי פריך פשיטא הא אדרבה עיקר רישא אסיפא קאי דאימתי אין מודדין לעיר שאין בה ב"ד כשיש עיר שיש בה ב"ד. אבל אי ליכא עיר שיש בה ב"ד מודדין גם לעיר שאין בה ב"ד. ועוד מש"כ דהתם מיירי שאין שם ב"ד בכל העיירות הסמוכות ג"כ קשה דהא לא אזלינן בתר קורבה בכה"ג ואפי' אם העיר שאין בה ב"ד קרובה יותר מ"מ מודדין לעיר שיש בה ב"ד הרחוקה ואפילו היא בסוף ארץ ישראל ומאי נפ"מ אם אין שם ב"ד בכל העריות הסמוכות ימדדו לעיר רחוקה שיש בה ב"ד ולזה י"ל דהתוס' ז"ל במכות אזלי בשיטת הריצב"א ז"ל שהביאו הגה"מ בפט"ו מהל' רוצח דמיירי הכא שיש ג' עיירות דקיימין כחצובא בב' יש בהם ב"ד ובא' אין בה ב"ד ונראה דכ' כן מפני קושית התוס' ז"ל בב"ב דמשמע התם דהולכין אחר קורבה וא"כ למה הולכין אחר עיר שיש בה ב"ד ניזיל בתר קורבה ונימא דודאי מעיר שאין בה ב"ד הוי החלל להכי תי' דמיירי דאיכא ב' עיירות שיש בהם ב"ד דאיכא רובא נגד העיר שאין בה ומש"ה לא אזלינן בתר קורבתה אבל אי ליכא אלא ב' עיירות ואחת אין בה ב"ד וקרובה היא אזלינן בתר קורבה ולא היו עורפין כלל והתוס' ז"ל נמי הכי ס"ל דע"כ אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד היינו דליכא למיזל בתר קורבה אבל היכא דאיכא למיזל בתר קורבה מודדין גם לעיר שאין בה ב"ד וכעת נעלם ממני ד' הריצב"א ז"ל איה מקומן בביאור יותר כי אינן מבוררים לי עדיין:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דאפילו אי עיר שאין בה ב"ד קרובה אין הולכין אחריה אלא מודדין לעיר שיש בה ב"ד. ועיין גירסת הירושלמי וכן משמע מלשון התוספתא דמכילתין ע"ש. אלא דמש"כ שם אם היה עיר עו"ג בנתים אינו מובן דבסמוך לעיר עו"ג משמע דאין מודדין כלל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל וע"כ צ"ל דגזה"כ הוא דלא פטרינן עיר שיש בה ב"ד מחמת קורבת עיר שאין בה ב"ד ותו ליכא לתרוצי כתי' התוס' ז"ל במכות שם. ע"כ נראה דהרמב"ם ז"ל לא מפרש עיר שיש בה זקנים היינו ב"ד אלא זקנים ממש דאל"ה אמאי שני הש"ס בלישניה למיתני עיר שיש בה זקנים ולא נקט ב"ד וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל לענין קליטה עיר שאין בה זקנים אינה קולטת והוא ז"ל לא הוי מיסתם לה סתומי בהאי לישנא אם היה מפרש זקנים היינו ב"ד אלא נראה דמפרש זקנים כפשטיה ובזה ניחא מה שלא כתב להאי דינא אלא לענין ערי מקלט ולא גבי עגלה ערופה ובן סורר ומורה וכמו שתמה בזה המשל"מ ז"ל בהל' ממרים ולפי הנ"ל י"ל דלא כתב כן אלא גבי ערי מקלט דר' אלעזר נמי קאמר התם בפשיטות דאינה קולטת אם אין בה זקנים ולא דרשינן התם זקני ב"ד דליכא התם דין ומשפט דליבעי ב"ד. אבל לענין עגלה ערופה ובן סורר ומורה דזקני העיר התם הם ב"ד. פסק כמ"ד דלא בעינן זקנים ממש ואע"ג דבעינן בעגלה ערופה שיצאו כל זקניו עם ב"ד כמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם בהל' רוצח וכדאיתא בספרי היינו למצוה בעלמא:

וע"פ הדברים הנ"ל נראה לישב קצת דברי הרמב"ם ז"ל שלא כ' להך אוקימתא דאמרינן בב"ב דקרא מיירי דווקא בעיר