קרן אורה סוטה קפו

תתענג נפשו באורה ובאור היכל מלך מלכו של עולם ית' ויתעלה. ועיין בתוספתא באריכות יותר קצת:

גמ' אין לי אלא אשה חדשה אלמנה וגרושה מנין ת"ל אשה. והא דלא נפק"ל מאשר לקח דמרבינן במתניתין אפילו יבמתו וא"כ ממילא שמעינן אלמנה וגרושה די"ל דלא איתרבי יבמתו אלא בנפלה לו מן האירוסין דחדשה היא היינו בתולה להכי איצטריך לרבות אלמנה מן הנשואין אע"ג דלאו חדשה היא ולענין מחזיר גרושתו משמע דילפינן ארס אשה מאשתו אשר לקח דגבי ארס אשה לא כתיב חדשה ולענין אלמנה וגרושה לא ילפינן מהדדי ובכל חד ילפינן לה מקרא באפי נפשי' בארס אשה ילפינן מדכתב אשר ארש כו' כדאיתא בברייתא לעיל ובלקח ילפינן מאשה מ"מ והיינו משום דלענין שמחה שנה אחת ה דדוקא בתולה להכי איצטריך ריבוי אחר ואם כן היכי ילפינן מחזיר גרושתו גבי אירוסין מהא דאימעיטא משמחה דילמא דווקא משמחה אימעיטא אבל לא מלחזור ועוד יש לדקדק דהכא משמע דמאשה איתרבי אפי' אלמנה וגרושה ולעיל משמע איפכא דאי כתב רחמנא אשר אשה ארש ה"א דווקא בתולה והיינו דסתם אשה משמע בתולה אבל בירושלמי התם גבי ארש אשה ג"כ מרבינן אלמנה וגרושה מאשה מ"מ והכי מסתברא מדלא אשכחן לראב"י דאמר הכא אשה כמשמעה דווקא בתולה כמו גבי בית וכרם דלא ס"ל האי ריבויא דאשר בנה ואשר נטע אלא ודאי הכא כולן בכלל אשה הם אחת בתולה ואחת אלמנה ודו"ק:

אמרינן בירושלמי לענין חינוך בית נעלו אם היו בתוכו חפצים את שדרכו ליבטל עליה כמי שחנכו ואם לאו כמי שלא חנכו והביאו הרמב"ם ז"ל ופי' דדרכו ליבטל על שמירת אלו החפצים ע"ש ול"נ לפרש את שדרכו ליבטל עליה היינו אם היו בה חפצים שדרכן ליבטל אצל הבית הוי כמי שחנכו כיון שהעמיד בה חפצים הצריכין לבית ואם לאו דהני חפצים עתיד ליטלן הוי כמי שלא חנכו:

ע"ב גמ' שח בין תפלה לתפלה כו' וחוזר עליה מערכי המלחמה פי' רש"י ז"ל עבירה היא אם לא חזר ובירך משמע מדבריו ז"ל דאם חזר ובירך אין כאן עבירה וכן דקדקו התוס' ז"ל במנחות מדבריו שם ונראה דהכריחו לזה לפי שיטתו דאם לא שח אינו מברך אלא אחת על שתיהם וא"כ יקשה מימרא דר' יוחנן דאמר על תפלה של יד מברך להניח ועל של ראש על מצות משמע דלכתחלה הוא עושה כן והיינו משום דמותר הוא לדבר בנתים ומברך שתים והתוס' ז"ל בברכות פ' הרואה הקשו לפי' רש"י ז"ל דדוחק לפרש הא דר"י דלא הוצרך ב' ברכות אלא כששח ועבר עבירה והרי לשיטת רש"י ז"ל אין כאן עבירה ולכתחלה הוא עושה כן ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה אלא דא"כ מאי אריא שח בין תפלה לאשמעינן בכל המצות אם לא בירך לפניהם חוזר מערכי המלחמה ועוד דאמרינן בספרי ובירושלמי דכולן צריכין להביא ראיה על בית וכרם ואשה לבר מהירא ורך הלבב דעדותו בידו דראה ונרתת:

ואמרינן התם דלמ"ד הירא מעבירות שבידו ג"כ צריך להביא ראיה ועל ביטול ברכה לכאורה אינו יכול להביא ראיה דשמא בירך בלבו דיצא אלא ודאי משמע דשיחה עצמה עבירה היא וכמשמעות שאר הראשונים והוי דומיא דשח בין ישתבח ליוצר דהביאו הראשונים ז"ל דברי הירושלמי דעבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה:

וכמבואר בש"ע א"ח סי' נ"ד אלא דלשון הש"ע שכ' דחוזר עליה מערכי המלחמה צ"ע דהא לא קיי"ל הכי וכמש"כ הרמב"ם ז"ל כר"ע דאינו חוזר כלל משום עבירה:

ובעיקרא דהאי מילתא מספקא ליה אפילו לריה"ג אם חוזר על ביטול מ"ע דפשטיה דשמעתין משמע דאינו חוזר אלא בעובר עבירה במעשה כמו אלמנה לכה"ג גרושה כו' ולר' יוסי ודאי משמע דוקא אם עבר עבירה כמו אלמנה לכה"ג וממילא ש"מ דלריה"ג ג"כ אין ביטול עשה בכלל עבירה שבידו דאל"כ אמאי לא קאמר הש"ס דביטול מ"ע איכא בינייהו וא"כ מוכח דלא כפי' רש"י ז"ל דעבירת השיחה הוא משום ביטול הברכה אלא השיחה עצמה עבירה היא וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

גמ' בהא אפי' ריה"ג מודה כו' מזה הלשון משמע דריה"ג פליג אר"ע דמתניתין אבל בכה"ג אפי' ריה"ג מודה ועי' בכ"מ בהל' מלכים ובילקוט פ' שופטים לא גרס בהא אפי' ריה"ג מודה ע"ש:

גמ' אמר ר' יוחנן רשות דרבנן כו' ומסקנ' הש"ס בזה לפי פי' רש"י ז"ל דבעיקר הדין הכא לא נחלקו ואין הכל יוצאין אלא במלחמ' יהושע אבל בשאר מלחמו' אפי' למעוטי עו"ג דלא ליתו עלייהו לא יצא החתן כו' אלא דרבנן קרו להאי נמי רשות ונפ"מ לעוסק במצוה ור' יהודה קרי להאי מלחמ' מצוה ופטור מן המצו' בירושלמי איכא מ"ד דמחלוקת ביניהם לרבנן מלחמת מצוה כגון מלחמת דוד מלחמת חובה זה מלחמת יהושע ולרבנן אפי' במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו ולר' יהודה מלחמת הרשות היינו דאזלינן עלייהו ומלחמת מצוה דאתיין אינון עלן וס"ל לר' יהודה דבמלחמת מצוה אין הכל יוצאין אלא במלחמת חובה דוקא כן נראה גירסת הירושלמי ולכ"ע איכא ג' מיני מלחמות רשות מצוה וחובה אזלינן עלייהו רשות אתיין אינון עלן מצוה מלחמת יהושע חובה ואמרי רבנן דאפילו במצוה הכל יוצאין ור' יהודה ס"ל דאין הכל יוצאין אלא במלחמת חובה. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מלכים כ' דמלחמת מצוה היא מלחמת עמלק וז' עממין ולהושיע להם מצרים הבאים עליהם ולכאורה הוא נגד מסקנא דשמעתין דלמעוטי עו"ג דלא ליתו עלייהו הוי רשות לרבנן ומד' הלח"מ ז"ל שם משמע דיש חילוק כי היכי דלא ליתו עלייהו הוי רשות אבל עזרת ישראל אם כבר באו עליהם זה ודאי מצוה היא ומסתבר כן אבל פשטא דשמעתין לא משמע הכי אבל לפי דברי הירושלמי דלעיל נראה כד' הרמב"ם ז"ל דאתיין אינון עלן הוי מלחמת מצוה לרבנן ג"כ ובכה"ג ג"כ הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו אלא דמהא דאמרינן לעיל גבי אסא המלך שנענש מפני שעשה אנגריא בת"ח והשמיע אין נקי אפי' חתן מחדרו והרי התם היה מפני אויב דאתא עלייהו מפני בעשא מלך ישראל ואפ"ה שלא כדין הוי וי"ל דהתם כבר הלך בעשא ממנו ע"י מלחמת ארם כמבואר בקראי התם ומשמע הכא דבמלחמת מצוה הכל יוצאין ואפי' ת"ח צריכין ליבטל מלימודן וא"כ יש לדקדק מהא דשבע בן בכרי דאמרינן בסנהדרין דעמשא דריש אכין ורקין ואשכח לרבנן דפתחי במסכתא והא התם הוי מלחמת מצוה משונא הבא עליהם ואפילו ת"ח צריכין לצאת וצ"ל דעיקר מרד שבע בן בכרי היה בכבוד מלכות וזה לאו בכלל מלחמת מצוה הוא ועי' בד' הרע"ב ז"ל והתוסי"ט ז"ל במתניתין:

פרק תשיעי דף מה גמ' אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים כו' יש לדקדק הא איצטריך ויצאו ומדדו לגופיה כדאמרינן התם בסנהדרין פ"ק לענין סמיכת זקנים על הפר דדריש ר' יהודה וסמכו שנים זקני שנים ור"ש האי וסמכו איצטריך לגופי' ור"י יליף ראש ראש ומצי למיכתב את ידיהם על ראשו אבל הכא וודאי צריך לגופיה ונהי דויצאו מצינן למימר דמיותר הוא דהוי מצי למיכתב ומדדו זקניך כו' אבל תרווייהו ויצאו ומדדו לאו יתורא הוא ובירושלמי אמר רבי נראין דברי ר"ש בסמיכה דלא דריש וסמכו ונראין דברי ר' יהודה בערופה דלא דריש ויצאו אלא מזקניך ושופטיך יליף ה דאין תימר דר' יהודה דריש ויצאו א"כ ויצאו ב' זקניך ב' שופטיך ב' הרי כאן ז' אלא ודאי ר"י לא דריש הכא ויצאו משמע מד' הירושלמי דליכא למידרש אלא ויצאו אבל לא תרווייהו ויצאו ומדדו וצ"ל דאיכא איזה יתורא בתרווייהו:

והא דהן ולא שלוחן. לא כתב הרמב"ם ז"ל בביאור אלא כ' סתם דזקני סנהדרין יוצאין וי"ל דהא דדריש הן ולא שלוחן היינו הך דאיצטריך לגופיה שיצאו הב"ד עצמן ואי הוי כתב ומדדו זקניך ה"א ע"י שלוחן וכן הא דדרשינן מומדדו שאפילו נמצאו בעליל כו' היינו נמי דאפי' אי לא כתב רחמנא ויצאו זקניך והיה העיר הקרובה כו' ממילא שמעינן דצריך למדוד ולראות העיר הקרובה ולהכי כתב ומדדו שמצוה לעסוק במדידה ועיין ירושלמי פרק בן סורר דדריש ויצאו פרט לחגרים ואמרו פרט לאלמים ידינו פרט לקטעים ועינינו פרט לסומים ומשמע דיליף מינה דסנהדרין לא יהיה בהם מים ע"ש:

גמ' אמר רבא הכא מענינא דקרא כו' לפ"ז משמע דבאדמה אין לו משמעות לא לריבוי ולא למיעוט דאי משמעו לריבוי א"כ לא הוי ליה למימר מענינא דקרא אלא הכא בעגלה ערופה כיון דכי ימצא משמע ריבוי ע"כ באדמה דרשינן למיעוט וכן איפכא אי משמעו למיעוט א"צ לומר מענינא דקרא אלא גבי פאה אבל בירושלמי דשמעתין אמרינן דמשמעות באדמה ובשדה הוי למעוטי טמון וגבי פאה לרבנן הוי מיעוט אחר מיעוט קצירך בגלוי ושדך בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל הכא אע"ג דכתיב תרתי באדמה ובשדה חדא איצטריך למעט טמון וחד איצטריך למעט צף על פני המים ועי' תוסי"ט ז"ל במסכת פאה פ"ו:

גמ' בעי ר' ירמיה צפו עומרין לתוך שדהו מהו אויר שדה כשדה דמי או לא ויש לדקדק א"כ הא איצטריך בשדה למעוטי צף כמו בעגלה ערופה דתנן בשדה ולא צף ומנ"ל לרבנן לרבות טמון וצ"ל דאי אמרינן שדה לאו כשדה דמי שמעינן תרווייהו משדך לא שדה חבירו ולא באויר ולכאורה משמע ממתניתין דלא ממעטינן מבשדה אלא צף על פני המים אבל לא צף באויר מדאיצטריך למעוטי תלוי באילן מדכתב נופל ולא תלוי ולא אימעיט מבשדה ולא תלוי אבל לא משמע הכי לקמן גבי בעיא דב' חללים וכמו שיתבאר:

עומר שהחזיק בו כו' והניחו ע"ג חבירו לת"ק התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ולר"ש התחתון ג"כ אינו שכחה מפני שהוא טמון ומסיק דהעליון לכ"ע אינו שכחה משום שהחזיק בו ובתחתון